תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
מוקדש לניסן נתיב ז"ל ולתלמידי בית צבי .
הלכתי לאודישן לבית הספר למשחק של ניסן נתיב , לבשתי שמלה כפרית כחולה, שערי השחור מתולתל ופרוע , שפתיי האדומות משורבבות .
אני משחקת את לורה דמות צעירה מתוך המחזה בעלת הארמון של לאה גולדברג, כרגע גיליתי שיש עולם וניסן עומד מולי ומבקש להיות בעל הארמון הכל יכול.
אני עומדת על הבמה מולו ומציגה את המונולוג והוא מבקש שאדבר את הטקסט מתוך חלוםאני עושה את זה מצוין , ואז הוא מבקש שאהיה סהרורית וגם בזה אני מצטינת ,אז הוא מתחנן שאצליף בו עם המילים.
את הכל, את הכל, אני עושה מצוין , יש לי את האנרגיות הנכונות..
ואז ניסן מבקש בקול קטן:" תאמרי הכל בטון לבן."
" בטון לבן?"
אני מתאמצת והטון לא מחליק לו מן הגרון וניסן חוזר על הדרישה " תגידי הכל בטון לבן!" ושוב אני נוברת , מפשפשת במנעד ,בחוויה הרגשית המידית ,אך מתקשה לאמץ לעצמי טון לבן.
" בטון לבן!" ניסן חוזר על הדרישה ואני בוהה .
" אני מעביר אותך לסדנא" ניסן מכריז " אם כי הטון הלבן..זה לא היה בדיוק.."
לבסוף למדתי בבית – צבי הידוע לשימצה ולא בגלל הטון הלבן ובכלל יכולתי לחזור לניסן לפחות לשנת ניסיון והתעקשתי שלא , טעוית נעורים ואולי בדיעבד לא? כי שם היו הופכים אותי לשחקנית אמיתית וחשבונות שמיים היו אחרים, אך לא זה לב העניין.
מתי אימצתי לי טון לבן?
נזכרתי בזה אחרי כתיבת הפוסט האחרון .
3 פעמים הייתי נתונה בסכנה של ללדת ילד לא בריא שלא נדע, הסיכון היה קטן אבל קיים שם, מודחק בתודעה , מחרחר , וכמו קצווה של שערה סוררת הסטתי אותו, וכמו התלתל הקופצני הוא שב וצנח לי על המצח עד ללידה.
ובלידה הייתי נתונה לכאבים, למאמץ ,ללחיצות, של הנה אני זה מגיע, עוד לחיצה קטנה, ואצלי היו הרבה קטנות , ואז העובר שהפך ברבות הימים לתינוק יוצא ואני לא רואה אותו, רק חשה את ההקלה המידית בצירים , לפחות זה מאחורי הלפיתה שבה אחזתי את הסדין הולכת ומשתחררת ומקולי פתאום בוקע טון..טון לבן , לבנבן, כמעט לבקן.
" הכל בסדר ?" אני שואלת בטון הכי צחור שקיים .
ומאחר ולא עדכנתי את המילדת שבכלל עשויה להיות בעיה, היא עונה בבטחון שלם " כן, כן."
והתינוקת הבריאה( היו גם שני בנים) שנראת נקיה ומעט סגלגלה מחמת המאמץ מוגשת אלי כמו סוג של מחווה עליונה שלא ציפיתי לה ואני מודה לה" , תודה, תודה!
*
עכשיו אני יודעת שטון לבן מחפה על המון חרדה וכל היצורים הקולים האלה עם הטונים הלבנים , מסתירים ממני משהו, סוד ,בעיה , משהו מודחק, גנוז, עגול כמו ביצה, לפעמים עדיף לצעוק ההההההההההההההה לא?
כמה יפה כתבת, אביטל, טון לבן נשמע פיוטי, גם במה שעטפת אותו בפוסט שלך, לבן ומהדהד
איזה פוסט מקסים אביטל יחד עם המעבר שלך מהחילוניות והמשחק אל הדת והאמת והכל שלך. לגבי שאלתך בסוף הפוסט, אולי, אולי עדיף, אבללדעתי, אם הטון הלבן הוא הגנה אז לא תמיד כדאי להסיר אותו. בכי, צעקות, הסטריה, לא היו עוזרים לך בלידה.
למשל,חושבת שגם לא לרופאים שעומד מולם חולה סופני, הם צריכים לעשות מה שניתן, ופחות לעסוק בתחושות ורגשות, טון לבן לפעמים זה דווקא מה שצריך ואין לדעתי, נוסחה שקובעת מתי עדיף ומתי עדיף שלא.
נכון סיגל בדיעבד אני צריכה טון לבן ובסוף לימדו אותי להשתמש בו.
מקורי ומסתורי ופואטי הטון הלבן שלך.
מקסים ומיוחד, אביטל
תודה לכם חני, איציק וחנה, אז בסוף יש בזה משהו פואטי, למדתי מכם משהו חשוב על איך מגיעים למקום הפואטי.וזה תמיד באקראי מסתבר)
אביטל, נהדר הטון הלבן הזה.
