בננות - בלוגים / / שורשי הפחד שלי
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

שורשי הפחד שלי

 

 

אני מחכה לביתי האמצעית שהבטיחה לחזור לכאן ב11 בבוקר , היא ישנה אצל חברה והנייד שלה לא זמין.

החלטתי לא לדאוג אני עייפה מידי בכדי לדאוג וחם לי ותכף ארוץ לעבודה.

מהם שורשי הפחד שלי?
למה כשילדי מאחרים אפשר לראות אותי מתרוצצת ברחובות אפופת היסטריה ודאגות לא ברורות .
     האם הפחד נבט בארץ רחוקה, שם נשאה אימי את ביתה השניה ברחמה ושם אבדה לה אותה בת שיכלה להיות כל מה שייחלה לו  .

מותה של אחותי הצעירה שנפטרה כשהייתה בת 7 שבועות ואני בת שנה ועשרה חודשים רדף אותי לאורך הרבה שנים.

מומחים אומרים שבעצם מימשתי את משאלת המוות שטמונה בתוך כל ילד שנולד לו אח.

סבתא שלי ז"ל מספרת שכשאחותי ז"ל נולדה
ערפתי את ראשה של בובת הבד  האהובה עלי  ,עשיתי את המעשה ברגע זועם ובאיבחה  רוויות שנאה.

כעבור 7 שבועות תמימים נעלמה האויבת שלי וצצו בי כיסופים סמויים להחזיר אותה אל חיקי, לקטוף אותה כמו פרח עד  היישר מארץ המתים.

 

בעיניי אימי שהושפעה מבחינה אידאולגית מכל מה שעבר על היהודים באירופה ,אני השורדת החזקה.
 
החלשים הרי הובלו מיד לאן שהובלו ובחזקים נותר ניצוץ חייתי ,הם לא חששו להסתער על כל פירור ולהאחז בחיים.

אחרי הלוויה נעזבנו לנפשינו , חזרנו לארץ והתעלמנו בצורה גורפת ממה שאירע. תיפקדנו. היינו לעוד   משפחה מצומצת ולחוצה שמונה 3 נפשות גלמודות וצעקניות  . בגיל שבע השתנו חיי לבלי הכר , אבל זה כבר סיפור אחר.
 
סבתי ז"ל טוענת שאימי  שמרה את צעדיי באדיקות , אולם מן הצד השני אני תמיד חשתי שהיא מקווה  לטפח בי רוח לוחמנית ,( כמו זאת שלה..)

אין לי מושג אם היא הצליחה.

אנחנו לא תוצרים מדויקים של מה שרוצים שנהיה , ואת שורשי הפחד אני מצליחה לעקור מתוכי טיפין טיפין .

וגם זה רק בגלל שעייפתי ממנו.

 

 

22 תגובות

  1. יודית שחר

    ברור שסיפור החיים השפיע על אימך ועלייך.
    אבל אני גדלתי בבית ללא סיפורים כאלה, ובכל זאת זוכרת איך שנאתי בנערותי כשהגעתי בלילה ואמי היתה מחכה לי בקצה הרחוב, התביישתי בזה.
    והיום כשילדתי מאחרת אני חסרת מנוחה ומודאגת מאוד, ויום אחד שהסלולארי שלה דמם, והיא נתקעה אצל חברים חדשים ולא היתה לי הכתובת, נטרפתי מדאגה, ממש הרגשתי שאני מתערערת כשאיבדתי את הקשר איתה והיה כבר לילה ולא ידעתי היכן היא.
    ואני לא מרשה לה לחזור בלילות לבד, כפי שהורים אחרים מרשים, היא עוד לא בת 13, ואני לא מבינה את השאננות של הישראלים שמרשים לילדיהם להסתובב בלילה מאוחר לבד.
    אני לוקחת מונית ומחזירה אותה מכל מקום שבו היא נמצאת.
    ובעצם, מי אומר שהחרדה הזאת לא הגיונית, אנחנו חיות בעידן אלים, ממש בעיר שלי התגלה תא של ניאו נאצים, וקבוצה של כת השטן, מקרי האונס והרצח גבוהים, העיר מוצפת הומלסים מסוממים שישנים על הספסלים, והרוצח הסידרתי בן העשרים שנתפס לא מזמן, גר במרחק שני רחובות ממני.
    כלומר ממש לידינו הסתובב רוצח סידרתי.
    אז למה לא לשמור על הילדים עד כמה שאפשר.
    אולי מי שלא מפחד על ילדיו בימים כאלה הוא החריג, ואפילו לא צריך פתולוגיות משפחתיות מיוחדות לשם כך.

    • את האמת יודית גם אני לא מבינה.

      בבית הספר של ביתי היה ילד שכשניסינו ליצור איתו קשר מסיבה כל שהיא הוריו אמרו שהוא על האופניים, זהו. אמצע הלילה והוא איי שם, לא זמין ואין מה לחשוש , כי הוא בן.

      אני לא מבינה את זה.

      דרך אגב כרגע ביתי נכנסה.

      ויש המון ילדים שמסתובבים בלילות בגינות ציבוריות ממש מופקרים לנפשם.

      אני רוצה תמיד דיווח מלא. כיום אני פחות יושבת להם על הווריד אבל עדין לא מאמינה בחופש לכל.

      • יודית שחר

        חשבתי שהיא כבר הגיעה, ומצטערת אם הלחצתי אותך.
        על הבן שלי פחדתי לא פחות, בנים מותקפים בארץ שלנו לא פחות מבנות. פדופילים משוחררים ללא טיפול מסתובבים בידיעה שהם ימעדו שוב עד שיתפסו, זו שערוריה שאף אחד לא נותן עליה את הדין. הממשלה לא מוכנה לממן את התרופה שהם צריכים ובעצם ילדינו מופקרים לנפשם. מדינת עולם שלישי.
        זו שאלה טובה היכן עובר הקו בין הפקרות ושאננות לבין חופש לילדים.
        אני יודעת שחברים שלי שבאו ממדינות שונות הזדעזעו שילדים מסתובבים בישראל לבד בשעות מאוחרות בלילה.
        אבל אנחנו הישראלים נורא גיבורים ואומרים שלנו זה לא יקרה, אז כולם יודעים איך זה לא קורה לנו על הכביש, וכולנו יודעים מה מצב הפדופיליה בארץ, וזה קורה, המון קורה, כל הזמן קורה.
        אני בבחירה מעדיפה לשמור עד כמה שיותר, עד כמה שאפשר, בשיתוף פעולה עם הילד, לא מתוך סרוס שלו.
        ונורא קשה להיות בארץ הורה, במיוחד שאחרי ששומרים על ילד 18 שנה, הצבא מפקיע אותו, ופתאום כל השמירה שבעולם לא תגן עליו יותר.

        • עדי בן זקן

          אין לך מושג עד כמה שאת צודקת. ועם זאת, מסתבר, שאין דרך לברוח מן הרע, כשהוא תופס אותך- זה גורל אכזר.

          אין לי עוד הסברים למה שקרה לי. שנשמרתי ונשמרתי. וזה קרה.
          לפעמים הגורל פשוט אכזר ונוראי, ואין לכך הסבר. ותאמיני לי שנסיתי ועודני מנסה ומתחבטת בלמצוא לכך הסברים.

          • עדי אני מחבקת אותך, היום ראיתי איש שעשה לי רע בעבר ולקח לי שנים להשתחרר מזה והנה גיליתי שהוא פרח מחיי ואני מודה לאל על כך שהרחיק אותי ממנו.
            עמדתי מולו וגיליתי שיש לו משהו דוחה בעיניים יותר ממה שחשבתי בנעורי ולמרות אושרו הפיננסי אין לי כל עניין באישיותו המגעילה.

            אולי עברת דברים אחרים, אך המסר הוא שכוחו של הזמן וכוחה של הכתיבה להשכיח את מה שלכאורה קשה לשכוח.

        • יודית מסכימה איתך בכל, אבל דעי לך שעדין מתים יותר בתאונות דרכים מאשר בפיגועים ומלחמות.

          שום צעד לתיקון לא נעשה ופעם מרצה שלי בבר אילן שלימד אותי כתיבת תוכניות נגד השימוש בחומרים פסיכואקטיבים( עוד סממן שהתפתח פה כתוצאה מאמון יתר) אמר לי שחברות הביטוח יקרקסו את המדינה אם היא תפעל ברצינות נגד הנגע.

          אולי הוא צדק.

  2. הרגשה בהחלט מובנת ומוכרת.

  3. אשמת שומרון של כל האמהות, והמתים הקטנים מחדדים אותה לשפיץ נצחי בלב. מוכר מסיפור אישי דומה. לומדים לחיות עם זה.

    • אורה ניזר

      אביטל, הדאגה היא טבעית, רק לא להיות פולניות, זה מה שבקשתי מעצמי, כדי לא להיות כמו אמי בענין הזה, ובאשר לתהייתך אם את לוחמנית, את מצטיירת לי כדעתנית, אמיצה, ולוחמת על האמת שלך, וזה ניפלא בעיני. אני מאד אוהבת את הפתיחות שלך.

