הולכת אלי לפעמים כותבת
בצהרי ערב יום כיפור צפצף הטלפון הסלולרי שלי. על הצג הופיעה הודעת סמס עם ציטוט מאחד ממשוררי ארצנו: "זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח. אני ואת עוד נשנה את העולם הזה! סליחה! גמר חתימה טובה מאד!"
תהיתי אם מדובר בפרסומת כלשהי, או שמא מישהו ממכרי שחש צורך להתנצל בפני.
אלוהים עדי שיש מי שאמור לחוש כך, אבל הסגנון והתוכן לא מוכרים לי, גם לא מספר הטלפון שממנו נשלחה ההודעה.
בכל יום כיפור אני מקבלת, כמו רוב בני ישראל, בקשות סליחה כלליות שכאלה, בכתב או בעל פה. משהו בסגנון: "אם פגעתי בך אני מתנצל/ת". תמיד בקשות הסליחה האלה מעוררות בי תחושה מאד לא נוחה.
הרי אם פגעת במישהו, היית צריך להתנצל כשזה קרה, ולא להמתין ליום כיפור, כדי לבקש את סליחת הנפגע. ואם לבך נקי, כיוון שלרוב אתה משתדל שלא לפגוע, ואם חס וחלילה קרה ופגעת, הרי שמייד כשהבנת זאת עשית כל שתוכל לתקן זאת ואז, על מה תבקש שוב סליחה, דווקא ביום כיפור?
ובכלל, נראה לי שכל נושא הסליחה מפוספס ביותר, ודווקא על ידי המקפידים בכך. אני מכירה מקרוב ומרחוק אנשים שביום יום נוהגים בכוחנות, בניצול ובהשפלה של זולתם. הם מעליבים, מלבינים פנים ברבים ונהנים מאד מתחושת הכוח שכל זה מעניק להם. דבר זה לא מפריע להם להיות "מאמינים", ולהסתופף אצל רבנים, לנשק מזוזות וזקַנים.
בקשת הסליחה שבאה בתאריך מסוים, יוצאת לא אמיתית, ומאולצת. נראה שאנשים יוצאים ידי חובה, רק כדי שיוכלו להמשיך לפגוע בזולת, מייד עם צאת יום הכיפורים. כמו אותו קתולי שנכנס אל תא הוידוי, מתוודה על חטאו, מקבל את עונשו מהכומר, ויוצא עליז וקליל לחטוא שוב עד הוידוי הבא.
ואולי זו מטרתה של הדת – לעודד את מאמיניה להיות תמיד חוטאים, תמיד זקוקים לוידוי, או בקשת סליחה, תמיד לחשוש מעונש, אך לא באמת לפעול בניקיון, הגינות ותום לב כדרך חיים יומיומית?
לו הייתי דתייה הייתי מנצלת את היום הזה לעשיית חשבון עמוק עם עצמי, על דרכי, על האופן שבו אני מתנהלת בחיי, עם אנשים, עם אלוהים.
כיוון שאינני דתייה אני משתדלת לעשות זאת לאורך כל השנה, בלי קשר לתאריך כלשהו (ובלי האלוהים. במקומו יש לי מצפון וערכי מוסר על פיהם אני משתדלת מאד לחיות).
ובאשר לאותה בקשת הסליחה שקיבלתי בטלפון – הסקרנות גרמה לי לבדוק מי הוא המסמס המתנצל. מסתבר שאכן מדובר כנראה בזר, שבטעות שלח אותה אלי. איחלנו אחד לשני כל טוב, והתפנינו איש איש לחשבון נפשו.
נ.ב.
וסליחה אם מישהו מוצא עצמו נפגע מהכתוב למעלה.
"בצהרי ערב יום כיפור" זה מצחיק
נחמד שצחקת, סטיב.
לפעמים מצליח לי…
הזדהיתי עם הכתוב
קצת סטריאוטיפי הפוסט שלך, לו הייתי דתייה.
אבל את לא, אז אל תכלילי בבקשה.
רוב חברי אינם מסתופפים אצל באבות, אין להם זמן.
למעט מקרים קשים ואז נראים שם גם חילונים.
ובאשר לבקשת הסליחה, קראי את מה שכתבתי על כך בבלוגי.
אחרי הפוסט הזה, את בהחלט נדרשת להרהור מעמיק ( אולי פגעת?)אותו דרשת מאנשים שאינך מכירה.
