תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
קולו של אלבר דולף אל תוך הרהורי, הוא מספר לי כי בחלום שוב ראה אותו מראה מוכר, לפתע הכל שב אליו, העבר הפך הווה. ידעתי כי אלוקים התגלה אליו בראשונה בגיל תשע כשטבל לבדו בים וכמעט טבע. לשליח אלוקים היה צבע כהה כמו המים הבולענים והיד שנשלחה לקטוף אותו נראתה לו גבעולית ושקופה. כמו מרבד מגולל נפרש בפניו שנפתח בסערה וגילה לו מרבצי דשא מופלאים. הוא רצה להיות שם, על פני המשטחים הזוהרים, אך נשלף מזרם המים הגועשים והונשם על פני האדמה.
" גם עכשיו זה כך? צפה בך אותה תחושה?" אני חוקרת בזהירות. היות והוא נסער מלענות, אני מבקשת שיספר על חלומו השני, חלומו על הרבי. מוזר ששני חלומות שונים כל כך חלם בלילה אחד. ואלבר מספר כי לפני השינה הרהר בילדותו ובמה שהתרחש בין כותלי ביתו בשעה שהוא מצא מחסה בין אילנות. באיחור של שלושים שנה חיפש תשובה לאותה שאלה ואולי ניתנה לו. בחלומו ראה חלונות על חלונות, ריבועים ומלבנים, שהופיעו לנגד עיניו. הוא נסע מחלון לחלון כמו נזרק מקרון לקרון, חולף על פני הרכבת המהירה. וכשניסה להציץ פנימה נבעט לאחור, והדבר הטיל עליו אימה שאת פשרה הוא לא יכול להגדיר. בסופו של החלום ראה את הרבי. הוא עמד מולו ואמר לו שכעת הוא יתן לו לראות את מה שנמנע ממנו, את מה שלא צפה, אבל עליו להבטיח לו שידבוק בו, כי אם בנפשו לדעת מה היה בזמן שנמלט שלא מרצונו, יקבל כעת את התשובה. רק אל לו לשאול למה ועל מה. הצצה אחת, אמר הרבי , ואז יסגר המסך לתמיד. בעלי ידע שיעמוד בזה, קיים בו הכוח הפנימי השאוב משורשו, אימו מסרה את נפשה ברגעיה האחרונים על מנת שידע שהוא יהודי. יביט ומיד אחר כך עליו לכסות על הכל באהבה.
"על כל פשעים תכסה האהבה," אני ממלמלת, האם לכך התכוון החלום? הפשע של חיים בהסתרה ובהכחשה, של אב ששיעבד את משפחתו לחולשתו? "מה הראו לך שם?" אני שואלת, ועל אף הסקרנות שלא יודעת שובעה, אלבר מחריש. אני מתכרבלת לצידו, והרי הלילה הוא ליל י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי, אני נזכרת פתאום. האם ההתגלות היא מעין הרשאה לפעולה? המשקה ששתיתי זורם בדמי והופך את כולי. אולי מכאן תבוא ההנחיה הנכונה.
בבוקר המיטה סתורה, ואני המוטלת בה מתקשה להימשות ממנה. המאבק נמשך עד שדינה ניגשת למיטתי ומבשרת לי שלא תוכל לשוב לבית הספר בלעדי. כך מסתבר לי שלפני מספר ימים חוללה מהומה שלמה כשסרבה להכנס לאחד השיעורים ואף גררה אחריה עוד בנות. אומנם המורה התקשרה אתמול, אני נזכרת, ודומה שהיא מחפשת אותי כבר ימים רבים אבל בכל פעם הדבר נשכח ממני. אני חוקרת את דינה באשר למה שאירע. היא מתחמקת מתשובה ברורה, המורה מרשעת, היא טוענת בתוקף, נטפלת אליה ולכל החלשות. "ממתי את תלמידה חלשה?" אני כועסת, "הפכת לרובין הוד של הנזקקות? היא כנראה דורשת תוצאות!" כמו כל אם המכירה את התכשיט שלה, גם אני יודעת במה הדברים אמורים. דינה היא כמו אלבר, מוכשרת להדהים. יחד עם זאת היא מחוברת בטבורה לכלל, כל ההוויה שלה חברתית במהותה. הכעס שוכך ורחמים מתגלגלים לפתחי, ואפילו אִם טעתה, ברור לי שרק בעצמי אני צריכה לגעור. היכן אני לאחרונה? מדוע לא הייתי מודעת למתרחש? והנה דינה שלי עומדת למולי בצמה פרומה של לילה, כותנתה התקמטה יתר על המידה בכביסה. אם לא תיזהר יפלו עליה חלילה דינים וכעסים. כשנולדה קראנו לה דנה. בהמלצת הרבנים נוספה היו"ד ושונה גם שמה.
נדמה שהיה עלי כבר להבין ולהפנים, בבית הזה צומחת מנהיגה. אומנם חשאית ובלתי מוכתרת, אבל אהודה על בנות כיתתה, מובילה קדימה. אף פעם לא הקשיתי עליה, תמיד סמכנו על החברות המוחלטת עם אחותה שתגן עליה. ואולי היה לנו קל כך, וכעת מה יהא עליה? שירה חזקה גם היא אך הולכת בתלם ואילו דינה, האם היא תתבזבז לה? אני שוטפת כוס אחת. המטבח נותר הפוך כפי שהיה בלילה ולי אין כוח או פנאי להשליט בו סדר. את הסדר עלי לייצב במקום אחר: "לא תלכי יותר לשמרטפות!" אני מתפרצת לעבר דינה."השמרטפות זה בשבילכם," היא מצדה פורצת בבכי מר. "אני עובדת כי אני חוסכת עבור הנדוניה של נטלי שרה, את לא עובדת ואבא…"
אני מצווה עליה לשתוק ודינה נענית בחוסר ברירה. אני ממשיכה ומפזרת פקודות נחרצות, שירה נשמעת להן, אחוזת דאגה, ואילו דינה כדרכה מפגינה נוכחות עמומה כאילו אין היא נמצאת כאן לגמרי. איך לא שמתי לב לטקטיקה שלה? את המזג האמיתי שלה היא לא מפגינה מולי. אולי בבית היא חשה חסומה. אני נוטלת איתי סידור ספר תהילים ויוצאת לגן, לטבע, אם יש בבני ברק דבר כזה כלל. נפיצה כמו חבית המלאה באבקת שריפה אני תרה אחר מקום שבו אוכל לדבר עם הקדוש ברוך הוא. ההליכה בשעה המוקדמת מרגיעה אותי. הרחובות ריקים, עקרות הבית החרוצות עסוקות בניקיונות. שיופים אחרונים נעשים לקראת החג. אני חולפת על פני הספריה של רמת גן, מטפסת עד לראש הגבעה, אל עבר גן גדול שמשקיף על העיר כולה. עצים בעלי עלווה אדמדמה מצלים עלי. אני צונחת על הספסל הראשון שנקרה על דרכי, מחכה שהשקט ידובב אותי.
בחטף אני קוראת את ברכות השחר ובקריאת שמע אני כבר בוכה ועם שוך הדמעות אני נוטשת את הסידור ומדברת עם השם ישירות. המילים פורצות ובאות מבעד קירות לבי. עלי לנסות ולהקשיב הקשבה פנימית. הנה אני עם אלוקים, מה הוא מנסה לומר לי. השאלות רבות והרות גורל, איך ולמה הסבתי את תשומת ליבי מהמתרחש בבית בגלל ילדה אחת שפגשתי רק לרגע? איך לא השגחתי כי בני ביתי נמצאים במצוקה? יסורי מצפון לא יעזרו כאן, אין צועקים על העבר, כך הרבי כותב באגרות הקודש. אני קוראת את הפרק בתהילים שמקביל ליום ההולדת שלו, ומניחה לו להיות איתי. הוא מנופף לי לשלום, סעי, אני בוטח בך לחלוטין. נשמתי הקטועה חוזרת להתייצב.
לא הכל אבוד, אני מעודדת את עצמי, אם דינה היא מנהיגה שכזאת אז יש לנתב אותה לכיוון החיובי, היא עוד תצמיח פירות הילולים. ובקשר לאלבר, ייסוריו הם גם ייסוריי. באמת הקשר עם האחיות שלו נותק, ואולי מחובתנו לחפש את הצאצאים האבודים שלהן, שלפחות הם ישארו יהודים. מה שהיה היה, אני מסכמת בעידוד, בשביל מה אנחנו שליחים? לא ידח ממנו נידח, אין יהודי אבוד. אני מחליטה החלטה של רגע, הקשר עם בני משפחתו חייב להתחדש. אני אזום אותו בעצמי, אשלח להם מכתבים, אותיות בעט נובע נוגעות ללב יותר מכל מייל. ובכלל, אני לא עושה מספיק לאחרונה, רק פה ושם מארגנת שיעורים. קומי התנערי, אני מעוררת את עצמי, עשי מעשה. סערה רדומה מתחוללת בי כבר תקופה ארוכה, והרשות לי נתונה. ובאשר לברכי, ובאשר לנטלי שרה, ולעצמי… שם הדברים נדמים מסובכים יותר.
אני מספרת לקדוש ברוך הוא על מאמי, על הימים בהם הייתי משוטטת איתה בגן רחב ידיים שכולו ערוגות ערוגות, ותמיד הקפדנו שלא לדרוך עליהן ולא לפגוע בצמחים הנדירים ששיגשגו שם. צעד אחר צעד הלכנו יחד והאדמה תחתינו קפואה, והסכנה להחליק מאיימת אך גם מציבה לנו אתגר, והיא מספרת לי על פאפא, על אותן שנים לאחר מותו, בהן פקד את חלומותיה, מיוסר ומעונה. במשך שנים ארוכות, ראתה את פניו בכל לילה, והן מתעוותות לנגדה ומפיו פורצת זעקה איומה. אז הייתה מקיצה בבהלה, עד אותו לילה בו חלמה שראתה אותו יוצא מפתח בית הכנסת, בבגדים לבנים, הוא נופף לה לשלום והמשיך בהליכתו . הגעגועים מתעוררים גם אצלי. אני מתגעגעת למאמי ואפילו לפאפא, אותו כמעט ולא הכרתי. נוכחותם חסרה לי. ואולי לכל חסר יש מטרה?
השעה כבר עשר בבוקר, אני מתנערת מהרהוריי ועושה דרכי במורד הגבעה. באמצע הדברים ניתנה לי ההתבודדות הזאת ועכשיו עליי לחזור. אך כאלה הם החיים, אין לנו עליהם שליטה. תוך כדי צעידה אני מבררת עם קוני את הדברים שאמר הרב גינזבורג הידוע, שטען כי עלינו לנטוש את ההבדלים בין החסידויות ולדבוק בבעל שם טוב שהוא האחד שיאחד את כולנו תחת רוממתו.
דווקא המילה חסידויות שבה ומפגישה אותי עם קלסתר הפנים של האישה הנשואה והמכובדת, כחולת העיניים, אמא של ברכי. אולי אני שואפת למיזוג בין עולמות, להשקטת הספק, אני מוותרת בנפש חפצה על הייאוש וחוזרת הביתה.