ללי ציפי מיכאלי אשת הקוסמוס הגדול
השירה כמחאה
מתוך התנגדות אנתולוגיה לשירה
הדברים שאני רוצה לומר אינם מסובכים ואף אינם יומרניים. כולם יודעים כי במשך תקופות רבות נדונה שאלת האמנות כחלופה לקיום, ובתוכה השירה כמיצג המילולי המרדני ביותר מכלל יצירות המלל; יש בה מן הקומפקטיות והתזזיתיות של מי שהנפש לוחצת עליו להביע את אי־הנחת, המרד, אי־שביעות הרצון, התשוקה לייצר עולם אחר, נבדל מהקיים, עולם חלופי – כאן ועכשיו. לכן אין זה נכון לראות שירים מסוימים כשירי מחאה במובן החברתי או הפוליטי הצר; השירה כולה היא אקט של מחאה, של מרד.
הדברים שאני רוצה לומר אינם מסובכים ואף אינם יומרניים. כולם יודעים כי במשך תקופות רבות נדונה שאלת האמנות כחלופה לקיום, ובתוכה השירה כמיצג המילולי המרדני ביותר מכלל יצירות המלל; יש בה מן הקומפקטיות והתזזיתיות של מי שהנפש לוחצת עליו להביע את אי־הנחת, המרד, אי־שביעות הרצון, התשוקה לייצר עולם אחר, נבדל מהקיים, עולם חלופי – כאן ועכשיו. לכן אין זה נכון לראות שירים מסוימים כשירי מחאה במובן החברתי או הפוליטי הצר; השירה כולה היא אקט של מחאה, של מרד.
הגיליון הנוכחי כולל שירי מקור ישראליים כמו גם תרגומים שבחרתי כיוון שהם מהווים, לדעתי, יצירה משמעותית מבחינה חווייתית ואינטלקטואלית. מדובר בשירים מפרי עטם של משוררים גדולים כמו ו"ה אודן, דילן תומאס, ברכט, מיאקובסקי; ובצִדם משוררים ישראלים, שברגיל אינם מוגדרים כמשוררי מחאה אך הם המשוררים של המחאות הגדולות מכול: המחאה נגד המוות, נגד האל, נגד חוסר־שביעות הרצון מהיחסים עם בן/בת המין השני, נגד הקושי הקיומי־כלכלי ונגד חוסר־האמון באדם כאדם ("כי כל העולם נוכלים/ואתה לא בעדם", דוד אבידן, 'מנת קרב').
מטרתם של השירים לא רק לצעוק "לא!", אלא להוסיף גם את ה"כן!" ואולם ה"כן" העמוק נובע מתוך הארת הפינה האפלה, חשיפת המביש, הכלת המקולל.
בקיץ האחרון פרץ מרד נעורים ברחובות תל אביב והארץ כולה געשה. תרבות הנגד שנתגלתה שיבשה לפרק זמן את הסטטוס־קוו הבורגני השוקט על שמריו (כי בסך־הכול מה רע להם?). הרחוב שברגיל הוא מרחב ציבורי המיועד למפגש חברתי נינוח, נתן מחסה לכל חסרי הבית, חסרי הבית הפיזי והרגשי במדינה. הרחוב הפך לטריטוריה רגשית פרוצה שהייתה מוכנה, בראשונה, לספוג את הכאב האנושי והמרד החברתי. אנו מזדהים עם המרד ומשתפים אתו פעולה, אף כי אנו מודעים לעובדה כי קיימות אלף דרכים לפוגג את המהפכה ולהפוך אותה לפָטָה־מורגנה של קיץ.
לא מקרי הוא שגיליון זה יוצא לאור עכשיו, שכן השירה מעצם מהותה מתסיסה את סביבתה, מגיבה לה ונותנת לה גיבוי מילולי הדוק ואיתן. רק צירוף של שירת מחאה פוליטית ומעמָדית עם שירת מחאה אקזיסטנציאלית ואף אישית מסוגל ליצור את האפקט הרגשי שאנו מבקשים. זוהי נקודת ההֶלחם שעשויה ליצור חזית רגשית ומחשבתית חדשה.
ללי ציפי מיכאלי