לכבוד ג' תמוז מתוך " לפני ואחרי בבני ברק סיטי"

נועה ניקול ונטלי שרה נכנסות הביתה בשעטה מאושרת. נועה ניקול מחייכת אליי ואני מתבוננת באופן בו היא נגררת אחרי נטלי שרה שמאיצה בה. כך הן מאז שהיו שהיו ילדות. עכשיו ברור לי שהשתיים מסתירות ממני משהו, רטט של התרגשות עובר בהן, והן נראות כאילו יכלו לדלג מעל כל מכשול. נטלי שרה פורצת ראשונה עם הבשורות, " בי' תמוז אני ונועה טסות בטיסה מאורגנת להאדיטש, נבקר גם אצל הבעל שם טוב ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב. נהיה שם בי"ב י"ג תמוז, את קולטת?"

חצי העולם ואחותו נוסע לברוקלין לכתובת הידועה לכל אצלנו: קראון הייטס 770, מרכז חסידות חב"ד וביתו של הרבי. התאריך המיועד הוא ג' תמוז, לרגל יום פטירתו של הרבי. כל מיודענו שיטוסו השנה הבטיחו שיניחו על קברו פ"נ, כלומר פדיון נפש, מכתב ובו יכתבו השמות לברכתו של הרבי. אנחנו לא ניסע, עלותה של נסיעה כזאת היא הרבה מעבר לאמצעים שברשותנו. אבל הבנות ששות ושמחות ולא לחינם. ברוקלין אומנם רחוקה אבל האדיטש זה משהו אחר. האדיטש, מקום קבורתו של האדמור הזקן, ממוקמת באוקראינה וכרטיס טיסה לשם הוא בר השגה. אבל מי פילל שנטלי שרה תיזום נסיעה כזאת. היא מספרת בהתרגשות שאישה המתעמלת באחד מהשיעורים שלה הציעה לה שני כרטיסים במחיר מוזל מאוד. מיד מיהרה וקיבלה את הסכמת אחותה ועכשיו שתיהן באו לבשר לי חגיגית. "אל תדאגי," הן אומרות ונועה שמנחשת את פחדיי מוסיפה, "גם דבורה לאה נוסעת"

אני נדבקת בשמחה שלהן. אומנם לא זכיתי להיות אצלו, אצל 'בעל התניא' אבל הנה יהיו לי שליחות אצלו. "אמא, זוכרת איך בתחילת התשובה שלך נסעת לאומן? השארת אותנו עם אבא שעשה פה המון בלגן." נטלי שרה מתלוצצת בשמחה, "היום, אם היית נוסעת, אז רק להאדיטש, נכון?"

אני עדיין אוהבת את רבי נחמן, אבל חסיד קרוב קרבה מיוחדת לרבי שלו. אני מחייכת ומודיעה להן שדווקא אסע בשמחה לאומן לו מישהו יחפוץ לממן לי כרטיס. "אבל כרגע," אני אומרת להן בנחת שמסתירה את דאגותיי, " כרגע אני חוסכת להוצאות החתונה שלכן, בנותיי היקרות. "

כמו בילדותן, אני מושיבה אותן לצדי ומספרת. חלקים מהסיפור הן כבר שמעו בעבר אבל הפעם הקשב חדש. אולי כי גדלו ואולי כי העניין נוגע בעניינן. אני פותחת ביום שלפני הנסיעה, כשארזתי את חפציי באיטיות ודמיינתי איך הכול עוד ישתבש, המטוס יטוס בלעדיי, את כולם תישא הרוח ורק אני אוותר עזובה. שתיהן מחייכות, טוב שזה משעשע אותן. אני מוסיפה ומזכירה להן כי להשם תכנונים משלו, אני הגעתי אל המטוס ואל אומן טסתי בחבורת נשים נפלאה. ואומנם אחת הבנות הצעירות נותרה מאחור כי דרכונה אבד אבל אפילו היא הצטרפה אלינו אחרי יום כשדרכונה נמצא.

בשדה התעופה הזר הסתכלתי בנשות קייב היפות, נדמה שבכוונה רבה חרטו את דמותן המרשימה בתודעתו של כל מתבונן. אולי עשו זאת מתוך הרגל, אולי מתוך ידיעה שרווח יכול להיות טמון בכל מקום. בעמדת בדיקת דרכונים, הביטו בנו גברים קפואים ורשמיים כמו מסדר של רובוטים. הגברים לא נפלו בהופעתם המרשימה מהנשים אבל יופיים היה גם הוא ממוכן, קר ואטום. כל אחד מהם נראה לי נצר של פורעים. הרי אוקראינים שיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו את היהודים שישבו בקרבם. בימים הבאים, כשבכל עבר ראינו יערות יפי הוד, חשבתי כמה קל היה וודאי להסתתר כאן ואיך דווקא היערות משמשים עדות למה שקרה. הרי אפשר היה למצוא שם מחסה בקלות ובכל זאת מעטים כל כך שרדו. גם את אחותו של סבי ובני משפחתה נרצחו בימים האחרונים של המלחמה על ידי המון נלהב.

הנסיעה באוטובוס השכור התארכה מאוד. השמש עמדה בשמיים שעות ארוכות, והכבישים המשובשים לא אפשרו לי להירדם. טלטולי הדרך הזכירו לי את סיפורי החסידים שהיטלטלו בדרכים וחלפו בנוף הזה. לבית עלמין ישן הגענו לאחר חצות. השבילים התפתלו בין מצבות, התעטפנו במעילים כי הקור היה עז. התקרבנו לציון, מקום קבורתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב . כשהמתחם הנעול נפתח עבורנו על ידי גוי, גבר בא בימים שעבד שם כשומר, נשמעה יללה שפלחה את הלילה השקט. אחת מאיתנו, אישה שקטה ומכונסת, נפלה על הציון ובכתה בקול גדול, ובעקבותיה עוד נשים החלו לבכות ולהתחנן. כמה ציפינו לרגע הזה כשהגוף והנפש נכונים. בעבר לא ששתי לשמוע מויפתים, כלומר סיפורי מופתים על צדיקים ורבנים. ההשתטחויות על הקברים נראו לי כמו שיגעון שלקו בו נשים תמוהות שאומללותן הכריעה אותן. אבל המסע עורר את לבי. הנשים שנסעתי עמן לאומן היו ברובן משכילות, מפקחות במשרד החינוך, הנדסאיות, מתכנתות. אבל כל אחת נדרשה לתיקון של עצמה.

עם שחר הגענו אל הציון של הבעש"ט, קברו של הבעל שם טוב.  השתכנו באכסניה הסמוכה ובבוקר התעוררנו אל נוף הקדומים של אוקראינה. נשים קשישות לבושות בגדים רקומים חבטו בשטיחים צבעוניים. עגלות רתומות לסוסים התנהלו לאיטן ופרה בודדה רעתה באחו לא מגודר. החיים שם נדמו כאילו יד הזמן לא נגעה בהן, אני מספרת לבנותיי, "העיירות שעברנו בהן היו ברובן לא מחוברות למערכת החשמל. וכל זה," אני אומרת להן ואצבעי מתרוממת לשם הדגשה, "נועד להזכיר לנו את העיקר והטפל בחיים."

נימתי מתרככת ואני מספרת להן על סבא רבא שלהן, שנולד בדובנא, עיר שרבי נחמן ביקר בה בנדודיו. במהלך המסע הרגשתי כאילו נפתח נתיב בלתי אמצעי ביני ובין סבי. אולי בשל היופי חסר הגבול שגילתי בנוף העתיק, בטבע שאת שמעו הכרתי מסיפורי ביאליק. בכל צעד, הנשמה התגברה על השכל. ובכל זאת מחשבותיי היו צלולות. לא פלא שדווקא כאן נהגתה תורת החסידות. מעולם לא הגעתי לקרבת בורא כזו בתל אביב ואפילו לא בבני ברק, לצחות ללא רבב, שכמו מורידה מים מנקיקים נסתרים.

תחת התכלת הזכה שנאפפה ברסיסים של זוהר, התפללתי תפילת שחרית ונכנסתי לציון. "בפעם ההיא," אני מספרת להן, "הרגשתי שהצדיק מבקש ממני רק להיות אני, זהו. לא יותר ולא פחות." המובילה תקעה בשופר והשמענו קול תפילות ובכי. שטחתי תחנונים על עם ישראל, על הגאולה. ובה בעת הבטתי בעצמי מהצד. הרי אני כאחת האדם, רחמיי העצמיים מרקיעים שחקים, ועל פי רוב מה לי ולאחרים, גם ככה כל אחד דואג ליקיריו ותו לא. אך באותה פעם לא הצטערתי רק על עצמי אלא על הכלל.

כשביקרנו בציון של רבי נתן יכולתי לחוש את ענוותו של התלמיד שהלך שבי אחרי רבו. הציון נבנה בראש גבעה, אליה הובילו מדרגות אדומות. נהר זרם תחת הגבעה. הדלקתי נר והבטתי בנוף מתוך שלווה חדשה.

"אבל אצל רבי נחמן בערה בי האש ממש," אני אומרת לבנותיי. "הייתן צריכות לראות את ברסלב, ממש כמו בני ברק שלנו, אבל קטנה יותר וציורית כל כך. והאש של הרבי שורה שם."

"אז את כן ברסלבית," מתגרה בי נטלי שרה. "זה לא זה, " אני מצטדקת מולה, "תביני, אני יהודיה ובברסלב…" יש שם הכול. מפושטי יד ועד בעלי עסקים. בעלי דוכנים, משכירי חדרים. על אם הדרך עומדות מסעדות יהודיות ולצדן גויים שמוכרים תמונות של רבנים, מתחננים שתתני להם "צדוקה" ועל כל אלה מגונן רבי נחמן. הוא שם, מחבר בין כולם. האש יקדה בנו. בכל הסעודות רקדנו כמו מטורפות, באחת מהן פרשתי, הרגשתי קרובה להתמוטטות, ראשי הסתחרר ודוק של דמעות ציעף את עיני. כוחי לא עמד לי ולא ירדתי לנחל בו רבי נחמן ערך תשליך עם תלמידיו.

בסעודת השבת, עת הפרשת החלה, הגעתי להזדככות. אחת הנשים בקבוצה בכתה חרישית. כולנו כבר ידענו שהיא מחכה שנים ארוכות לילד. היא בכתה ואני אחריה. את הבכי שלה בכיתי, הוא דבק בי, למענה התפללתי, על צער השכינה התפללתי. כמו מתוך חלום קראתי את התיקון הכללי. "גיליתי שהמפתח לגילוי עצמי הוא בבכי על חבר, בהשתתפות בייסוריו." אני אומרת להן ודווקא נטלי שרה מהנהנת בעיניים בורקות.