הולכת אלי לפעמים כותבת
אני מביאה כאן את סיפורו של אבי מתקופת מלחמת העולם השנייה. סיפור יוצא דופן, של אדם יוצא דופן ואהוב מאד.
את הסיפור ערכתי כדי לספרו בכיתתו של בני, בשיעור שהוקדש ליום השואה.
את הסיפור ערכתי כדי לספרו בכיתתו של בני, בשיעור שהוקדש ליום השואה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"משפחתו של אבי הגיעה לצרפת מוורשה שבפולין, אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבי, יונה, היה אחד מאחד-עשר ילדים במשפחה חרדית. סבי עסק בדת ולימוד תורה. סבתי עבדה קשה מאד לפרנסת המשפחה, וגידלה את ילדיה הרבים בדלות ועוני. משפחתה של אימי, שרה, הגיעה בראשית המאה מלודג' שבפולין לז'נבה שבשוויץ.
עם הזמן התמנה סבי לגבאי הקהילה של אגודת ישראל בז'נבה.
נולדתי שנה וחצי אחרי אחותי הבכורה מרים, ממערב לגבול עם צרפת בז'נבה שבשוויץ. גרנו אצל הסבים שלי מצד אימי, שהיו יהודים חרדים וקיבלנו חינוך חרדי. עד כיתה א' למדתי בז'נבה, בבית ספר מעורב. כיוון שבבית הספר למדו בימי שבת ויום ראשון היה יום המנוחה, הסבים שלי ביקשו מהמורים שיוותרו לי על כתיבה בשבת. לא היו שם כמעט יהודים חוץ ממני, אך אני זוכר מורה מסוים שכשהגעתי לכיתה והוא גילה שאני יהודי, אמר לשאר התלמידים: 'היהודים הם הכי חכמים ואתם תראו שהילד הזה יהיה הכי מבריק בכיתה וידע לפניכם את התשובות לכל השאלות'.
כשעליתי לכיתה ב' עברנו לליון שבצרפת. אימי זנחה את החינוך החרדי, אותו קיבלה בבית הוריה וקיימנו בבייתנו אורח חיים ליבראלי. הורי נעשו מעורבים בחברה הצרפתית אך גם נותרו קשורים ליהדות, ודאגו לתת לנו חינוך מסורתי- דתי. בכתה שלי היה, חוץ ממני, רק ילד יהודי אחד. לא הרגשתי שונה מאחרים בגלל הדת שלי. ההבדל המשמעותי היחיד ביני לבין חברי הצרפתים היה שבימי ראשון, היום החופשי, נהגתי ללכת ל"חדר" וללמוד תורה ותלמוד אצל ה"מלמד".
מערכת החינוך בצרפת הייתה מערכת חילונית עם הפרדה גמורה בין דת ומדינה. המורים הצרפתיים היו מאוד אכפתיים ומסורים. אני זוכר במיוחד מורה אחד שראה את הסקרנות שלי והרצון ללמוד, ולכן היה נשאר איתי בהפסקות ומביא לי חומר נוסף לקריאה, כדי להעסיק אותי ולהעשיר אותי. למדתי בשקיקה וקראתי עוד ועוד, עד שהוא נאלץ להביא לי ספרים של כיתות גבוהות יותר.
הורי הקימו עסק קטן – חנויות של בגדים ורהיטים מיד שנייה ועבדו בו שניהם, המצב הכלכלי היה סביר, אך צנוע. השכונה בה גרנו לא הייתה יהודית ולא היו לי חברים יהודיים. לכן, בתקופת העלייה של הנאצים, כאשר סימנו את החנויות בבעלות יהודית, הופתעתי מאוד כשראיתי שכמעט כל החנויות ברחוב הראשי סומנו.
בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השניה והתחילה הפלישה הגרמנית לפולין. שנה לאחר מכן, נכבשה גם צרפת על ידי הגרמנים במלחמת בזק.
השמועות על רדיפת היהודים ועל מחנות ההשמדה הגיעו אלינו דרך פליטים ושבויי מלחמה שברחו משם והתארחו בביתנו.
בעקבות השמועות התחלנו לחשוש מאד לביטחוננו. את אחותי הגדולה, שהייתה בת שתים-עשרה, החליטו הורי לשלוח לקרובינו שבשוויץ. אני נשארתי עם הורי בצרפת.
