הולכת אלי לפעמים כותבת
כבר כמעט חצי שעה שאני נוסעת צפונה, וכאילו התעוררתי רק עכשיו. איפה אני?
הנה כפר ויתקין ועוד מעט אראה את הים בחוף בית ינאי. נסחפתי בהרהורים ולא הרגשתי את הנסיעה.
המחשבות מתערבלות בי, מסתבכות אחת בשנייה, מתפתלות, מתמתחות, נמשכות… הנופים שחולפים משתלבים בהן, מעודדים אותן במעופם, מתחברים לשרשרת האין סופית הזאת.
צריך לשים לב ולהתרכז בנהיגה. רק לא לעשות תאונה.
נדמה שמעולם לא הייתי צריכה להתמודד עם עוצמות כאלה של אובדן, כאב, פחד וחוסר ידיעה. כמו חלל שחור שמשתרע לפני. שום דבר כבר לא יהיה כמו שידעתי.
אם אצלח את הנהר הגועש הזה, אצא ממנו אחרת משהייתי. גם העולם סביבי כבר יהיה כנראה אחר.
משמאל מתגלה לעיני הים. המראה המרגיע שלו, תמיד מאפשר לי לקבל קצת פרופורציות בחיים. האין-סופיות שלו, העוצמה, היופי – הכל מתגמד וחוזר למימדים הגיוניים יותר, נסבלים יותר. הכחול של השמים והמים מרגיע ומרגש כאחד, ממלא אותי בכוח ונוסך קצת אופטימיות.
אנשים נוהגים סביבי כמו מטורפים, מהרגע שעליתי על הכביש כמו נכנסתי למלחמת הישרדות. חייבת להתרכז. מוכרחה לשמור על עצמי, גם בשביל יונתן שלי שצריך אותי שלמה ובריאה ובעיקר חזקה.
מעכשיו נהיה רק הוא ואני. אמא וילד וזהו. זה לא יהיה קל, אבל נסתדר. תמיד אני הרי מסתדרת בסוף.
כבר יותר מעשר שנים שאני חשה בטוחה בזוגיות ובאהבה, שוחה בהן בטבעיות, בהנאה, בהכרת תודה, נהנית מהחמימות המלטפת, המערסלת. ופתאום, מערבולת נוראה מאיימת למשוך אותי אל המצולות ואין לי אויר.
מי האמין שהוא יקום וילך? הוא, שתמיד היה זקוק לי כל כך, כמעט תלוי בי. את העולם כולו תיווכתי לו. סיננתי, ריככתי, סידרתי והגשתי לו מוכן לעיכול, שלא יקשה עליו, שלא ילחיץ אותו. אבל עכשיו הוא הולך ומשאיר אותי לבד. אותי ואת יונתן.
כל כך התרגלתי לקיום הזוגי הזה. הייתי אנחנו, מה אהיה עכשיו? ואיך?
הידיעה שהוא שם, הייתה כמו אוויר בשבילי. טבעית. הכרחית. ידעתי שכל עוד הוא אוהב אותי, יש לי קיום. שנינו נאחזנו באהבתנו כמעט כמו שעיוור נאחז במקלו, ומקיש בו על הדרך בה הוא הולך: הנה, כאן השביל וכאן שוליו. כאן בטוח, שם – מי ידע? פעם הייתי אני העיוור ופעם, בשבילו, המקל. ועכשיו אני עומדת לבדי ואין לי מושג איפה השביל שלי, הכל נראה אפל ומפחיד…
אני נזכרת פתאום בטיול בבנגקוק, איך נתנו לרגלינו להוביל אותנו בלי שנדע לאן, ברחובות שהלכו והשתנו. איך נהנינו ללכת יחד לאיבוד, מתמכרים לריחות, למראות, לצלילים שעטפו אותנו, נהנים מחוסר התכנון והשליטה, ויודעים, שכשנרצה נמצא שוב את דרכנו. ואז הגענו למקדש ההוא, על המדרגות ישבו ילדים חייכניים שהצטלמו בשמחה, ובפנים ראינו באור העמום טקס שנראה לנו סודי ומסתורי. כמה קסם היה אז באפלולית ההיא שם, כמה אימה יש בזאת שכאן.
מאז שהייתי ילדה פחדתי בחושך. הייתי הולכת בין הבתים והפחד היה עולה ופועם בחזי עד שהייתי פורצת בריצה מבוהלת. יותר מהר! יותר מהר! אם רק אעבור את פתח הבית אשאיר מאחורי את כל מפלצות החושך. ובבית אמא חמה ומרגיעה. הו אמא, כמה שאני זקוקה לך! איפה את?
אבל אני יודעת איפה היא. אני הרי נוסעת אליה עכשיו.
משתוקקת לבוא אליה ולהתנחם בחיבוק שלה עכשיו. כמו תמיד, להיכנס בשער הקיבוץ, להחנות את המכונית, לצעוד בשביל המוכר כל כך, להכנס הביתה אל החום האין סופי, החונק לעיתים ולהתכרבל בו. להתמכר לפינוק, לשאלות הרגילות, לתה מעלי הלואיזה שהיא קוטפת בשבילי בגינה, לעוגיות המופלאות שהיא אופה, לרצון שלה לדעת עוד ועוד, לריקוד הזה שאנחנו רוקדות ובו אני קצת נותנת וקצת עוצרת, מציירת את גבולות הפרטיות שלי, לה ולי.
אבל הדרך שבה אני נוסעת עכשיו אינה מובילה לקיבוץ.
מרוקנת מכל החום, הסקרנות והאנרגיות האין סופיות שלה, היא שוכבת במחלקה לטיפול נמרץ. נפוחה וזרה, מכונת ההנשמה מניעה את חזה בקצב אחיד וכולה דוממת. בכל פעם שאני מביטה בה אני רוצה לחבק אותה ולנוס על נפשי בעת ובעונה אחת.
אומרים שצריך לדבר. שאולי היא שומעת, אולי היא מבינה, אולי זה יעזור לה לחזור להכרה. מה אגיד לה? אני לא יכולה הרי לספר לה שרון עזב. צריך לחשוב על משהו נחמד, מצחיק אפילו.
כן. אספר לה על הצעדים המהוססים של יונתן, על המילים החדשות שלו, על איך שהוא אוהב להכנס לסל העיתונים ולהציץ משם. על האצבעות הקטנות שמנסות לחקות את תנועותי בשיר ההוא שהיא לימדה אותו, ושאני שרה איתו כל ערב באמבטיה.
חלפתי על פני מחלף זכרון יעקב, והים מתגלה ונסתר חליפות. קצת לפני חיפה יש חופים פראיים, קרוב לכביש. בדרך חזרה מבית החולים אני יורדת בדרך כלל אל דרך העפר המשובשת, מחנה את המכונית ומתקרבת אל הגלים. חולצת את סנדלי, נוגעת בכפות רגלי במים, מביטה הרחק ככל האפשר ומנסה להבין מה אני מרגישה. מנסה לפנות את הכאב והפחד שממלא אותי מהמפגש עם אמא, ולהכין את עצמי לחזרה אל היום-יום התובעני שמצפה בבית. אבל הפעם זה יהיה הרבה יותר קשה. הפעם אין לי מושג איך להתכונן. ולמה בדיוק.
רק אתמול רון עזב, ואני עדיין לא יודעת אפילו איך להביא את עצמי לנשום בקצב סביר.
הנה אני כבר בכניסה לחיפה. צריך להאט עכשיו. אני אוהבת לנסוע מהר, אבל זה כביש עירוני ומכמונות המהירות אורבות בשולי הדרך. עוד מעט אעבור על פני התחנה המרכזית ואכנס לבית החולים. יש שם רחוב קטן ופסטורלי לייד החניון שבו אני מוצאת לפעמים חנייה. הירוק הנעים של העצים שמקבלים את פני כשאני יוצאת מהמכונית, מטעה. תוך דקות אחלוף על פני הבודק הבטחוני בכניסה וריחות בית החולים יעטפו אותי. בכניסה למחלקה אתעטף בחלוק הסטרילי ואקח נשימה עמוקה לקראת המראות שבפנים. אנשים מוטלים שם, מחוברים לצינורות. מי שהיה לצד אימי אתמול, כבר לא יהיה שם אולי היום. והיא?
הרמזור מתחלף לירוק, אני פונה, לכיוון בית החולים, אבל האוטובוס הגדול שמימיני פונה פנייה חדה מידי. מה הוא עושה?! הוא קרוב מידי ואין לי לאן לברוח! רעש המתכת המתחככת וקול פיצוץ מהגלגל הקדמי. שיעצור כבר! אני צופרת בכל הכוח, ורואה בהקלה שהוא נעצר. הוא יורד לשולי הכביש ואני נעצרת מאחוריו. הנהג ניגש אלי, מתנצל, מסביר משהו על כך שאינו מכאן ולא מכיר את הדרך, ומציע לעזור. אני מבקשת שיחליף לי את הגלגל המפוצץ ברזרבי. כמה גברים יורדים מהאוטובוס ומטפלים בגלגל בעוד אני מנסה להסדיר את נשימתי, להרגיע את הרעד ברגלי ולהחליף פרטים עם הנהג.
היה לי מזל, לא קרה לי כלום. תזכרי את הים. זה לא עניין גדול.
אני חושבת על אמא. כל כך רוצה לספר לה, אך האם אי פעם אוכל לשוחח איתה, כמו בימים שלפני הניתוח הקטלני הזה?
נכנסת למכונית, מתניעה. היא נוסעת קצת מוזר, מקרטעת על הגלגל הרזרבי, משמיעה קולות מוזרים, אבל נוסעת.
בדרך חזרה, אעבור בפנצ"רייה ואחליף את הגלגל ההרוס. עכשיו אני רוצה לחזור אל יונתן שלי. לחבק אותו ולנשום את הריח המשכר שלו. לשמוע את המילמולים החמודים ואת צחוק הפעמונים הקסום שלו ולהסתכל עליו. המבט החודר והטהור שלו נותן לי תמיד הרגשה שיש לי בן ברית אמיתי בעולם הזה. הוא שלי, חלק ממני, אמיתי להכאיב ומלא אהבה. אט אט נפתחת לפני סוג של אהבה שלא הכרתי. מוחלטת, אין סופית, שלמה ונינוחה.
זה שביל חדש שהולך ונסלל לפני, אבן לאבן והוא מוביל אלי.
נגעת בי עמוקות
אם היה פה אייקון לעיניים דומעות, הייתי שם, אבל אין.
איזה כאב! איזה אבדן. גם אני איבדתי בן זוג ואב תומך ואוהב באותו זמן. חשבתי כמה היה יכול להיות טוב אם הוא היה לידי, להחזיק את ידי ולתמוך בי. מצד שני ידעתי שצערו יהיה גדול ושמחתי באיזה זהוא מקום שהוא כבר איננו.
עדנה
מדהים ומרגש עד דמעות ( גם בקריאות החוזרות…) בכנותו.
צר לי כי לא היתי לצידך בימים ההם, אבל כבר מזה זמן רב לשרותך תמיד.
המשיכי לתרום לך ולעולם כולו בכתיבתך המופלאה.
כתוב מרגש ומלא אור, למרות העצב.
מחכה לעוד.
תודה לכולכם. הכתיבה היא חוויה מלאת עוצמה, ותגובות כאלו הן גם סוג של חוויה מרגשת ומאד נעימה.
זוכרת…
גם בקריאה המאה יפה, ומרגש כתמיד