תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

לזר

לזר

 

 זר עומד מאחורי הדלת בגדיו רטובים ,ספוגים במי שופכין, במי גשמים , במי מרזבים . עיניו דומעות . סומק שחור פורע את גביניו, מותח את האישונים .

זר עומד מאחורי הדלת . מעילו הארוך בלוע ומטולא . נעליו הצבאיות משופשפות. חור ענק נעוץ במרכזם.

זר עומד מאחורי הדלת ומבקש : "תפתחי , תפתחי ."

אין  מלאכי שרת סביבו , רק דלות , רק בכי דק של תינוק צואה.

זר עומד מאחורי הדלת ומבקש את תשומת ליבי . אניצי שערו שהיו פעם מרהיבים ביופיים , דהו, כולו מעורר תחינה.

" תפתחי " הוא מבקש , מסנן הגיים רפים אל תוך האפלה.

דלת של עץ עומדת בינינו . אבל אני לא אפתח לו , כי אני נוקשה.

אני מפנה לו את הגב , נשענת על הבריח הקר.

" הרי אם הייתי רוצה , הייתי נכנס, הייתי פורץ , אולי אונס , הייתי מקעקע בדם את הלובן התמים הזה שנסוך לך על האישונים, הייתי גוזר לך את הריסים ."

 ופתאום הוא זר כולו , בדיוק כפי שהוא היה כשהיינו חברים  ופתאום הוא תימהוני לא מובן ואכזר.

" הרי אמרת לי אז שאתה החבר הכי טוב שלי." אני מוחה חרישית. יודעת שגם אם אנוס אל עבר הסלון , גם אדליק נר לבנבן ואמלא את החדר בעשן , הוא עדין יעמוד שם.

" מה אתה רוצה, מבקש?"

" את יודעת." הוא עונה בקולו המוכר , המדגדג.

" אף פעם לא באמת ידעתי או הבנתי , ספר לי אם במקום ההוא ששמנו הגעת יש עוד טיפת חמלה , כן חמלה!"

שתיקה זורמת דרך העינית.

" לא רוצה שתחדור."

" אל תהיי מצחיקה, את מכירה אותי אני אף פעם לא עוצר."

" אני זוכרת שבשנה ההיא שנעלמת לי, נסעתי לפריז , נשענתי על פסל ענק , חשבתי על איך אני שייכת לך , רק לך , אין לי דרך חזרה."

" אין דרך חזרה, אין דרך חזרה, את יודעת כמה אני צמא?"

" אז תמות כבר!"

" ואולי אני כבר בעולם ההוא, תני לי רק עוד סדק צר , אם לא תפתחי לא תדעי."

ואני מרגישה איך כל המילים אוזלות לי מהגוף ומתפללת שוב לחלום אותו, כמו הבוקר. כי בחלום יותר קל לי איתו מאשר בהזיה.

זר עומד מאחורי הדלת ," אני מוכר לך אני מוכר , אם תרצי אספר לך בדיחה , משהו גס  ,משהו רטוב, רוצה?"

ואני מרגישה איך הייתי רוצה להגיש לו על מגש ראש כרות . אבל אני עדין לא לגמרי רוצה , עדין צובטת את ירכי , רועדת מול התקפלותה של הפטמה.

" כן הייתי פעם יותר יפה , יותר בשלה , יותר.. אבל גם אתה לא היית אתה!"

זר עוטה עליו אדרת כבשים שנזרקה לכיוונו מאחד השכנים שעמד על מדרגות הקומה העליונה.

לרגע הוא נראה לי כמו כבשה אבודה , גלמודה , שעולה מצלע ההר הנגדי.

זר הבטיח לי אז  שנהיה החברים הכי טובים בעולם . זר זרק את ההבטחה לפח ביחד עם העטיפה .

" זר זרק את ההבטחה לפח ביחד עם העטיפה ." השכנים מעל המפלס העליון צורחים ומפזרים לכל עבר אבקה לבנה.

זר מתעטש כאילו מתפנק . פתאום הוא מתחיל לנאוק.

" תפסיק אתה כבר לא תינוק, לא תינוק."

" אימא שלי אהבה אותי נורא, " זר מתוודה.

" לך תחפש אותה."

זר רודף אותי בין הצלילים הגבוהים שאני משמיעה לעצמי,

" אני הולך ולא תראי אותי יותר ." וכל השכנים מהקומה העליונה רוקדים ואלס חגיגי לרגל הפרידה הקרובה.

אני מתמכרת לצלילים הנשמעים .  אני מאזינה לאגם הברבורים . ברבור שחור הופך לנסיכה. ברבור לבן לוגם שיכר , גם אני רוצה.

אני פותחת את הדלת לרווחה , זר לא עומד שם. עמוד שם רוכל בידו עותק מהספר " עולם הבלט".

"

הוא יחזור?" אני שואלת וכל השכנים מהקומות העליונות מנידים בראשם החצוי

" הוא שיכור , הוא יחזור, הוא שיכור. שם בבור , חההה."

מהרחובות נשמעות דהרות .

זר לא עוצר ואולי זה בכלל לא הוא.

אולי ירד לחצר ושם בין תפרחת עלי הכרוב והחצב הוא פיזר את אבקניו הלבנים ונרקב.          

 

תגובה אחת

  1. יפה.מכושף.

השאר תגובה ל יאיר א. ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת