בננות - בלוגים / / טיפה קטנה של צוף בקצה האצבע
הולכת אלי
  • סיון ון דר פלאס

       השנים פרכסו את פני בזכרון אהבות וענדו לראשי חוטי כסף קלים עד יפיתי מאוד בעיני נשקפים הנופים ודרכים שעברתי ישרו צעדי עיפים ויפים אם תראני עכשיו לא תכיר את תמוליך אני הולכת אלי בפנים שביקשת לשוא כשהלכתי אליך (מתוך "אני הולכת אלי" של לאה גולדברג)

טיפה קטנה של צוף בקצה האצבע

לאמא היה מגע זהב בכל מה שקשור לצמחים. הגינה שלה בקיבוץ היתה תמיד פורחת ומטופחת ובמרפסת הוריקו עציצים לרוב. עד היום זכרונותי ממנה שזורים בכריזנטמות וגרברות בשלל צבעים, בעלים הסגולים של היהודי הנודד ובאפונה ריחנית.

אך הצמח אותו אהבתי במיוחד היה הבת שבע.
היא גדלה בעציץ וכרכה את גבעולה הארוך סביב החבל שקשרה אמי עבורה לתקרת המרפסת, ותלתה ממנו את עליה הבשרנים ואת הפריחה הקסומה שלה – אשכול פרחים קטנים ויפים, כמו מפוסלים מקטיפה בצבע ורוד מעושן, בקצה גבעולים ארוכים, שהגירו טיפות צוף מתוקות, אותן אהבתי לאסוף בקצות אצבעותי וללקק.

לפני שנים הכינה לי אמי ייחור מהבת שבע שלה ושתלה בעציץ אותו הביאה לביתי. העציץ הזה נדד איתי מבית לבית ולבסוף נתלה על הקיר במרפסת ביתי הנוכחי. אורכו של הגבעול כבר הגיע לכמה מטרים, ולכבודו קשרתי אף אני חבל מקצה המרפסת לקצהה השני, ועליו השתרגה לה הבת שבע שלי.

לא ניחנתי בכשרונה של אמי ורוב העציצים אצלי קמלים מחוסר תשומת לב והשקיה. בשנים הראשונות לא פרח העציץ כלל, אבל שרד את התנאים הקשים איכשהו. עליו העלו אבק, יונים קיננו בו ואפילו גוזל אחד גדל שם. אחרי שעזב הגוזל את הקן נעצתי מקלות באדמת העציץ כדי שלא יוכלו לקנן שם שוב.

בשנים האחרונות, דווקא כשמצבה של אמי הלך והתדרדר, גיליתי פתאום אשכול פריחה אחד ועוד אחד בעציץ הזקן. עם מותה החל הצמח להוציא תפרחות מרובות פעם אחר פעם.

 

ושוב מזג האוויר משתנה. הבקרים קרירים יותר, והחום בצהרים קצת פחות מעיק. גדודים של נמלים מטפסים על קירות הבניין עד לדירתי שבקומה השנייה ומסתערים על הבת שבע שלי. בשורה עורפית ובמהירות מרשימה הן זורמות לאורך הגבעול הארוך, אוספות את הנקטר המתוק ושבות אל קניהן הנסתרים. גם צופיות מגיעות למרפסת שלי בכחול-ירוק הבוהק שלהן ומלקטות את טיפות הצוף במקוריהן המעוקלים והדקים.

אני משכימה בבוקר, יוצאת אל המרפסת לפני כל השודדים הקטנים, ומוצאת את הטיפות המתוקות שניקוו על הפרחים בלילה. ושוב נשלחת אצבע וטיפה עגולה נושרת אליה מפרח ורוד, ומוצאת את דרכה לפי, כמו נשיקת בוקר טוב מאמא.

15 תגובות

  1. קסם של סיפור, סיון, מרגש, תודה על היכולת להעביר לפי את טעם הצוף מאמא שלך, מתנה מיוחדת לראש השנה.

  2. רונית בר-לביא

    סיון, זה סיפור עדין ומקסים, מלא אהבה.

    אני הולכת להסתכל בפרח הבת שבע ולהשיג עציץ בזכותך.

    שנה טובה ומלאת צוף מתוק.

  3. רונית בר-לביא

    אגב, יש לה ריח ?
    אני מחזיקה בעיקר צמחים עם ריח נפלא.
    יש לי יסמין ויערת הדבש ועץ לימון והדסים.

    ושדות השומר בעין כרם הם עדן בעיני.

  4. תודה לכן. הוספתי תמונה של הפרח.
    רונית, יש ריח עדין ומתוק כשהפרח מגיר צוף. זה נמשך יומיים – שלושה. אגב, קראתי שהצמח הזה לא פורח בשבע השנים הראשונות שלו, בלי קשר לאופן הטיפול בו.

  5. מרגש עד דמעות

  6. סיפור מרגש מאד , מלא טעם 🙂

  7. סיון היקרה,

    זה הסיפור שלך שאהבתי ביותר (ואהבתי מאוד את כולם יש לציין)
    תכתבי לנו קצת יותר!

  8. מקסים ומרגש,
    נשמע כמו התחלה של סיפור מסע לארץ פיות,
    גם אני רוצה בת שבע ,אף פעם לא שמעתי על הצמח הזה
    שנה נפלאה
    יפעת

  9. מאוד, מאוד מרגש, עובר למועדפים.
    נוגע ללב, מקסים, אין מילים.

  10. כתבת מקסים.
    יש לי גם בת שבע, ששנים לא הוציאה פרח אך גדלה וגדלה. ואז סיפרו לי שהיא צריכה שמש ומאז היא נדיבה יותר.
    מקסימה!
    אבל במיוחד אהבתי את השורה הראשונה והקשר שלך לאותו ייחור.

  11. חלקת איתנו את היקום הקטן גדול שלך. מחמם את הלב. חג שמח.

  12. אכן מדהים סיון כיצד שתינו סיפרנו אותו סיפור על המטפסת בת-שבע ועל אמא. כל אחת בדרכה, אך שתינו עם כמיהה עמוקה. תודה אחותי על השיתוף.

השאר תגובה ל לבנה מושון ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסיון ון דר פלאס