היי אביטל, תודה על תגובתך.
לא ברור לי מדוע קראת את הפוסט שלי כהאשמה או פגיעה בך או בחברייך. הרהרתי שוב וגם קראתי את הפוסט שלך (בפעם הראשונה. לא אליו התייחסתי במה שכתבתי). כן דיברתי על הדת בכלל – לא רק היהודית – ועל הנושא עליו דיברת גם את – האם הסליחה אמיתית, מוסרית וכנה יותר סמוך למועד הפגיעה, או מלאכותית ומרוקנת כאשר היא מתמהמהת עד יום כיפור.
אנחנו רואות דברים באופן מאד שונה, ואני לא רואה בכך בעיה. לא דרשתי מאיש דבר, רק ניסחתי את דעתי, שעליה אני עומדת.
הלבטים שתיארת בבלוג שלך, לגבי בקשת הסליחה מאד אנושיים. לדעתי להיות אדם מצפוני (חילוני או דתי) זה להתגבר עליהם ולבקש סליחה כאשר הבנת שפגעת.
סליחה.
רוב מה שאני קוראת על דתיים וגרוע מכך על חרדים כה מכליל שההגבתי.
כל ההכנות ליום כיפור הינן בגדר פשפוש מעמיק יותר במעשים.
אך אם קראת ספרים כמו: הלכות לשון הרע, של החפץ חיים, בו כל מאמין מעיין רבות, תביני שהזהירות היא כל הזמן.
אך יש נפילות. ואודה שבעת הוידוי בכיפור מצאתי שהן רבות.
כי הוידוי מפרט וזה הטוב שבו.
למשל פגענו בכבוד מורים, עלצנו, זדנו, ועוד.
והמנטרה של הוידוי ביחד עם הצום והסיגוף גורמים לנו להתבונן לעומק, בעיקר בבית הכנסת, שם הקהל מעצים את החויה. והביחד משתדל לתקן משהו, שקשה לתקן , והוא טבע האדם.
נכון שיש אנשים שדתם מצוות אנשים מלומדה, אך פשפוש בארון הספרים היהודי, יגלה לך שלא זה מה שנדרש.
שתהייה שנה – טובה בכל מקרה.
הי סיוון, מצאתי את עצמי מזדהה מאוד עם מה שכתבת, אבל ניסיתי לחשוב קצת יותר "בגדול" למה בעצם צריכים את יום כיפור? ואחרי שחשבתי על שכני הנוכל שכל השנה פוגע באנשים וביום הכיפור הוא הכי דתי בעולם ולמחרת חוזר לדרכיו, ניסיתי להסיט את המחשבה ממנו, כי הבנתי שהוא ואנשים כמוהו גורמים לנו החילונים להיות אנטי הדת, ולמרות זאת לפעמים כשאני מנתקת את אותו אנטי מחוט המחשבה, אני מוצאת דברים הגיוניים כמו למשל ביום כיפור. למה אני מתכוונת? ובכן, באמת אין צורך ביום מיוחד לבקש סליחה, והלוא כל אדם מוסרי ובעל מצפון לא יחיה שנה שלימה בחכותו לבקשת מחילה ביום מוגדר מראש, וזה לדעתי כולל בני אדם באשר הם דתיים או חילוניים. אבל יש ערך גם ליום הזה, והוא מעין קרש קפיצה מעין נקודת הזדמנות הזדמנות. אני למשל לא מדברת עם אח שלי כבר המון שנים ואם יום אחד אתרצה מאיזשהי סיבה יהיה לנו אולי קשה לפרוש גשר לחידוש והדברות, אז נחמד לי לדעת שיש יום כזה שבו אם ארצה אוכל להשתמש בו כהזדמנות לגישור וישור הידורים. זה מן יום כזה שבו האחר לא יקפוץ עליך ב:"למה נזכרת פתאום אחרי כל השנים האלה?" זה מן הסכמה שקטה שביום כזה אפשר לטפל בפגיעות הכי קשות, כשבבסיס רצון טוב וכוונה. באופן אישי אינני באמת זקוקה ליום כזה, כי כשרצון טוב וכוונה נמצאים אצלי בשליטה, אינני זקוקה למקפצות ולהזדמנויות, אולם לא כולם כאלה, ולכן בעיניי אם זה יום שעוזר ומאפשר לאחרים להתקרב ולסלוח הרי שאין בכך רע.
סיגל, גם אני לא חושבת שיש כל רע ביום כיפור, בעיקר אחרי שאתמול בני אמר לי שיום כיפור יותר כיף מיום הולדת, בגלל הבילוי עם החברים באופניים 🙂
ובכלל אני מברכת כל הזדמנות שיש לקצת חשבון נפש (ולכולנו הרי יש שכן / מכר כמו זה שלך וגם כולנו חוטאים לפעמים).
אני אישית מעדיפה בקשת סליחה שבאה במועדה, על זו שנשלחת בדיעבד או למפרע, ככה כי צריך ביום כיפור.
לא מכירה את הסיפור שלך עם אחיך, אבל מאחלת לך שתמצאי סיבה לפיוס והידברות, כי נראה לי שמערכת כזאת במשפחה מכאיבה כמו פצע פתוח, ולך יש כנראה מספיק כאב.
נ.ב. השירה שלך נוגעת ומרגשת מאד.
" "אם פגעתי בך אני מתנצל/ת". תמיד בקשות הסליחה האלה מעוררות בי תחושה מאד לא נוחה."
כדי לבקש סליחה באמת, המבקש צריך קודם כול להיות מודע לכך שפגע, להכיר בכך שפגע – זה נראה לי תנאי בסיסי למדיי.
הניסוח "אם פגעתי בך אני מתנצל/ת" בעצם לא מכיר בכך, אין כאן הכרה / מודעות / הודאה שנעשתה פגיעה כלשהי. יש כאן לכל היותר העלאת אפשרות תיאורטית / היפותטית. זה אמנם יותר טוב מכלום. בהקשר של יום כיפור זה באמת נותן הרגשה של "מצוות אנשים מלומדה", של התנצלות שטחית, לא אמיתית, שגם מנוסחת כמעט בצורה סטנדרטית, שבלונית, אחידה.
למשל ההתנצלות שתיארת למעלה שהגיעה בסמס, מנוסחת בצורה מקורית וגם בקשת הסליחה אותנטית בעיניי.
מאידך גיסא, בלתי אפשרי שניקח אחריות על כל היפגעות של מישהו, ולעתים די מזומנות אנשים נפגעים באופן מניפולטיבי…
בסך הכול אני חושבת שהנושא הזה מאוד מורכב…
גבריאלה, רוב האנשים כלל לא מבקשים סליחה.
הסייעת שדברה עלי דברי רכילות והביאה לפיטורי מעולם לא התנצלה, ועוד.
ייום הכיפורים מעלה לתודעה את הדבר הזה שכן.. קיים דבר ששמו סליחה. וכן.. למרות שאני כמעט תמיד צודק, אז אולי לא.
מה גם שבניגוד לכתוב שה' לא סולח על הכל, ולכן פוחדים מאד מגזר- הדין.
כך שסיון קישרה כאן לנצרות, דת שאין שום קשר בינה לבין היהדות.
חוץ מאלמנט החיקוי , וזה שיש נוצרים מצוינים, שחיים כמו חרדים .
ומאחר ובעלי היה נוצרי ( בטעות) עד גיל 14 אני קצת מכירה אותה לעומק.
אין זה אומר שמי שדתי אינו פוגע.
אני הרי מכירה רמאים רבים שהיו דתיים, כולל אותה סייעת.
אולם בחיי לא היו רק סייעות כאלה, אלה גם אחרים שלא האנינו באף מצווה.
וגם אני פגעתי.
ולפעמים ממהרים ואין זמן להשתקע בעניין הזה ושמו סליחה.
גם לי יש חברה שפעם השאירה לי הודעה שהיא מוחלת לי ושאני לה.
זה מאד פגע בי, למה הודעה?
אינך יכולה לקבוע פגישה, רק כדי לצאת יפה לפני הקדוש ברוך הוא.
ואז גם אני בקשתי פעם סליחה מחברה טובה במייל, כי חשתי שלא תוכל לראות את חלקה בפגיעה שהתרחשה, ומעולם לא קבלה באמת את השנוי שחל בי.
ואז גם סלחתי מיד לחברה הקודמת.
כך שאני חושבת שיחסים הם דבר מורכב, וכתוב שאם לא הצליח לפייס את חברו ולרצות, בקשת הסליחה הינה נוצה ברוח.
מילים ועוד מילים.
בניגוד לכתוב שה' סולח להכל.
לכך כיוונתי.
ה' בהחלט לא סולח על כל דבר.
הרי נדרשת מהאדם תשובה .
שמניסיוני זה ניסיון מאד קשה.
כך שהכתוב כאן ( בלי כוונה) מטעה את הקורא.
שאנו נצום, ה' יסלח ולמחרת נרמה כרגיל.
באם לא נשוב בתשובה שלמה, ה' יעריך את זה שצמנו וזה הכל.
וכבר נאמר: ותשובה, תפילה וצדקה, מעבירים את רוע הגזרה.
ואי אפשר לפסוח על אף סעיף.
כמו שאי אפשר לפסוח על הריצוי המלא של החבר, זה לא אומר שלעיתים פוסחים, כי זה קשה.
אבל מי אמר שלכן לא רצוי לנסות שוב?
שנה מצוינת.
מקווה שהובנתי.
אביטל, הבנתי אותך בהחלט, אני מקווה. אין שום סתירה בין דברייך לדבריי.
בגדול הבנתי את הפוסט של סיון כסוגיה באמת אוניברסלית, ולא ייחודית לדתיים / חילוניים. וכמו שהסברת וגם סיגל וגם אני רמזתי בדבריי, שההתנצלות של יום כיפור (גם אם היא שטחית ולא אמיתית, טכנית משהו) היא צעד בכיוון הנכון, אפילו אם איננה מספקת.
את כותבת שה' סולח להכול, לא יודעת, אבל נניח שכן. אלוהים הוא אלוהים ואנחנו, אף שנבראנו בצלם, עדיין איננו אלוהים.
ובכלל, מה המשמעות של לסלוח למי שפגע בנו, נניח בצורה משמעותית? לחזור להיות חבר שלו, כאילו לא קרה דבר? להתעלם ממה שקרה? לא להסיק מסקנות, לא להישמר מפניו להבא? לסלוח ולשכוח? האם זה באמת אפשרי?
הי גבריאלה, אנחנו ממש חושבות באופן דומה, כי על זה בדיוק רציתי לכתוב אך לפני כן אתקן אי הבנה שנוצרה אצלך סיון, אני אינני סיגל המשוררת אלא סיגל אחרת שמגיבה כאן בבלוגיה באופן קבוע ושמחתי לראות כותבת חדשה שמעניין לקרוא.
אז בנושא הסליחה חושבת שאין דבר כזה אפשרי ממש. מה שאני עושה בתוכי דומה למי שנעצו לו מסמר באוזן ואז התנצלו ובקשו סליחה ואפילו הוציאו את המסמר. אז נשאר חור ובכל זאת אני מיד סולחת רק שנשאר חור ואני פשוט מקשטת אותו בעגיל וגם אם לכל העולם ואישתו יראה כאילו אני הסלחנית הכי גדולה בעולם, חשבונות נפש שעשיתי עם עצמי כבר כשהייתי בגיל העשרה הבהירו לי שמי שחיבקתי פעם אחת וסטר לי, הבהיר לי שעמדתי קרוב מידי ואז אני חוזרת ומחייכת ואוהבת והכל צימוקים ואגוזים אבל אני כבר עומדת במרחק כזה שהסתירה הבאה לא תיגע בי. אז בעצם הפגיעה היא רק סימן לאלו שהיו תמימים מידי, קרובים מידי, שנלמד את המרחק הנכון ולא נפגע, כך שהאחריות היא עלינו ואז אפשר לסלוח, או לפחות לכנות זאת כך. אז אין בי בעצם כאב על אחי סיוון. הוא פגע בי כשפגע בילדיי ואני כבר שמעתי את שליחיו מבקשי הסליחה בשמו ולו הייתי מאפשרת הייתי שומעת זאת גם ממנו, אז אפשר לומר שסלחתי אבל המרחק כבר נקבע. במקרה הזה, כמה שיותר רחוק ובלי שום קשר. וגם זה סוג של סליחה כי הסליחה היא לא למען האחר אלא למען העצמי. אינני מתכוונת לכבד אף אדם בכעס או בזכרון הפגיעה, אני שוכחת מהר וסולחת מהר ולפי הדת אם אני רק אדבר אני אשמע הכי צדיקה בעולם אבל לפי האמת הפנימית שלי אני יודעת לספר שהחלק של הסליחות החיצוניות המאפשרות חיוך ושלום עם האחר, הוא החלק שבעיניי הוא צבוע וגם בו אני משתתפת בעוד שמה שהכי חשוב בעיניי זה להצליח לסלוח לעצמי שעמדתי קרוב מידי ואת זה אני עושה בשלמות ומשם המרחק וגם אם זו סייעת שפגעה בי אביטל, אני אסלח לה אבל היא לעולם לא תהיה סייעת שלי ולא ממש משנה אם היא תבקש התנצלות איננו צריכים לחנך את האחר, אלא רק ללמוד את עצמנו ולסלוח לנו על שיעור שהלך לנו קשה (כדגמאת הסייעת), השאיפה שלי היא שיהיו לי כמה שפחות עגילים כלומר כמה שפחות חורים ואינני צריכה יום מיוחד בשנה לשם כך כיוון שזאת עבודת חיים. אולם, כמו שכתבת כאן סיוון לאות את הילדים שלנו. בני בן השש עשרה שהתנגד לחגיגת בר מצווה בכל כוחו ואף ניצח אותי בקרב ההוא, פתאום בחר לצום השנה וכך גם אחותו, כלומר בתי והיה לי נחמד שילדיי חווים להם התענות גוף ורצון וכוונה לסליחות וחרטות ואם מנקודה זו הם יגיעו לנקודה שלי שבעצם אפשר לעבור את כל התהליך הזה גם בלי יום מיוחד אז נפלא ביותר ואם הם ירגישו שהם צריכים את היום הזה כעזר לעבודה הזו אז גם נפלא.
אכן נראה לי שאנו מכוונות זו לדעתה של זו.
רק לצורך חידוד העניין ברצוני לשאול:
את כותבת "אני אסלח לה אבל היא לעולם לא תהיה סייעת שלי"… – אז במה בעצם מתבטאת הסליחה? שכלפי חוץ תמשיכי לחייך אליה? מה אומרת הסליחה הזאת?
לשאלתך גבריאלה, החיוך כלפי חוץ הוא שולי, הכוונה שלי היא שבתוך ליבי לא תהא פגיעה ולא יהיה כעס ולא אתבשל בשום מיץ מהפרשה, כלומר גם אם אזכור את מה שהיה בינינו זה כבר לעולם לא יגרום לי יותר עגמת נפש מכל סוג שהוא כי כבר סלחתי. (שימי לב שהסליחה לא מכוונת אליה או בשבילה, אלא ממש בשבילי, ולמען ישמר המצב כן, לא תהיה התקרבות נוספת, אסלח על הפעם הראשונה אך לא אציע לחי שניה ולא איכפת לי אם האדם השתנה או לא השתנה זה העניין שלו עם עצמו).
למה אנשים נפגעים שוב ושוב? כי הם לא קובעים גבולות לסליחה, לדעתי סליחה אין משמעה לחזור להיות קרובים במידה הראשונה אלא התנקות ממה שהיה והתרחקות רק במידה שלא תאפשר פגיעה חוזרת. כל שאר הקרבה, אהבה בלב, הערכה למה שטוב באותו אדם, זכרונות נעימים ממה שכן היה נעים, מילים טובות ושם טוב על אותו אדם, כל אלה יהיו אבל תמיד לזכור ואפילו לשתף את האחר במה שאותו אדם עשה, אבל להקפיד לשמוע את עצמך ולשמוע שהכל נאמר באמת אחרי סליחה וחף מכעס או כאב. הפגיעה הופכת לעובדה ומותר לספר עליה ומי שיקח אותה לסייעת צריך לדעת גם על הפגיעה ולעשות לעצמו את השיקולים.
ואביטל, לשאלתך למה עגיל באוזן מזר, אז לדעתי כל פגיעה יוצרת חור גם אם היא הסייעת הזרה, הסליחה היא אותו עגיל באוזן, זהו שימוש בדמיון מודרך להפוך את הסליחה לאמיתית. לדמיין את הפגיעה כחור ואז להשחיל לתוכו עגיל ולחייך שהנה הכל עבר והעולם חזר להיות יפה. הסליחה שאנשים רבים מתארים היא כאילו שהם מדמיינים שהחור נסתם והיה כלא היה. לדעתי זה לא נכון. זה אומר שהכל נשכח וזה אומר שהכל יכול לחזור על עצמו וסביר להניח שיחזור, כי כשאנחנו נפגעים אנחנו לא אמורים לחזור לעוד, אפילו אם זה קרוב משפחה, לדעתי אין דבר כזה שבגלל קרבה משפחתית אנחנו אוהבים בלי תנאים ולא משנה מה. משנה מאוד. כך אני מחנכת גם את ילדיי שאם כאמא אני אתנהל לא נכון בעיניהם והם יפגעו, שיקחו ממני מרחק כי אין לי זכויות יתר עליהם, הם בני אדם חופשיים לבחור לעצמם אל מי הם רוצים להיות קרובים וממי הם מתרחקים.
סיגל, הזדהיתי במאה אחוז עם כל מה שכתבת. אני חושבת שזאת הגישה האידיאלית, הבריאה והנכונה – להתנקות מבחינה רגשית מן הפגיעה והרגשות הנלווים אליה, אך להפיק את הלקחים / ללמוד את השיעור ובמידת הצורך כמובן להתרחק ("ונשמרתם לנפשותיכם"). הסברת את זה בצורה ברורה, מאלפת.
ואני חושבת שזאת שיחה חשובה. תודה.
סיגל, אני יותר תמימה ממך.
אם הייתה מבקשת סליחה וחוזרת להיות סייעת שלי, הייתי נותנת לה צ'אנס.
אך נזהרת בה.
בגלל התמימות הזאת, קבלתי המון מכות בחיים.
אבל אני חושבת שכמו שאני רוצה שיאמינו לסליחה שלי, כך אאמין לאחרים.
( אם זה מהלב, ואת זה חשים, לעיתים מדובר בזיוף)
ואסור לי לפסול על הסף.
תחשבי שמהפסילות נוצר דבר קשה יותר, שזאת מרירות.
אני שונאת את החלקים המרירים שבי.
היה לי סכסוך במשפחה, ואז התפייסנו.
ואני מין טיפוס של כל רגע דף חדש.
עכשיו דרך ההתכתבות איתך, שמתי לב לזה.
גם אני אוהבת כשאנחנו מתכתבות, ובאמת בסליחה אין מקום למרירות ומרגש אותי לקרוא שהיית חוזרת לעבוד איתה כי אני כבר לעולם לא אהיה במקום כזה למרות שפעם הייתי עד שהבנתי שעבורי תום זה רק במקומות שבו הוא לא יפגע ואלו מועטים ביותר.
אספר לך סיפור דומה לסיפור הסייעת על אמא שרצתה שהבת שלה תהיה בגן שבו עבדתי. אחרי שעתיים היא לקחה משם את הבת בזעזוע (היא הייתה אמא מאוד צעירה ובעקבות אי הבנה היא החליטה שלא טוב לבת שלה ולא רצתה לשמוע ממני מילה), כשיצאתי אחריה היא צעקה אלי שזה לא יעזור ושאין לי מה לרדוף אחריה כי היא לא מקבלת התנצלות. צחקתי והסברתי לה שהכל נובע מהיותה מאוד צעירה ולא מוכנה לשמוע ושאני לא רודפת אחריה ובטח שלא בשביל להתנצל אלא בשביל להחזיר לה דמי הרשמה על מנת שלא תרגיש לרגע ששילמה שקל על מקום שלא טוב לה בו (למרות שעל פי חוזה לא הייתי צריכה לעשות כן, לא רציתי עם אישה שכזו שום חיבור ואף לא כספי), עוד הבטחתי לה שיבוא יום שהיא תזכר לאחור במה שקרה והיא זאת שתהיה שתתנצל ואכן כעבור כמה שנים אחרי שהיא התבגרה ואכלה מערכת חינוך בלי אלטרנטיבות היא התקשרה להתנצל והתחננה שאקבל אלי את ילדה השני. עניתי לה בחום ובאהבה ובכלל סלחתי לה כבר ברגע התקרית עצמה אבל דבר אחד ממני היא לא קיבלה וזאת הזדמנות חוזרת. אמרתי לה שאין לי מקום לעוד ילד ועד היום כשאנחנו נפגשות שתינו חיוכים ואהבה אבל…מרחוק. האם לדעתך הייתי צריכה לקבל את הילד השני שלה? אמרתי לעצמי שאכן היא התבגרה ואכן היא התנצלה אבל להיות צעירה זה לא בהכרח להתנהג מטורף ואם יש בה את זה אז זה שם ואינני רוצה להתקל בזה יותר, בטח שלא כשאני עובדת מהלב שלי וצריכה סביבי אנשים בריאים בנפשם ומעריכים.
סיוון:) את בסדר עם השיחה הזאת או שבשבילך זו התנחלות? אני קלה…לפה ולשם, היינו אך. אם נמאס לך רק תודיעי, ואם נעים לך אז גם לי, ובכיף.
אני הייתי סולחת, מה לא היו לך חלקים מטורפים שהתעדנו?
אם כי מגע עם אם קרציה אינו קל, את זה אני יודעת כי גם עבדתי בגנים וספריות.
כך שאני מבינה לליבך. אבל זהו שאני מאמינה בשינוי אצל אנשים.
כמו שאומרים לי שלא יכול להיות שאורי זוהר השתנה, הוא היה כזה..
ואני מאמינה שזה אפשרי. ודווקא אפשר לצמוח.
שהכל עוד אפשרי.
אם כי צריך להזהר מהבורות.
אני מאמינה בדיוק כמוך שהיא התעדנה אבל מוותרת על התענוג לחוות את ההתעדנות הזאת. לי יש כבר עגיל אחד באוזן ממנה ולחזור לחיבור איתה משמעו שלא למדתי כלום ולכן, אני מאמינה לה בלי לבחון את האמונה הזאת. אם זה לא כך אז זו לא הבעיה שלי, אני המשכתי הלאה.
לגבי אורי זוהר, כמו חברה טובה שהייתה לי מאמינה שהחזרה בתשובה הצילה אותם כי לא היה להם כוח לעזור לעצמם ולכן תמיד יש בי חיבה לדת שתאפשר עזרה חיצונית ועזרה ממישהו חיצוני כי לפעמים זה משהו שאנשים זקוקים לו. אבל לא תמיד:)
אני חיבת לפרוש, הקטע הוא, למה יש לך חור מאישה שבקושי הכרת? ממילא חבר קרוב, אהוב?
באשר לתשובה , אני חושבת אחרת כמובן.
בעיקר מתוך הכרותי הקרובה עם בעלי תשובה ומה שהם עוברים.
האישה ההיא, זה בוטנים:)
כל- טוב
האי גבריאלה, כתבתי שאינו סולח להכל.
הסליחה האוטומטית אחרי וידוי, הינה רק אצל הנוצרים.
ביהדות נדרשים: תפילה, תשובה וצדקה.
יכול להיות שהתפללת ביום כיפור ותפילתך עלתה למעלה, אולם זה לא פוטר מן הצדקה ומן המעשר שעליך להפריש כל חודש, וההידור בחגים ובמועדים.
זה לא פוטר מן התשובה וקבלה לעתיד.
כלומר ה' היהודי אינו כספומט , תכניס סליחה, תקבל כפרה.
זאת לא דרך חיים יהודית.
אם כי נכון וכאן אני עם הכותבת, שיש שנוהגים כך.
למשל נותנים צדקה יפה, ואז גוזלים.
או מתפללים ואז מרמים.
אך מי אמר שהם חביבים על הבורא.
כל 3 הסעיפים נדרשים להיות מקוימים ובמלואם.
וכאן הקושי.
אז גם בתפילה אני מבקשת מה' עזרה, שיעזור לי להתקרב, כי קשה לי.
אפשר לבקש את עזרתו, זה כן.
אביטל, במקום שבעלי תשובה עומדים, גם צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד (:
הי אביטל לפני ראש השנה התקשרה אלי אישה לתרומות, היא קצת הזכירה לי אותך והיה נעים לשוחח איתה. היא דברה איתי על תפילה וטענה שצריך להתפלל בקול, צריך להתפלל החוצה, ואמרתי לה שאני לא אישה דתיה ואני מתפללת פנימה אל עצמי שיהיו לי כוחות ותהיינה לי הצלחות והיא התעקשה על החוצה. הנוצרים טוענים שבכלל אנחנו לא בדרגה שאל ישמע אותנו ושהצינור עוברות התפילות הוא רק ישו. מה אומר לך? לדעתי מי הצינור למה, לא כזה חשוב כמו ההתחברות למשהו שיוצר טוב, והיא משותפת לדתות וגם לאנשים שמאמינים רק בעצמם כמוני. שנתווכח מי צודק? בשביל מה? שנתווכח אם אני צריכה לתרום מעשר למי שאני לא מכירה או שעניי עירי קודמים ואני אעזור לפני הכל לקרובים אלי? בשביל מה? מאמינה שכשסולחים זה לא משנה איך וכשתורמים זה לא משנה איך וכשמכפרים זה מאוד חשוב שזה יהיה מתוך מקום נקי שאיננו בשביל מקום בגן עדן או מציאת חן אלא מתוך זה שאנחנו חשובים באמת לעצמנו ולמען הבריאות והשלווה שלנו ושל אהובינו.
סיגל, אם יש לך קרובים נזקקים אז הם הראשונים.
ומבשרך לא תתעלם.
חשוב מאד לתרום.
אם את בחובות, זה משהו אחר.
אם כי לפעמים אני חיבת לבנק וגם תורמת.
הכל תלוי בתחושה, לפעמים דוקא הצדקה במצב קשה, עוזרת להיחלץ ממנו.
כתבתי על זה פוסט.
בכל מקרה צדקה, היא בעייני מצווה, שמתעלמים ממנה.
אני קוראת שלפני החגים, תורמים כבר הרבה פחות.
ואפשר לתרום לחולים שזקוקים להשתלות , ניתוחים, מה חסר עצב וצרות?
לא מספיק לתת למתרים ביום מסוים.
אבל מי שבצרות יסתפק בזה.
מכיון שאני אישה שזכתה לחוות עליות וירידות כלכליות לולייניות אני מכירה את שני הצדדים וכך גם חבריי וכשאין לי יכולת לעזור בכסף אני עוזרת בכל דרך אחרת שמתאפשרת לי ובתקופות הכי קשות הייתי לוקחת שתי שקיות סוכר ואחת מניחה בעגלה של הנזקקים וכבר סיפרתי לך שזה תמיד שימח אותי להרגיש שהנה אני עוד מסוגלת לתת לאחר ולימדתי את זה גם לילדיי.
אבל אני מודה שאם אני יוצאת מאותו סופר וקופצת עלי אישה שאופן קבוע מבקשת את חמישת השקלים ששמים בעגלות אני מסרבת (קצת בכאב אבל הבחירה שלה לקבץ נדבות מפריעה לי באופן אישי) ואם החברה שלי צריכה עזרה בקניה חודשית ואני יכולה אז אני אעזור אבל אם היא תרצה ממני שאחתום לה ערבות על משכנתא אז אני אסרב וגם אם היא תרצה שכל החברים יעשו איסוף כספים כי נורא מתחשק לה לקנות לעצמה טבעת אני אסרב כי לפעמים אנשים שעוזרים להם חושבים שהם התיישבו על קופה ללא גבולות ואני לא כזאת. למה? כי הייתי במקומות לא טובים ולמדתי מה אפשר לקבל ומה אסור. מה מותר לבקש ומה לא נכון. ולפי זה גם מתנהגת כלפי האחר למרות שהרצון הפנימי הוא לתת בלי גבולות, יש ידיעה של הגבולות ולכן זה בעיניי השוני בין נתינה לבין ניצול ולדעתי בקהילה הדתית קצת מנצלים את טוב ליבכם לנתינה שאין בהגבולות ושוב רק לדעתי, זה לא נכון.
אם אני תורמת לילד נזקק, מי התיישב לי על טוב הלב.
הילד שזקוק לניתוח דחוף, או הוריו האומללים?
לצערינו יש המון מקרים כאלה, אני חושבת שיש התעלמות מהחלש .
לי זה לא יקרה!
לא אחתום על משכנתא. זה לא.
אבל סיור מקרי בבתי חולים, יגלה לך המון צער.
לזה הרוב תורמים ובצדק.
לא אכפת לי אם הילד בן למשפחה מרובת ילדים, או בן יחיד לאימו, הוא ילד וברצוני לתת לו חיים.
כואב לי שלא תורמים יותר למוסדות הללו, ולא תורמים.
אומרים: הממשלה, הרשויות.
לא החלפנו אותם, אז עכשיו אנשים יגססו?
אלו תרוצים.
חשבון נפש לשנה החדשה.