ראיתי אותה

ימים קצת רעים נוחתים לפתחי, אם כי הכל יחסי ,יכול להיות שאין לי פרספקטיבה נכונה ואני לא רואה את כל התמונה שהשם מציר עבורי. וככה בתוך כל התהיות המטפטפטות , אני עומדת לי באוטבוס העמוס באנשים ,מתכננת את סדר היום  של שעות החופש המועטות שהבן שלי מאשר לי ופתאום אני רואה אותה . ואיך שהיא לא השתנתה קצת שמנה אבל זה מתאים לה אז היא הייתה רזה מידי. הפנים שלה מתוחות והעינים הירוקות כאילו התרחבו קמעה ואפילו התספורת נותרה כשהייתה.
" כרמית ." אני פונה אליה. 
אבל היא לא כל כך רואה אותי , או אולי אני נראת לה מגוחכת מידי עם הכובע הזה והחצאית הארוכה. לא יכולתי ללבוש חצאית יותר מחמיאה במיוחד לאור איך שהיא נראת. לא יאמן שעברו יותר מעשרים שנה. 
" מה?" היא עונה לבסוף בקול שנשלה העומק האדמה. 
תמיד היה לה קול כזה, כי היא  מעשנת כבדה ואחרי עשרים שנות עישון אפשר רק להלביש לה על הקול תכריכים. 
" מה, מה?" 
" זאת אני, אביטל מהבסיס מה.."
"איזה?" 
" נו  , באמת שירתת רק בבסיס אחד." 
" כן."
מוזר שהיא כל כך מתמהמהת לענות במיוחד לאור העובדה שהיינו קצת חברות ולא הזהרתי אותה. 
לא הזהרתי אותה ממנו . היא הכירה אותו כשהייתה במצב קצת נואש. היא סיימה קשר עם חבר אחד ופתאום נותרה לבד והיא לא ידעה איך להתמודד עם הלבד , בד ,הבולע. ובכלל היא תמיד  הייתה מאוהבת באביה המזוקן. היא התאהבה בו קצת מעבר למותר וכשקלטה שהוא תפוש לפות בזרועות אימה ,חיפשה לה גיבור אחר. 
" גיבור " היא מצאה אותו  
" אתה הגיבור שלי." היא החמיאה  לטבח המעוגל , ששיוק חמקמקות מתובלת בשמנוניות דוחה.
 " תכירי זה החבר שלי." 
לבשתי מדים אפורים. תלתלי השחורים פרועים מתעופפים. עמדתי לצאת לכיוון הבית, קיויתי שהיא תלווה אותי, חיכיתי לה בצומת  ואז שניהם הופיעו מולי. 
" תכירי , כירי , כירי.."
לא לחצתי את ידו . גם אז פחדתי מכל מיני מחוות רכות וצבועות , חיכתי בדחיה קלה ומאז לא הוזמנתי יותר לצאת בחברתה. כן, צעירה כמו שהייתי, רציתי להזהיר אותה ממנו אבל המילים סירבו להתמוסס לי בפה ובכלל גם אני חיפשתי גיבורים  ועדיף היה לי שגם הם יהיו רעים בכמה אופנים. אופנים אחרים..אז זהו , שלא הזהרתי אותה. 
אבל היא הרחיקה לכת. היא התחתנה איתו . מחברות שעוד היו לי מהתקופה ההיא( חברות שהתאדו) , שמעתי  שהוא היה מכה אותה, שהסית נגדה את הבת המשותפת שלהם ששניהם לעגו לה, עשו נגדה קואליציה, יזמו מין איחוד הרסני ,  הוא והבת הקטנה , שהיא הושפלה  ושבסוף אין לי מושג היא באיזו דרך היא קמה והתגרשה. אז איך זה יכול להיות שהיא לא זוכרת את הבסיס בו פגשה את בעלה המענה.   איך זה שהיא שכחה אותי החברה שלה?      

האוטבוס עוצר . אנחנו יורדות באותה תחנה. או שהתבלבלתי ,לא הייתי צריכה לרדת כאן . הייתי צריכה לחכות לרדת  בתחנה אחרת. איזה מין תחנות מוזרות מזמנים לנו החיים. אבל,, כן,  היה לי מאד חשוב לפחות לנסות שוחח איתה. 
היא מפנה אלי את מבטה.
" יפה שאת זוכרת כל כך טוב פרצופים." היא אומרת בקול המתחפר.
היא נכנסת את בית משרדים מפואר. היא פקידה. אם אני לא טועה , היא חלמה לעסוק באופנה. חלומות..גיבורים. גם לי היו כל מיני ציפורים בזמנו וגם היום לפעמים..יש לי המון מה לומר לה .