ב- 1942 נכנסו הגרמנים לדרום צרפת והחלו לרדוף את היהודים. העיר ליון נהפכה למרכז של הגסטפו הגרמני. מרתפי העינויים הנאצים שהוקמו בה נודעו לשמצה. במקביל הפכה ליון גם למרכז של תנועות ההתנגדות הצרפתית.
בין התושבים הצרפתיים היו משתפי פעולה עם הגרמנים, אך היו גם מתנגדים שנלחמו בהם במחתרת. לנו היה שכן קומוניסט, שהצטרף לפרטיזנים ונהרג מאוחר יותר, בקרב על שחרור צרפת. שכן אחר היה פשיסט מושבע ששנא יהודים ושיתף פעולה עם הגרמנים.
הגרמנים, בעזרת משתפי הפעולה המקומיים, היו עוצרים יהודים במבצעים מתוכננים ושולחים אותם למחנות השמדה. חששנו מאד לביטחוננו. כאשר היינו שומעים שהגרמנים מתכננים מבצעים לחיפוש אחר יהודים, היינו יוצאים לכפרים מרוחקים ומסתתרים שם וחוזרים בתקופות רגיעה.
הייתי בן 12. כיהודי לא הייתי יכול להזדהות בשום מקום. לכן, בעזרת תעודות מזויפות וזהות בדויה, נרשמתי לכתה ז' של בית הספר התיכון בעיר. יום אחד הגיע לכיתה קצין ס.ס נאצי והודיע לנו שמהיום הוא יהיה המורה שלנו לגרמנית. הוא הזהיר שאם יש בכתה יהודי שמסתתר, הוא יגלה אותו. כיוון שידעתי לדבר יידיש, ויידיש קרובה מאד לגרמנית, חששתי שהידע שלי והמבטא יחשוף אותי ולכן עזבתי את בית הספר. בזאת הסתיימה ההשכלה המסודרת שלי.
אבי היה מיודד עם מפקד המשטרה הצרפתית בעיר. בזכות הידידות הזאת, היה מפקד המשטרה מזהיר אותנו בכל פעם שהיו צריכים להתבצע מבצעי החיפוש הגרמנים.
במאי 1943 – יום א' בשבוע, היינו בחיפוש אחר מקום מסתור חדש מאחר והיה מסוכן להשאר זמן רב באותו מקום, לכן לא היינו בבית. מפקד המשטרה, ידידו של אבי, שלח שוטר להזהירנו מפני המבצע שייועד לאותו לילה. השוטר שלא מצא אותנו, השאיר לנו פתק אזהרה בתיבת הדואר. כיוון שביום ראשון (יום השבתון בצרפת), אין חלוקת דואר, לא בדקנו עם שובנו בערב את התיבה.
באותו לילה הגיעו הגרמנים לביתנו ולקחו את אבא.
את אימי ואותי לא לקחו, כיוון שהפעולה נועדה לתפיסת יהודים למטרות עבודה- בניית ביצורים כנגד הפלישה הצפויה של בעלות הברית, ולכך נדרשו הגברים.
במחנה בו נכלא אבא שררו רעב, מחסור ועבודה קשה. את התנאים האכזריים האלו רוב האנשים לא שרדו.
הייתי כבר בן 13. נשארתי לבד עם אמי, בלי אבא. דאגנו לו והרגשנו בודדים מאד. מה עושים? איך שורדים? האם בכלל יש בכוחנו לעשות משהו להצלתו? מה הם בכלל הסיכויים להישאר בחיים?
באותם ימים הגרמנים הגבירו את רדיפת היהודים ורוב היהודים שהכרנו נתפסו ונעלמו. השיטה של הגרמנים הייתה כזאת: הם היו סוגרים רחוב משני הקצוות, עוברים ובודקים את כל האנשים, בחיפוש אחר יהודים ואנשי מחתרת צרפתיים.
הסכנה הלכה וגברה. חששנו מאד לעצמנו, אך גם הדאגה לאבא לא נתנה לנו מנוח. במשך ימים התלבטנו בינינו, אמי ואני, בהרגשת מועקה ובדידות הולכת וגדלה. לא היה לנו במי להתייעץ. לבסוף החלטנו בלב כבד, להיפרד ולחלק בינינו את המשימות.
אימי, שרצתה לחלץ אותי מהסכנה, ציידה אותי בתעודות מזוייפות, קצת כסף, שמות וכתובות. עלי הוטל להגיע לכוחות הפרטיזנים ולנסות בעזרתם לחצות את הגבול לשוויץ, שנחשבה לארץ ניטרלית ולא נכבשה על ידי הגרמנים, שם גם הייתה לנו משפחה. לא ידענו אז כמה משימה זו תהיה קשה.
אימי החליטה להישאר ולנסות להציל את אבא.
נפרדנו בתחושה כבדה ביותר. אימי, בידיעה שהשאירה ילד בן 13 לבדו בסביבה מסוכנת ועוינת ביותר, ואני – בחשש גדול, בלי אמא ואבא, עם משימה קשה ומפחידה, לצאת למסע בין גרמנים שמחפשים יהודים יום ולילה, בלי איש להיעזר בו או להתייעץ. לקחתי תרמיל קטן עם מעט בגדים ויצאתי לבדי אל הלא נודע, ולא ידעתי שלא אראה יותר את הורי לעולם.
הייתי חייב לטכס כל הזמן תחבולות, כדי להתחמק מהגרמנים. עברתי מחסומי ביקורת בכניסה לתחנות ובתוך הרכבות, והצלחתי, בקושי רב, להתמצא בדרכים ולמצא את הכתובות שרשמה אימי בפתק שהוחבא עמוק בתוך בגדי.
ידעתי שאסור לי לשקוע במחשבות על הבדידות ועל ההורים הרחוקים. הצורך בהישרדות הותיר אותי ערני והחזיק אותי בחיים. ידעתי שאני עלול להיתפס בכל רגע והייתי ער ומודע מאד לכל מה שקורה סביבי. הרצון והצורך להצליח ולשרוד, נתן לי את הכוח להמשיך את מסעי הבודד בעולם העויין והמסוכן שבו פילסתי את דרכי. קיוויתי כל הזמן שבסופו אמצא את הורי בחיים, ובכל הזדמנות כתבתי לאימי מכתבים ושלחתי אותם לבית בליון, בתקווה שיגיעו לידיה.
אימי יצאה לאזור מחנה העבודה בו היה כלוא אבא, שם הצטרפה לפרטיזנים הצרפתים שנלחמו בגרמנים. עם הזמן, נעשתה למנהיגה בקרב הפרטיזנים ובעלת השפעה. תחת הנהגתה, הציבה יחידת הפרטיזנים, מארב לשיירת האסירים בדרכם לעבודה, שבינם היה גם אבי. הפרטיזנים הרגו את המשמר הגרמני ושחררו את העצורים לחופשי.
השמחה על השחרור לא נמשכה זמן רב. כתוצאה מהתנאים הקשים, הרעב, התלאות והמחלות, היה מצבו הבריאותי של אבי קשה והוא נפטר מאוחר יותר.
באפריל 1944 נתפסה אימי על ידי מארב גרמני. השכן ששיתף פעולה עם הנאצים הלשין עליה וגילה להם שהיא מגיעה מידי פעם בהיחבא לביתנו, להציץ בדואר בתקווה למצוא סימן חיים ממני. אמא נשלחה לאושוויץ, משם לא שבה עוד.
את כל זאת לא ידעתי אז כמובן.
כשנותרתי לבדי, עשיתי את דרכי להרי האלפים הצרפתיים, לאזור שהיה בשליטת הפרטיזנים. הגרמנים ריכזו כוחות צבא גדולים לחיסול הפרטיזנים ולכן היה הכרח לברוח משם בהקדם. הפרטיזנים ארגנו קבוצות של ילדים עד גיל 16 במטרה להבריחם לשוויץ השכנה.
מעטים ידעו אז, שהשוויצרים נהגו להסגיר את מרבית הפליטים שברחו לארצם, לגרמנים, שהיו מעלים אותם על רכבות למחנות ההשמדה. רק מספר מצומצם של ילדים, הורשו להיכנס לתחומה של שוויץ, תוך הבלטה בתקשורת של "מעשה הומניטארי" זה.
הגבול לשוויץ היה שמור היטב על ידי גדרות תיל, שדות מוקשים, מגדלי שמירה וסיורים של חיילים המלווים בכלבים שצעדו בין הגדרות.
נסענו לאיזור הגבול ברכבת, מחופשים ככיתת ילדים של בית- ספר קתולי בליווי "נזירות" שהיו פרטיזניות מחופשות. באמצע היער נעצרה לפתע הרכבת בגלל רמזור שהפרטיזנים דאגו להסב לאדום. קפצנו כולנו במהירות מהרכבת ונבלענו בין העצים לפני שמישהו חש בכך. יום שלם צעדנו ביער, עד שהתקרבנו לגבול.
זה היה מבצע מתוכנן מראש. בשעה היעודה הפעילו הפרטיזנים מרחוק חזיזים, על מנת למשוך את המשמר הגרמני אל מחוץ לאזור בו התכוונו לחצות את הגבול. הפרטיזנים פיזרו אבקות לבלבול חוש הריח של הכלבים ועזרו לנו לעבור בין המוקשים לעבר הגדרות שנחתכו לצורך זה. כשהצלחנו סוף סוף לחצות את הגבול, נעצרנו מייד על ידי החיילים השוויצרים, שהעבירו אותנו למחנה סגור המיועד לפליטים, העתידים להימסר בחזרה לציפורני הגרמנים.
בין קבוצת הילדים התחבאו גם שני פרטיזנים שתפקידם היה להעביר מיידע מודיעיני לבעלות הברית שנלחמו בגרמנים. הייתה לנו הנחייה ברורה: מה שלא יהיה, הם חייבים להגיע לייעדם. כדי לעזור להם לברוח ממחנה המעצר, ארגנו מרד ו"ניסיון בריחה" משער הבניין הראשי, על מנת להעסיק את השומרים. באותה עת, השתלשלו שני הפרטיזנים דרך חלון אחורי, באמצעות חבל עשוי משמיכות וברחו.
השוויצרים כעסו עלינו מאוד כשגילו ש"סידרנו" אותם והחליטו לערוך לנו חקירה לפני הגירוש לגרמניה. כיוון שהבנתי שהשוויצרים מתכננים לשלוח אותנו חזרה לגרמנים, טענתי בחקירה שהעברתי ידיעה למשפחתי בשוויץ, באמצעות הבורחים, על הימצאותי במחנה. הקפדתי לציין שדודי עיתונאי ודודתי עובדת בחבר הלאומים ושהם ודאי ידאגו לפרסום בואי.
השוויצרים, שהיו מעוניינים מאד לשמור בסוד את עובדת גירוש הפליטים בחזרה לגרמניה, על אחת כמה וכמה גירוש ילדים, החליטו לא לקחת סיכון ולהאמין לגרסתי. הם העבירו אותי למחנה אחר, המיועד לאלה המורשים להישאר בשוויץ. עוד הצלחתי לשכנע אותם שילדה מהקבוצה היא בת משפחה (מה שלא היה נכון) ושגם עליה יודעים קרוביי. כך גם היא ניצלה.
כל יתר חברי הקבוצה נמסרו בחזרה לגרמנים. הם נלקחו לגבול, שם הם הועלו לרכבות הידועות לשמצה והובלו לאושוויץ. איש מהם לא חזר.
אחרי השחרור מהמחנה, ציפה לי עימות עם המשפחה: סבי וסבתי החרדים הועידו אותי לכניסה לישיבה ולימודי דת. אני, שנעשיתי חילוני בינתיים, לא הייתי מוכן לכך כלל וכלל והתמרדתי.
העמידה כנגד רצון הסבים, השאירה אותי שוב בודד ואילצה אותי לקבל שוב החלטות קשות ולנהל לבדי את עתידי.
באותו הזמן עדיין לא ידענו מה עלה בגורל ההורים, ידענו רק שמכונת ההשמדה של הגרמנים פועלת במלא עוזה ואין מי שיעזור.
לאחר האיחוד בז'נבה עם אחותי מרים, שהגיעה לשם, כזכור, בתחילת המלחמה, הצטרפנו יחד עם קבוצת פליטים צעירים (כולם מבוגרים ממני) לתנועת הצופים ולנוער הציוני. חיכינו לסוף המלחמה, והתכוננו ליום בו נוכל להתחבר עם שארית היהודים שנותרו בצרפת ולעלות ארצה.
במסגרת הפעילות עסקנו רבות בויכוחים על ציונות ועל הסוציאליזם, וארגנו קורסים להדרכה במכון רוסו למדעי החינוך. אחד המורים במכון היה ז'אן פיאז'ה הידוע.
ב- 1945, עם תום המלחמה, חזרתי לצרפת. אני וחבר נוסף, ייסדנו את תנועת השומר הצעיר בעיר ליון. השגנו מבנה להקמת קן תנועתי וריכזנו כ- 300 ילדים לפעילות אינטנסיבית: טיולים, מחנות, ומכיוון שכתוצאה מהמלחמה לכולם היה פיגור בהשכלה, עשינו מאמצים גדולים להשלים אותה. בלילות ישבנו ולמדנו מספרים, ובימים לימדנו את החומר שקראנו לילדים.
הייתי אז בן 15 בלבד.
במסגרת הפעילות בתנועה, עסקנו גם בהכנות וסיוע להברחת קבוצות נוער ופליטי מחנות ריכוז ממזרח אירופה לדרום צרפת לאניות מעפילים.
ב- 1947 אחרי שהגיעו ראשוני השליחים מהארץ ויכולנו למסור לידם את הקן התנועתי, יצאתי להכשרה לקראת העלייה לארץ, בחווה חקלאית בדרום צרפת, שם עברנו אימונים במסגרת ההגנה, והשתתפנו גם במאמצים למניעת הורדת מעפילי אקסודוס (ביניהם גם אחותי מרים) מאוניות הגירוש הבריטיות.
ב- 1948, עם הכרזת המדינה, עליתי ארצה.
הגעתי לנמל יפו בהכרזת ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. עם הגעתנו נעצרנו והובאנו למחנה מעצר ליד חדרה (במקום בו נמצא היום בית החולים הלל יפה). מכיוון שלא התאים לנו כלל, להיות במעצר בזמן שכולם נלחמים על הקמת המדינה, ארגנו מהר מאד בריחה משם.
לרוע מזלנו, הבריחה התרחשה בדיוק בלילה בו הגיעה לחופי ישראל האוניה המפורסמת "אלטלנה". כיוון שבקושי ידענו כמה מילים בעברית, נחשדנו מייד, על ידי אנשי ההגנה, כאנשי אלטלנה ואולצנו לעמוד כשידינו מורמות במשך כל הלילה. לפנות בוקר הצלחנו לבסוף להסביר, ביידיש ובמילים הבודדות שידענו בעברית, מי אנחנו וליצור קשר עם אנשים שהכירו אותנו. כך שוחררנו ויכולנו להצטרף סוף סוף ללחימה על עצמאות המדינה.
הצטרפנו מייד לקרבות ליד קיבוץ המעפיל, בהם הובס הצבא העיראקי שפלש לשם. הקרב ההוא ידוע בשם הקרב על הקוקון.
משם המשכתי עם חברי לעמק הירדן, לקיבוץ בית זרע, שם נרתמנו לחפירת מנהרות וביצורים להגנה על הקיבוץ. שם גם השתתפתי בקרב בו כבשו מחדש את קיבוץ שער הגולן והר הסוסיתא, ליד עין גב, שעל שפת הכנרת.
מאוחר יותר, עם תום הקרבות, הקמתי עם בני הגרעין שלי (חברי תנועת השומר הצעיר) את קיבוץ כרמיה שליד אשקלון.
אחותי, שהגיעה לארץ אחרי תלאות רבות באוניית האקסודוס המפורסמת, חיה בירושלים, התחתנה וילדה שתי בנות. בשנת 2003 נרצחה מרים בפיגוע באוטובוס בקו 14 במרכז ירושלים.
בשנת 1960 הכרתי את שרה, שעלתה מארגנטינה וגרה בקיבוץ גזית. התאהבנו, התחתנו ועברתי לגור עמה בקיבוצה שלמרגלות הר תבור בצפון. נולדו לנו שלושה ילדים: גיא – אב לארבע בנות, סיון – אמא לבן, ושירה – אמא לבן ובת.
בדצמבר 2008 שרה נפטרה אחרי מחלה ממושכת".
מדהים ומרגש!
תודה שהבאת. ככל שמתעדים ושומעים זה הופך לעוד יותר לא נתפס.
תמיד כה מרגש לשמוע. כל אלה פרקי חיים והישרדות היאים לתיעוד ברומן. תודה ששיתפת אותנו, סיוון.
(שרה זו הדודה של בטינה?)
תודה יעל. האמת היא שאני כבר המון זמן רוצה לכתוב את הסיפור שלו כרומן. בינתיים לא הצלחתי להביא את עצמי לכך.
וכן, שרה היא אמי והדודה של בטינה (ובסיפור היפהפה של בטינה גם אני מוזכרת בשם אחר (-:)
כנגד כל הסיכויים.