אני חושבת שאני זקוקה ברגע זה לקצת טון לבן.
גם אני הבן הקטן שלי צורח ברקע))
אחד הדברים הנפלאים שקראתי.
……………
הטון הלבן שיצא אינו מעיד על נצחונו של ניסן נתיב חלילה. ניסן נתיב הוא "התיאטרון", דהיינו: התרבות המתיימרת להיות משהו עם חוט שידרה – היא אנטי – היא תובעת ללדת את האילוז"ן שהתרבות התיאטראלית מייטיבה להתפלש בו כמו מי מדמנה. לא כמו מי שפיר. רק כאשר הגיבורה של הסיפור משתחררת מהתיאטראלי… מ"ניסן נתיב" [מטאפורה מופלאה לחילוניות במראה הנגטיבי שלה, וכמובן שישנם גם צדדים אחרים],
היא, באמצע דבר שהוא ויטאלי ומלא קרבה להולדה, לחיים, למה שרק האמונה [ללדת תינוק פגום צריך אמונה ללא סייג בערך המוחלט של החיים]
יש אנשים שמאמינים בכל לב בערכים הפוכים זה מזה. לכל אחד יש לב… מהסוג שבו מאמינים בכל לב. יש מי שמאמין בכל לב שאין טעם באמונה בכלל…
לכולנו יש לב
אבל הגיבורה כאן ילדה ילד.
והתיאטרון מיילד קומדיה וטרגדיה ודרמה ורגעים הרואיים
האודישן שאלוהים הוא שניצח בו הוא
הלידה.
ניסן היה הגון יותר מכל הנהלת בית- צבי אני מסתכלת על התקופה ביותר אהדה, כל הקטעים של להתחבר לעצמך גרמו לחמישה מתוך שלושים תלמידי הכיתה שלי לחזור בתשובה וחלקם היו חברה מאד מוצלחים כך שאין כאן עניין בכלל של בנאדם חצי מטורף שמחפש אחיזה אם נחשוב על ורד כהן סולנית להקת שבע שחיה כיום בירושלים וגם שרה לקהל של נשים חומרים ששולי ראנד ואחרים כתבו לה.
כל עולם התיאטרון נפלא בעיניי , נפלא פחות מה שעושים ממנו גורמים אינטרסנטים בלשון המעטה.
אבל אני לא חשה צער על זה שהייתי שם, פעם כן והיום ה" נתן לי מתנה נוספת של להסתכל על העבר הזה באהדה ולא בזעם.
תודה על תגובתך.
אולי אם לא הייתי לומדת תיאטרון לא הייתי כותבת, זה כן פתח לי את היצרתיות, ההעזה, זה עשה לי המון טוב אבל עם הרע שהשתולל שם פשוט לא הייתי מסוגלת להשלים.
קטע יפהפה. אבדוק את עצמי, אם אני בעלת טון לבן…
בטוח שכן , רק אל תשאירי לבן על הדף))
אחד מאותם מושגים של אמנים קרועים
שחושבים שמותר להם להגיד כל מה שעולה להם בפיוז, ושלא מעניין אותם אם השני הבין או לא.
אבל מושג טוב …..
ואני איתך לגבי הלפעמים עדיף לצעוק,
בהחלט.
להוציא, אבל בתור הוצאה, לא כעס שאחר כך מתחפר בנו עוד יותר עמוק.
אביטל, פוסט פואטי, מעומקו של הלובן החי והמרגש שלך. מה הוא טון לבן? רפה? כנוע? טהור? חרד? ריק? תמים? שלו? שלם? חסר חיים? מה שזה לא יהיה יש בכולנו גם אותו וגם את הצעקה, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא. כתבת נהדר, מרגש, אמיתי, ובטון לבן .
תודה לך אורה על תגובתך המרגשת!
אני חושבת כמוך שבאמת עדיף להוציא ולפני בפני האדם עצמו.
לפני חודש נפגשתי עם בני הכיתה שלי וסיפרתי להם ללא כחל וסרק עד כמה תיעבתי אותם כל ה3 שנים ודווקא זה שהם קיבלו את זה גרמה לי לסלוח להם לגמרי.
עכשיו אני מבינה שהם היו נתונים בידיי אנשים שניצלו את הרצון שלהם לפרוץ קדימה בצורה הכי מכוערת שיש וגרמה לכולנו לתעב אחד את השני בתום תקופת הלימודים.
זה השני מקבל את הצעקה גורמת לי לפחות לרצות להבין איפה הוא עמד , לפני זה לא הייתי מסוגלת.
כל ה3 שנים לא היה לי טון לבן רק דום שתיקה מחמת ההלם והגועל.
אז כן צריך להוציא ואז רצוי להתפייס, גם זה מקל.
הייתי שקועה בפגישה ההיא וכתבתי לך עם שגיאות , סליחה)