בננות - בלוגים / / החיים הם בית זונות
ללי ציפי מיכאלי
  • ללי ציפי מיכאלי

    ללי ציפי מיכאלי משוררת-על. בפועל אשת הקוסמוס הגדול.  נולדתי בגיאורגיה. עליתי לארץ כילדה. בוגרת המחלקה לספרות משווה (עולם) באוניברסיטת בר-אילן. שיריי התפרסמו בבמות שונות, תורגמו לשפות אירופה וגם לערבית, בנגלית, הינדית, סינית, יפנית, רוסית אוקראינית גיאורגית ועוד. בני היחיד הוא שלומי. בשנים שבין 2007-2005 שהיתי בדנמרק וערכתי טקסטים בנושא זכויות האדם. מתגוררת בתל אביב ופעילה בחייה הפואטיים.  תומכת פעילה בזכויות האדם.                                               

החיים הם בית זונות

החיים הם בית זונות

החיים הם בית זונות היא אומרת
מרכסנת עשר סַנטים של מִפשעה בתוך
ג""ינס של דיזֵל

כמה עבודות את צריכה לקחת להוציא אף
מביצה סרוחה; כמה צ"אנס את צריכה

לתת לתאורה מתכווננת
לפלס לך הֶקשרים לפערי הנשימות.

6.4.08

15 תגובות

  1. אני חושב שלפני שמוציאים ספר כדאי ללמוד לכתוב, אני חייב לומר לך שאני קורא את השירים שלך והם גרועים מאוד.
    למה שלא תלכי לסדנת כתיבה.

    • אני חושבת שלפני שכותבים תגובה מזדהים בשם, אחרת זה נראהחשוד ומגמתי, כי זה נותן לך לגיטימציה לכתוב בתגובה מה שבא לך ולהטיח עלבונות בלי שום בקרה, כדי להכפיש, להרוס ולזלזל במישהו מבלי לקחת אחריות ולעמוד מאחרוי הדברים באומץ. משום שלא עשית זאת, אפריורי יורדת תגובתך לרמה חתרנית ותו לא.
      ולגופו של עניין:
      תודה שקראת את ספרי-מקווה שנהנית ולו גם משיר אחד.
      תודה על ההערכה "שירים גרועים"=לא כולם חושבים כמוך.
      תודה על העצה בקשר ל"כתיבה יוצרת" – לא תודה.

      • תגידי תודה שהגבתי לך, האחרים לא טורחים, באמת למה להשחית מילים על כתיבה כל כך גרועה. תראי, גם לרומן רומנטי בתחנה המרכזית יש קונים, גם לספרי בישול, תמיד יקראו אותך כמה שלא מבינים מה זה שירה, אבל פה את לא רואה שאף אחד לא מגיב ליצירות התמוהות בלשון המעטה שלך.
        את כותבת נורא, זו האמת, תלמדי להשתפר, כל ילד מפגר מוציא ספר, אז מה. כל גרפומן בלירה משפיך שמונה מילים ומשלם עליהם להוצאת ספרים שמחפשת על מי להתעלק.
        תגידי תודה שאני מתייחס אליך, גם בעילום שם, כי אין לי כוונות להתעסק איתך או עם החברים שלך במציאות. אבל קבלת תגובת אמת.

        • "אין לי כוונות להתעסק איתך או עם החברים שלך במציאות"-???

        • אומרת אמת לאומר אמת

          גם אם אתה צודק, יש דרך לומר את האמת שלך באופן יותר תרבותי ועדין. די בדקירת מחט, לא צריך סכין נוטפת דם. גם אם אתה היחיד שמגיב, תהיה יותר אנושי.

  2. עצוב שאת חווה כך את החיים.

  3. לכאורה מונח לפנינו כאן שיר מחאה פוליטי, מבית מדרשן של בנות-נשי- עשרה צעירות, המקטרגות אודות מדמנת החיים, מוכרות את גופן עבור מותג הלבשה.
    אך המשך השיר, לוקח אודות ללב המאפליה, זנות כמותג. לא רק מכירת הגוף יש כאן, אלא חיים שלמים. "דע מאין באת- מביצה סרוחה". מתבזבזת ב"עבודות", מורה בודקת עבודות תלמידים תמורת שכר דחק, מזכירה במשרד תחת "תאורה מתכווננת", שותה בצמא את דבר הבוס, מייחלת לרגע שתשוב הביתה. וגם סלש לחילופין, נערת יופי עשרה, בביתו של מתעשר- בא – מקרוב (נובוריש), מאמצת לעצמה חשיבה "בונה", מוכרת מחשבתה תמורת אריחי קרמיקה סינית שבקיר ספוטים "מתכווננים", מיטת מים. לידה "אהובה" החנטריש, והיא נוברת במחשבתה אחרי ההפרשים בין נשימת החמור שלו אחרי ש"סיים", ונשימתה שלה. אשה מוכרת לעצמה אשליית אהבתה

  4. ענת מהיום בערב

    קראתי גם את השיר על השנדי – יחי רוד סטיוארט, באשר הוא ובאשר מצב הצבירה של שיערו. וכמובן… השנדי שלו.
    בקשר לשיר זה, אני מצרפת לך לינק למשהו שעשיתי לא מזמן וזה הזכיר לי אותו.

    http://fashion.walla.co.il/?w=/2133/1252083

    פסח טעים
    ענת

    • היי ללי, קראתי את השיר ונזכרתי בשירים עצובים אמריקאיים על עליבות החיים של המעמד התחתון, היצרני והפועל, את הורדת עוד יותר למטה את השיר מתוך השימוש באשה, שמוכרת את גופה. עצוב, אבל הרבה שירים נכתבים כידוע מתוך פצע.

      חג שמח!

    • ענת, היה מעניין לפגוש אותך אמש בנסיך. לחיי הצרידות. ובאשר לקומיקס שלך, גדול! הנושא נטחן עד דק ותמיד אקטואלי עד כאב.

      • איריס היקרה,
        פערי המעמדות לא נעצרו באמריקה, גם לא התחילו שם, ונשים הן טרף קל בסיפור הזה. עצוב לי לראות או לקרוא על נשים המאבדות את שלמותן האישית בעד כל דבר שהוא. השיר הזה הוא מחאה למצב הנראה על פניו כמבוי סתום מבחינה חברתית שבו נמחצות נשים רבות, בכלל זה בארץ, ועל כללי המשחק שלא הן המציאו, ושהן נגררות אליו לפעמים (שלא מתוך לֵית ברירה…).

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לללי ציפי מיכאלי