      • ילדיי עצמאים אך איחורים משבשים אותי אם כי כיום פחות כי תש כוחי.

        גם אני לא מצטירת בעיניי עצמי כלוחמנית, אימי היא ממש כזאת.

        בקשר לאמת שלי, זה נכון אם כי אני משתדלת לא להעמיס על העולם את המידה הזאת .

        רוב האנשים אוהבים קצת " שקר" בחייהם, לא מתוך רוע אלא מתוך צורך ליפות. ובי זה לא כל כך קיים ואני מנסה ללמוד להבין את ההתנהלות השונה הזאת שיש בה גם משהו מאד נעים וחביב.

        תודה על כל מה שאמרת עלי , את דעתי עליך אמרתי לא פעם.

  4. לאביטל, הנה שורשי הפחד שלי. כשאני נכנסת לבלוג שלך, אני מוצאת בו את הפוסטים שלי וגם את הביוגרפיה שלי. משהו ביזרי לחלוטין. האם זה קורה גם בכיוון שלך, זה מה שאת מוצאת כלומר כשאת נכנסת לבלוג שלך? תודיעי לי.

    • בבלוג שלי או שלך?

      את כותבת כתיבה שיש בה המון רבדים , ניכר בך שאת מתנה אהבה עם השפה ויש בך המון צבעוניות ואת תמיד מפתיעה.

      הסיפור על אחותי יותר מורכב ממה שהבאתי כאן, אבל יש גבול למה שמביאים בבלוג.

      יכול להיות שעברנו דברים דומים והרי כל פגישה בין 2 אנשים קשורה להשגחה פרטית לכן אין מה לפחד רק להתעודד ביחד.

  5. אביטל היקרה
    התלבטתי האם לומר, אך אומר,
    מה שקרה לך קרה… ואת יודעת שנולדת ובלי קשר לאחותך את חזקה, ראי איזה כוחות את מביאה ל"בננות" וגם להיות חלשה מותר לפעמים.
    אך הכי חשוב שלא תכניסי חרדות לביתך, מותר לאחר, החיים זורמים, מותר לילדים רגע לא לחשוב עלינו שאנחנו דואגות… הן לא באו לעולם להרגיע אותנו… הדאגה היא דבר חשוב אך לא הכי חשוב, אין לי מושג אם משהו מימה שאמרתי יכנס אל ליבך, כי זה חזק מאיתנו הפחד… אך מברכת אותך שאת מדברת על זה…
    להתראות טובה

    • טובה תודה על הברכות . בקשר לפחד התעייפתי ממנו ולכן הוא קצת פחות מאיים מפעם . אולי גם תפילותי לבורא ולימוד החסידות עזר לפחד להקטין מימדים אם כי הוא עדין לא מספיק מגומד לדעתי.

      • מירי פליישר

        אביטל יקרה
        שמחה שהפחד הצטמצם. מקווה שיותר ויותר. צריך לעבוד על זה כי זה מקשה על הילדים. מאידך לא להרפות מהם לחלוטין שלא ירגישו נטושים.
        נהניתי לקרוא את הרהורייך ושטף כתיבתך . פשוט נהניתי .

  6. אביטל יקרה
    יכולת מרתקת לקחת את חוטי העבר ולקשור אותם לכאן ועכשיו .
    הבנות פסיכולוגיות ואומץ יש לך
    כל הכבוד – את מקסימה

  7. סבינה מסג

    אהרון ואני הגענו במקרה למושב דתי. אבל נשארנו שם כדי שהילדים יגדלו בסביבה מוגנת.

    האידיאלי יהיה ליצור חברות קטנות כמו קיבוצים של פעם, בהן כלם מכירים את כלם ובהן מטפחים ערכים של שיתוף ואחריות.

    • אני לא אוהבת קיבוצים אבל בעד קהילתיות.

      יש את זה אצל החרדים לטוב ולרע.

      המון ומעורבות ועזרה הדדית ופיקוח וגם המון רכלנות .

      אני בהחלט שוקלת לעזוב כאן באיזה שלב ומקווה שהשם ישלח אותי למקום המתאים.

  8. כתוב מענין ומעורר הזדהות, אני למדתי בחיי שפחד ודאגנות באים פעמים רבות מהצורך בשליטה, צריך להרפות עד כמה שאפשר

    • אני מסכימה איתך בקשר לצורך בשליטה.

      אני מרפה בהרבה מקומות, ילדי טוענים שהם עצמאים ביחס לאחרים אין לי רכב ואין אצלינו שרות הסעות .

      צריך פיקוח אבל לא דאגנות לנשום עמוק ולהאמין .

השאר תגובה ל לבנה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת