בננות - בלוגים / אביטל קשת / גילויי שני לכבוד אלול
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

גילויי שני לכבוד אלול

וידוי נוסף ובו יכתב על אנשים שפגשתי, אנשים שהתראיינו לכל כלי תקשורת אפשרי, אנשים שישבו אצלכם בסלון, נראו על המסך, הצטלמו וחייכו, התפלספו, והתאהבו.  ההלם שחטפתי מהם. או מעצמי.

מרוב הלם, לא הודיתי בפני עצמי במשך שנים שאלה בני האדם שהכרתי. סירבתי לתת בהם מבט נוסף.

למרות שכן, הם היו יצירתיים, אלוקים אבל משהו קרה באמצע.

למשל דמות שניהלה והובילה מהלכים בעולם האומנות, ומאחר והגיעה לתחתית תקציבית שכנעה שחקנים בתחילת דרכם לשלם לה סכומים לא מבוטלים, על אודישנים שהיא עורכת להם.

כמובן שהיא לא לקחה אותם. ומראש זה היה ברור לה שאין היא מעוניינת בכישרונם. כי אם את מעוניינת בשחקן הוא לא אמור לשלם לך על זה. היא נבנתה בחזרה ובנתה את שמה שדעך על הידועים, וגזלה בסתר את האנונימיים שממנו לה כל מיניי פרויקטים שאפתנים.

הייתה לי גם היתקלות עם דמות של אישה יפיפייה ושוברת קופות שאחד מבני משפחתה החליט לנהל אותה,הוא לא היה בדיוק בחור מוצלח בלשון המעטה, אבל הם כן יסדו פרויקט שבו שוב, שחקנים בתחילת דרכם ישלמו להם סכומים די יפים על כך שהם ישבצו אותם בסדרה דמיונית שמעולם לא שודרה, כמובן.

אני הייתי סקרנית ורציתי להציע לאח עזרה במיונן השחקנים. אין לי מושג מאיפה צץ לי הרעיון הזה, פשוט רציתי לדעת איך העסק עובד.

הגעתי אליו והוא הבין שאיני מהמשלמות, מיד פלט דברים על איך שאני נראית, ועל כך שלטעמו איני יפה כמו אחותו. ועוד. זה היה מוזר, הוא היה בוטה, ובכל זאת יש כללים בעסק הזה.  באותו רגע קלטתי שרב מספרם של המשוגעים אי לכך הלכתי ונאטמתי. לא הגבתי, רק הקשבתי לעלבונות.  יצאתי לטיילת התל אביבית שם היה ממוקם המשרד, והגעתי למסקנה המתבקשת, לא איני יפה כמו אחותו, ובעצם אולי איני יפה כלל. איני שובת לב, ואני חסרה משהו שהוא מרכיב בדוק להצלחה. והידיעה הזאת שהוגשה לי אז על צלחת בפעם הראשונה בחיי, אינה בדיוק נעימה, היא אפילו מרה עד תפלות. אם כי איני יכולה לומר שהיא שקרית. ואולי טוב לדעת איך את בעיניי האחרים, אני הרי שקועה בעצמי, לפעמים מידיי.

ובכל זאת רחמיי השם מרובים והוא השאיר אותי נאה. בלי שהתאמצתי במיוחד, כאומר אבל משהו אשאיר לפליטה. מגיע לך.  בנוסך,  אין לי מושג מה עם אחותו של אותו ברנש, הרי חזרתי בתשובה.

ובהמשך הדרך בעולם האומנות שהוא חלק מחיי, ולא בדיוק מבחירה, פשוט לשם כיוון אותי השם. אלה נתוניי הפתיחה שנתן לי. נתקלתי עוד ועוד במשוגעים הזויים, רובם בונים עליך חלומות ואז מתאכזבים או לא מתאכזבים. בקיצור ריקנים כרימון ובכל זאת מלאים תורה.

אבל העניין שאנחנו הופכים את האנשים האלה לדמויות מפתח בעולמנו, והן צצות בכל פינה, לרוב מוארות בעצמה אדירה. זוהי עיקר הבעיה.

הפער בין מה שחשבתי על אנשיי האומנות ושנראו לי מצפונים, אנושים , מחתרתיים ועוד. בין מה שגיליתי עליהם כשהתקרבתי , הכה בי עוד שנים רבות.

היו לי חברות שפשוט לא הסכימו לראות את זה, או שהיו מכורות לשכחה, רק ככה את מצליחה. והסיפורים שאני מעלה אלה כאמור הסיפורים הקלים. את הקשים איני כותבת, מתוך חוסר רצון להתבוסס.

אחר כך חזרתי בתשובה וברובות הימים גם שם התפכחתי לאטי. גיליתי דבר אחד, האנשים שישמשו לי כפנס הם לרוב אלמונים, הם לא חשובים לאיש מלבדי, הם לא מובילים מהלכים מסובכים, והם אולי לא מבינים את מהות האומנות שלי. ובכל זאת הם ינחמו אותי כשאשב על הצוק ואחוש שמכאן אפשר או לקפוץ או לדאות.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת