בננות - בלוגים / / שני פסים
הולכת אלי
  • סיון ון דר פלאס

       השנים פרכסו את פני בזכרון אהבות וענדו לראשי חוטי כסף קלים עד יפיתי מאוד בעיני נשקפים הנופים ודרכים שעברתי ישרו צעדי עיפים ויפים אם תראני עכשיו לא תכיר את תמוליך אני הולכת אלי בפנים שביקשת לשוא כשהלכתי אליך (מתוך "אני הולכת אלי" של לאה גולדברג)

שני פסים

 

שני פסים הופיעו על מקלון הפלסטיק הקטן וכל העולם עשה מין "פריז" לרגע. הבטתי בקווים הוורודים וידעתי שברגע זה החיים שלי משתנים לעד.
נקודה מקרוסקופית של אור החלה לגדול בתוכי. הרגשתי את האור הזה מחמם אותי מבפנים. בפעם הראשונה, אולי מאז שהייתי ילדה קטנה מאד, הרגשתי כמו משהו שלם וטוב. כמעט יכולתי לשמוע מין קליק קטן, כשהכל מתחבר ומסתדר במקומו. ועדיין לא ידעתי ולא הבנתי כלום.
שני פסים.
אף בחילה, צרבת או כל אותן תופעות עליהן שמעתי לא פקדו אותי. מעט חולשה ועייפות, אבל רק בחודשים הראשונים. לאור כל מה שהתרחש בגופי ובמוחי זה נראה לי די הגיוני. בשני השלישים האחרונים התמלאתי אושר ושלווה נינוחה. השמנתי קצת, אבל כולם החמיאו לי על מראי, וטענו שאני קורנת.
בימים ארבתי לתנועותיו בתוכי, ובלילות הייתי שרה לו את שיר הערש שאני שרה לו עד היום: "נומה נומה בן יקיר לי…" שיר שיש בו רוגע, חלומות ומלאכים, כמו שאנחנו אוהבים. ניסיתי אין ספור פעמים, גם בחלומותיי, לדמיין איך יראה ואיזה מין ילד יהיה, אבל למרות שהרגשתי אותו ממש כחלק ממני, מגופי ואישיותי, לא התקרבתי אפילו לדמותו שהלכה וקרמה גוף ונשמה.
נראה היה שלא רצה לצאת מתוכי. מועד הלידה הצפוי עבר, והוא נותר בי, לא מראה שום סימן או כוונה, עד שבדיקת המעקב הצביעה על דופק לא סדיר. מיהרתי לבית החולים אל לידה ארוכה ומתישה, במהלכה ניסו לשדל ולזרז אותו. דרכו הממושכת והפתלתלה מרחמי הייתה קשה ומפרכת עבורו. אני, בהשפעת הזמן שעבר, האפידורל ועוצמות הרגש, מצליחה בקושי להיזכר בכאבים.
כשנולד לבסוף, הניחו אותו על בטני ומייד נתן בי מבט חודר כאילו אמר: "אז זאת את!". המבט הזה נחרט בי. גם אני בחנתי אותו, מנסה לעכל את העובדה שנוצר ויצא מתוך גופי. שהוא שלי. נראה היה לי שהוא חווה את אותם דברים בדיוק, בישותו הרכה והטהורה, ניסה לעכל את השינוי הפתאומי והמטלטל בחייו הצעירים, כשרק דבר אחד מוכר לו ממה שחווה עד כה: ריח גופי וצליליו, והנוכחות שליוותה אותו עד כה.
ואז חזרו החיים להתערבל סביבנו. הוא נלקח ממני לבדיקות שתינוקות עוברים עם לידתם, אני נלקחתי למחלקת היולדות, מודעת לכך שבפעם הראשונה מזה חודשים הוא לא נמצא איתי, ודווקא כשאני רוצה בו יותר מכל. עכשיו כשקיבל סוף סוף גוף שניתן לחוש בו, לאחוז, להביט, להריח. הצקתי לאחיות עד שנכנעו והביאו אותו אלי. קירבתי אותו לשדי, ושוב התחברנו.
מאז מעולם לא התנתקנו.
 
הוא גדל, מפתח לו חיים משלו, מיום ליום הוא עצמאי יותר, בוגר יותר. אישיות שלמה וייחודית מתפתחת לה נגד עיני.
גם המבט ההוא שהחלפנו בלידתו, משתנה איתו ואיתי, אך מלווה אותנו כל הזמן, בהבנה ללא מילים ואהבה ללא גבולות.

 

14 תגובות

  1. ניראה לי שמידי פעם אחזור לסיפורך, כל כך כיף לקרא, כל כך יפה… כל כך חי.
    להתראות טובה.

  2. כמה רגש ואהבה.
    מדהים לפגוש את האנשים הקטנים הללו, עם פנים קצת זקנות, עייפים מאוד מהדרך או כעוסים על הרעת התנאים.
    בדיוק היום חשבתי על הבן הגדול שלי שכמעט ולא נראה בבית ואם הוא נמצא זה לרוב עם עוד 3 חברים בעולם משלהם.
    כמה מוזרה ההתנתקות ההדרגתית לקראת היותך אדם בוגר בפרט שאנו מכירים כל כך ממזמן וכל כך קרוב.

    • תודה מיכל. בני עדיין צעיר יחסית (תשע וחצי), ועדיין קרוב ומחובר אלי, אבל אני חושבת המון על היום שבו ירחיק אותי מכל הפרטים האינטימיים של חייו ויפליג לעולמות שבהם לא יהיה לי חלק, כמו שכולנו עושים יום אחד.
      זה כאילו איבר מגופך נפרד והולך להקים לו חיים משלו, לא?

      • הבן הגדול שלי רק בן שמונה וחצי אבל ישנה כבר היפרדות מאוד משמעותית שאני לא יודעת איך להתנהג איתה.
        אני דווקא שמחה עליה ואין לי צורך שיהיה כל הזמן אתי. רק שברור שהאיבר רחוק מלהשלים את תהליך ההיפרדות ומתי הוא זקוק ולמה בדיוק – זו השאלה.
        זה כאילו ללמוד להיות הורה מחדש וללמוד להכיר את עצמך ואת האיש שלפתע בקע באמצע הסלון והפסיק לשיר שירי ילדים.

  3. את מצליחה לגעת בנקודות הרגישות שלי פעם אחרי פעם…

  4. איציק אביב

    אין כמו ילד קטן לנשמה ולגוף.
    שלי כבר מעבר לגיל שנושאים אותם על הידיים או בעגלה או בגן שעשועים, ואני מת לשחק עם קטן כזה שוב.
    רגיש כמו אהבת אם לילדה.

    • תודה.
      אומרים שאחרי שהילדים גדלים זה חוזר באופן אחר, אבל מענג לא פחות עם הנכדים. כנראה שיש למה לחכות…

  5. יש לך המון רכות בכתיבה.
    אביטל

  6. חגית גרוסמן

    מקסים מקסים מקסים מקסים מרגש מרגש מרגש מרגש מקסים!!!!

  7. כתבת מתוך רחמי שלי
    תארת את תחושותי
    הלוואי ויכולתי
    לבטא את עצמי כמוך
    המשיכי כך. אוהבת אותך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסיון ון דר פלאס