בננות - בלוגים / / טוביה החולב
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

טוביה החולב

 

 

מאז שחזרתי בתשובה ואף לפני אנשים יודעים שאותי לא מזמינים להצגות.
הסיבה העיקרית היא שעמום.
 
בעיניי התיאטרון בארץ הפך לצפוי, מיושן, השחקנים מדגמנים תפקידים.
בקיצור בזבוז זמן.
 
כמובן שיש הבלחות טובות, כמו הצגות מעניינות בסמינר הקיבוצים( בו למדתי בימוי) ששם צעירים עוד מנסים לחדש משהו בטרם באים בורגני התיאטרון הרפרטוארי וזה המתחזה לפרינג' וקוצצים להם את הכנפיים.
 
מודה שאף אני עסקתי בבימוי מבוגרים ובני – נוער ותמיד הייתה לי התחושה שהפקתי משחקני יותר מכל תיאטרון ממסדי כאן בארץ ,אך מאחר ואיני יכולה לדבר בשבחי עצמי נותרתי בודדה עם מחשבותיי.
איך שהוא כשאת עובדת עם בני נוער וחובבים אינך זוכה לשום הכרה רצינית . ההצגות מוצגות פה ושם והאפרוריות הידועה ממשיכה בפועלה.
 
לכן רציתי לכתוב על הצגה מדהימה אותה ראיתי אתמול.
 
ההצגה הוצגה על ידי ילדי בית הספר " אמונים" שבגבעתיים.
 
זהו בית ספר ממ"ד ניסויי – שש שנתי.
 
הילדים שם לומדים: דרמה, חלילית, מוזיקה, מלאכה , ואומנות כחלק מתוכנית הלימודים מה שעוזר להם להיות יותר נגישים אל טבעם היצירתי. גילוי נאות אני היא המורה שמחליפה את הבמאית שבימה את ההצגה הנ"ל ,אני מלמדת את כל הכיתות האחרות שלה ,והיא מתמסרת לילדי כיתות ו'  שהופכים בסיועה ליותר משחקנים.
 
ההצגה גם מוצגת על ידי תיאטרון רפרטוארי ,אך בטוחני שהילדים הללו עולים על התיאטרון הנ"ל.
 
ובכן.. מדובר במחזמר " טוביה החולב" .
 
כל פרט ופרט  הדהים אותי בהצגה הזאת: המשחק, התנועה, הבימוי.
 
עצם זה שהבמאית הצליחה להעמיד קרוב לארבעים ילד על במה אחת ולהחזיר אותי אחורה בזמן .
 
כן הייתי שם באנטפקה , הזדהיתי עם הקושי והמכאוב של החיים היהודים שנוהלו שם.
 
 
 
"טוביה החולב "-ילד בן 12 גרם לי להאמין שהוא לפחות בן ארבעים ויודע משהו על החיים ועל הקשר עם אלוקים.
 
גם הילדה ששיחקה את גולדה רעייתו  לא פיגרה אחריו.
בתזמון מושלם עלו גם בנותיו על הקרשים  ,מוטל החיט, השדכנית, הקצב,כולם העירו בי נימים מוסתרים ודמעות פרצו מעיניי בתדירות של כל 5 דקות .
ואת כל זה " עוללו " לי עוללים בני 12.
איך זה יכול להיות?
 
יכול להיות שיש בילדי ישראל פן בוגר מוסתר מן העין, נשמה אדירה , שכשנותנים לה לפרוץ היא מציפה אותך בגעגועים.
 
כנראה שכן.דווקא השמירה על האותנטיות של העבר, הקפדה על הלבוש המיושן והמנהגים החרדים המדויקים , הם שהצליחו להעלות בי את השאלות שהמחזה מעורר: האם הקדמה הייתה טוב ליהודים אם לאו?
כיצד שומרים על ערכי    המסורת , אך לא נרתעים מן החדש?
שלא לדבר על הצער הצובט שעולה על שאריות הפליטה.  
כל זה לא קרה לי המחזות המסוימים שהבימה העלתה על חיי החרדים או העם היהודי,  בעבר או בהווה.
כי שם ניסו לחדש לי משהו .
ניכר היה ששם הבמאי לא הבין את ההלכות וחיי הדת והתוצאה עוררה בי תמיד רתיעה מן החיקוי הלא אמיתי במשחק, בימוי, תפאורה ותקופתיות.
 
התודות לבמאית: אורנה שמעון .
לכיראוגראפית: אירית בן צור שהעלתה לבמה את כל אותם ריקודים חסידים מדהימים ,שאיש כבר לא רוקד  מלבד החרדים שמפליאים לרקדם בחתונות ובשאר השמחות.
 
 ומי ייתן ותתקבל תפילתו של " טוביה " ונזכה לקבל פני משיח צדקינו.
 
ובקרוב!  
 
 

 

 

5 תגובות

  1. רות בלומרט

    כמה יפה תיארת תיאטרון אותנטי.

  2. סליחה על כך שהפוסט האחרון נמחק בטעות ולא זכיתי להגיב למגיבים היקרים.

  3. באמת מפליאה האיכות שאת מתארת. כמה הייתי רוצה לראות את זה!

השאר תגובה ל רות בלומרט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת