רושם

הרבה זמן לא כתבתי על חזרה  בתשובה באתר, והתעורר בי פתאום הצורך. אני חושבת שהגורם הוא ספרה של ביירון קיטי, שאשכרה הפך אותי לעצובה. אולי כי עבדתי תוך כדי קריאה וגיליתי את הנקודות שעדיין נתקעתי בהן. בספר היא מכריחה אותך לאהוב את מה שקורה לך עכשיו, אם ניתן תרגום חופשי, לאהוב את זה שיש פיגועים, מחלוקות בין קבוצות, סכינאות, שחיתות, לאהוב את זה. כי זה מה שקורה כרגע. והדרך להגיע לשם תפורט בהתאם( אולי אפרט בפוסט נוסף). את זה אני כותבת כרגע במישור הארצי , פחות האישי, מה כן ? בלי מישים , אולי בהשפעת הספר, החלטתי לכתוב על שיעור 'תניא' בו שהיתי . אולי כי גם שם  מבקשים שמוח ישלוט על לב.

————————————————————–

מה שלמדנו עם הרב המדהים מיכאל וייגל,  זה שכל עבירה משאירה את הרשימו, כלומר רושם על הבנאדם. גם אם חזרת ממנה בתשובה הרושם נותר.

כלומר למי שחושב שרוב החוזרים בתשובה פתרו להם את הבעיות, חטאו ונהנו, ועכשיו יופי פותחים דף חדש, עסקה טובה, גם חוטאים וגם נהנים בכל המישורים, טועה בגדול, כי הרושם נותר, ונתן אותותיו על הגוף והנשמה, רק תשובה מעומק הלב מוחקת אותו.

סייגתי  ואמרתי שאיני בטוחה שרוב הזמן אני פועלת מעומק הלב. לעיתים כמו כולם אני עם ההרגל, והכורח,  וכדומה. ענה הרב שיש חלקים שלא, למשל, האם בשבת אני פתאום מתגעגעת לנסוע לחוף הים המעורב, כמו פעם?

עניתי שממש לא, עונג שבת הוא אחר עבורי, וזה אפילו דוחה אותי כיום. אם כך ענה, זו חלק מתשובה מעומק הלב, כי מעומק הלב ממש איני נמשכת לדברים שנראו לי פעם כה מספקים, ברמה גשמית עד בעיתית . כמו חוף ים מעורב, או אפילו מועדון ריקודים מעורב, אליו הלכנו כצעירים . הדברים הללו לא מושכים אותי. הנשמה פתאום מתרפקת רק  על קדושת השבת, מתנחמת רק בקירבה להשם. ועוד.

כתבתי כאן פוסט בשם: בכי לאור הנרות, אפשר לחפש אותו, לדעתי הוא מדבר על רגע כזה, בו התשובה והחיבור שלי להשם, הפכו למעיין שנבע מעומק דליבה. שבו הבנתי עד כמה אני יכולה לפספס את מהות הקשר ביני לבין הקב"ה,  מקוה ומאמינה שהרשימו נתן אותותיו ונשאר.