בננות - בלוגים / / מכתב נשכח
הולכת אלי
  • סיון ון דר פלאס

       השנים פרכסו את פני בזכרון אהבות וענדו לראשי חוטי כסף קלים עד יפיתי מאוד בעיני נשקפים הנופים ודרכים שעברתי ישרו צעדי עיפים ויפים אם תראני עכשיו לא תכיר את תמוליך אני הולכת אלי בפנים שביקשת לשוא כשהלכתי אליך (מתוך "אני הולכת אלי" של לאה גולדברג)

מכתב נשכח

 

 

את המכתב הזה אני כותבת לך כדי להבין, לא כדי לחפש אשמים. אם הייתי רוצה לתלות את האשם במישהו, הייתי יכולה להאשים את המחשב. כן. בלעדיו הרי כלום לא היה קורה. אבל אין את מי להאשים. הרי אנחנו הבאנו את עצמנו לתוך הפרשייה הזאת.
הכל התחיל כשנכנסתי לפורום כדי להציג שאלה שהטרידה אותי. קיוויתי שמישהו שם יוכל לבוא לעזרתי. בדיון שהתפתח הגבת לדברי באופן תוקפני מעט, והכעסת אותי. במהלך הימים הבאים עקבתי מיד פעם אחר הדיונים בפורום ונתקלתי בתגובותיך השונות. החריפות שלך, ההומור והרב גוניות משכו את ליבי.
כעבור שבוע, כשסיפרת לחברי הפורום שאתה מצייר, ותערוכה של ציוריך תופיע בגלריה בירושלים, כבר הסתקרנתי ממש. הזמנת את כולם לבקר בתערוכה, ואף הוספת שהמעוניינים יכולים לפנות אליך לקבלת תמונות במייל. כתבתי אליך וביקשתי שתשלח לי מתמונותיך. ציוריך ריתקו אותי. הצבעוניות העזה והסגנון הנאיבי משהו, מצאו חן בעיני. שוב נגלה לי פן נוסף באישיותך, אחר לגמרי מהאדם שדמיינתי בהתחלה. ידעתי שאתה נשוי, אב לילד, ובדמיוני ציירתי אותך בטעות כלובש שחורים, כיוון שהיית כה מצוי בענייני דת. אולי לכן התרשמתי כל כך מפתיחותך לנושאים מגוונים ומיצירותיך.
כתבתי לך את דעתי על ציוריך, והתחלנו לשוחח במייל. אחת לכמה ימים היינו מחליפים דעות על אמנות, על מוסיקה. ניצלתי את קרבתך לדת כדי לנסות להבין טוב יותר חברה שלי שהחלה לחזור בתשובה ובהדרגה הפכו שיחותינו יותר ויותר אישיות, יותר ויותר תכופות. מבלי שחשתי בכך, ההתכתבות איתך הפכה לחלק מסדר יומי. יום ללא מכתב ממך היה ממלא אותי באי שקט. האם קרה לך משהו? ואולי סתם נמאס לך?
התמכרתי לשיחות הקטועות האלו. בבקרים הייתי ממהרת למשרד, מדליקה את המחשב בציפייה למכתביך שהיו מצחיקים, מסקרנים, מתגרים, מאתגרים. כמו טקס קטן ופרטי, הייתי סורקת במהירות את רשימת המיילים הנכנסים, קוראת קודם כל את שלך, שוקעת בכתיבת מענה, ואחרי הלחיצה למשלוח, מעבירה את היום בין מטלה למטלה בציפייה לצליל המוכר של הדואר הנכנס. בכל פעם שעל המסך הופיע ציור המעטפה המיוחל, זה ששני חיצים כחולים עוטפים בו מעטפה לבנה בתנועת חיבוק, הייתי מפסיקה את עיסוקיי מייד כדי לבדוק אם ממך המכתב, ומייד היתה מגיעה האכזבה או השמחה. הפכנו לידידים זרים, שחולקים סודות פרטיים, מבלי שנפגשנו מעולם.
לא הייתי מודעת עד כמה הרחקתי לתוך הקשר הוירטואלי הזה, עד שבוקר אחד, כשקראתי בהודעתך שאתה מגיע בשעות הצהרים לפגישת עבודה בעיר, ותהיה באזור בו אני עובדת, הרגשתי את ליבי מנתר. השתדלתי להישמע מאופקת, כשהצעתי לך בתגובה, שניפגש בבית קפה ברחוב, בהפסקת הצהריים שלי. חשתי בשמחה שלך כשהסכמת.
כשראיתי אותך פוסע לקראתי במעלה הרחוב, התרגשות וחשש התערבלו בי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? איך אגש אליך? האם אלחץ את ידך? אנשקך? אבל אתה התקרבת, מחייך ועטפת אותי בחיבוק.
קולך היה עמוק וחם, צחוקך נעים, ואני הרגשתי כאילו התיישבתי על רפסודה קטנה, ומישהו נשף במפרשה, ואני מתמכרת לתנועת הגלים, בלי שום רצון או יכולת לנווט אותה לכיוון הנכון. מחשבה רחוקה זמזמה בי, שאני עלולה להתנפץ על סלעי החוף, אבל רחש הגלים ונדנודם הפנט אותי והחליש כל קול אחר.
המעטפה הלבנה שהופיעה על המסך למחרת בבוקר, הביאה ממך מילים חמות על פגישתנו. מבין השורות חשתי שאתה נרגש ונבוך כמוני. אם כך, חשבתי לעצמי, ודאי גם אתה הבנת שנכנסנו לאזור סכנה.
כתבתי לך שנהניתי מאד לשוחח עימך ולהכירך, אך אני מציעה שנסיים את הקשר הזה, כדי שלא יסבך את שנינו. החזרת לי בהתגרות: "זוגיות היא השימוש היחיד שאת מכירה לגברים? אי אפשר להיות סתם חבר שלך?" אבל אני ידעתי שסתם חבר לא תהיה, כי עיניך גילו לי את ליבך כבר אז, בבית הקפה, וכל המילים המהבהבות ששלחת לא יכלו לכסות זאת. אם הייתי נחושה יותר, הייתי מפסיקה להתכתב איתך, אך בכל בוקר המחשב בישר לי בצלילו המזמין על מכתב חדש, ואני החלטתי, כמו נרקומן שמתפתה לעוד מנה אחרונה, שאולי באמת נצליח לקיים ידידות יפה. בדמיוני התיידדתי עם אשתך ואף שיחקתי עם ילדך החמוד, עליו סיפרת לי לא פעם.
זוכר את הפגישה כעבור שבוע, במסעדה לעת שקיעה? למתבונן מן הצד אולי נראינו כמו שני ידידים. משוחחים בחופשיות, מחייכים, צוחקים. אבל שולחן העץ שמשני צדדיו ישבנו, כבר הפך שוב לאותה רפסודה, והפעם היטלטלנו עליה שנינו. אדי האלכוהול הקשו על הראות וענני סערה הסתירו את האופק. עם תום הארוחה, קצת אחרי שנפרדנו, נכנס שחקן חדש לפרשייה שלנו. הטלפון הנייד. גם הוא, כמו המחשב, השמיע צלצול מבטיח, ושידר אלי ממך שטף של אותיות מבולבלות, מבלבלות. לא יכולתי לענות. הייתי עסוקה במאבק באלכוהול, בכביש ובמחשבות הטרופות.
למחרת כתבתי לך: "זה יגמר בבכי", אבל לאיש מאיתנו כבר לא היה הכוח לעצור. כל סוף השבוע התנגן במוחי השיר "לבד על הגג, שבתות וחגים", עולה ויורד כמו אזעקת אמת. "זה לא מתאים לי", כתבתי לך, "אני לא צריכה את זה עכשיו". אז הודעת שבערב שבת תבוא אלי.
נסחפנו ללב ים ללא אופק, מתמכרים, מתעלמים מהרוח ומהחוף המתרחק. כך שרדנו מבוקר לבוקר, מלילות גנובים נדירים ומתוקים, מצלצול הטלפון לצפצוף המחשב.
והבכי הגיע. כמו גל ענק. שטף אותנו שוב ושוב, עד שהחריב הכל.
אינני יודעת היכן אתה עכשיו. נפלטתי רחוק על חוף שומם. לאיטי התוודעתי אל תושבי המקום. את שפתם לא אבין, וממילא לא חיפשתי לי חברה, אך הם חביבים מאד אלי ולא חסר לי כאן דבר. הנער שיוצא השכם בבוקר עם הדייגים משליך עבורי את מכתבי בלב ים. את הבקבוקים אני אוספת בנמל, ואוטמת בשעוות הנרות שמאירים את חדרי בלילות. אם מכתבי ימצא אותך, דע ששרדתי. אל תחפשני. אני אוספת את שברי.

 

 

7 תגובות

  1. וואו
    אין לי מילים

  2. הכנות שבכתיבה שלך מרגשת אותי כל פעם מחדש. כל כך אמיתי וכל כך יפה שאני רק רוצה להמשיך ולקרוא עוד ועוד.
    מאחלת לך המשך כתיבה פוריה… ולא רק למגירה….

השאר תגובה ל סיון ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסיון ון דר פלאס