בננות - בלוגים / / התעללות העלילה 1 – סיפור בהמשכים
אוקיינוס
  • חגית גרוסמן

    נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב. ספריי: 2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית 2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה

התעללות העלילה 1 – סיפור בהמשכים

1

 
אֵלְבָּה כתבה סיפורים. כולם אמרו לה שהיא לא יודעת לכתוב סיפורים והיא כתבה מדי יום, כל היום, ואיש לא רצה להדפיס את הסיפורים שלה. כולם אמרו לה שהשפה שלה מאוד עשירה, שמחוזותיה אסוציאטיביים וסוריאליסטיים, שהעברית שלה שואבת יופי מכל רובדי תקופותיה, אלא שהיא לא יודעת לכתוב עלילה. הם התעללו בה. רעיון העלילה הפך בעצמו להתעללות. אמרו לה שהיא לא קוהרנטית. אך מפליאה להפליג על גלי הדמיון. ולאֵלְבָּה לא הייתה עבודה אחרת מלבד כתיבה. גם לא אישור אחר לקיומה. הייתה לה משפחה עם עצבים רגישים. מיד כשהתעוררו בבוקר הקימו בבית צעקות והטיחו דלתות ורהיטים.
בלילה, בעלה הרמן, טען שהיא נוהגת בו באופן שרירותי והיא לא הבינה למה כוונתו. היא רק רצתה לכתוב את הסיפורים שאף אחד לא רצה לקרוא. וכולם קראו לה משוררת. ומאוד אהבו לקרוא את שיריה. והיו לה שני ספרי שירה שיצאו לאור וספר שירה שעדיין חי בחושך ושלושה ספרי סיפורים ששכנו בארון קודר בעומק המסדרון. היא לא ידעה אם תוכל לוותר על החלום הזה שהיא חיה בתוכו, המרחב הקיומי שבנו לה הספרים. במשך היום התגעגעה בעיקר לעולמות ספרותיים שבנו סופרים אחרים. כי לא רק הכתיבה יצרה עבורה יקום מקביל, אלא בעיקר הקריאה. הספרים השתלטו על נשמתה ומשפחתה. במשך היום הרמן נבלע בעולמות דמיוניים שבדפי ספרים שעסקו בעיקר במסעות ימיים. הוא עבד בספריה וחקר את מרחבי הים ברומאן "מובי דיק". ואלבה חלמה על מבנה מושלם של עלילה, התחלה אמצע וסוף שהיו לה מקור כיסופים וערגה. היא התרפקה על אפשרות הכתיבה כאמנות וכשחרור מתורתו של אריסטו. אך נשימתה הייתה מדי קצרה. להטה בה בערה שקיצרה את השורות, והתיאורים הארוכים שדרשה הפרוזה הפכו למשפטים ריתמיים קצרים שבסופם נקודה.
יום אחד היא אפילו הצליחה להתפרנס מעט משירה. היא מכרה את ספריהּ ושילמו לה גם בשביל להאזין לקולה ודעותיה וניסיונה שבשירה. השירה הייתה בֵּיתָהּ. בית דל עם שלושה חדרים ומכונת כתיבה. לעתים חלמה לחדול מהכול ולהיות אך ורק אם ורעיה. לא עוד לנטוש בלילות את בעלה וביתה ולצאת לקרוא מתוך ספר שיריה באיזה פאב אפלולי או באולם תרבות מנומס. היא חלמה להביא עוד ילד לעולם. אבל לא היה לה מספיק כסף או עבודה, מלבד כתיבת הסיפורים היתומים ומחוסרי הבית.
פעם היא הייתה משוכנעת שהשירה והסיפורת הן תאומות סיאמיות. שתיהן אמנויות הלשון, לשתיהן נדרש כוח דמיון, בשתיהן נלחש אותו הלחש.
בלילה הרמן נטר לה טינה כי זכר שבבוקר היא טרקה את דלת המקלחת ולא בירכה אותו לשלום. בלילה הוא סובב לה את הגב והלך לישון בכעס שרוקן את ליבה. והיא כל כך רצתה לדבר איתו, לשכב על גבה וללחוש עמו אל תוך הלילה. אבל הוא חש בודד ונטוש לאחר כל הלילות בהם עזבה אותו לטובת השירה. כל הלילות שבהם הוא נותר בבית עם הילדה. כל אלה פערו תהום ביניהם. והוא מתרגם סיפורים. הוא כותב סיפורים. הוא חוקר סיפורים. הוא תלמידו המצטיין של אריסטו. יודע ליצור התחלה אמצע וסוף. מכיר את השפה שבונה עולם קוהרנטי ואת הנשימה האיטית של הסוס הסוחב על גבו את מזחלת הסיפור. הוא איש חכם וחרוץ, ואלבה לא מרגישה תמיד כל כך אינטליגנטית ובנוסף לזה קשה לה לדחוק את תודעת המוות לכיסי נפשה. לכן אינה יכולה להתרכז בחיים. ללכת לעבודה בכל בוקר ולשוב אחר הצהריים. לשרוף את הזמן בשביל תלוש משכורת. היא חייבת לכתוב כי הכול חולף מלבד מה שכותבים עליו.
 
הרמן כותב עד שהוא נופל מכיסאו מחוסר הכרה. עולה על גב הלוויתן ומרחף מעל העיר, אל הים. מנפץ את חייו על דופן הספינה.
"עלילה היא חוט דק שהוא חומר בראשיתי הגדל ומתרחב," לוחש הרמן וחולם על הים, כותב באותיות כחולות וזעירות על פתקאות משרד לבנות: "חיות שוות ערך לבני אדם. מובי דיק ניצב מול אחאב. הלוויתן הוא מקבילו של האדם. ישמעאל הוא טיפה בים הרומאן. הוא הופך את קוראיו לספנים, לטיפות בים. האני הוא חלק בלתי נפרד ממערכת אקולוגית שלמה. בים רואה אדם את צילו. דע את עצמך באמצעות הים."
 
אלבה חלמה להתעורר מהחלום הזה ולהבין שהכול קשור בשקר ולא בחיים. שזאת אשליה בתוך בדיון שהוא בריחה מהמציאות. רומאן דורש עבודה קשה וארוכה שאין לה כוח לתת. היא אינה יכולה לעבוד בצורה הזאת. היא רק משתוקקת להיבלע ולהישאב לתוך המרחב היפה. לעולם האסתטי שנבנה במילה. עולם של מתים או חיים שמפחדים לחיות, ויותר מזה מפחדים למות. יופי שנוצר מתוך פחד מוות. בדיון שמחפה על ריקנות המציאות ועל אי יכולתה לשאת באמת עד סופה, מפני שהאמת רקובה והבדיון צבעוני ועשיר בנחמות. בשעת כתיבה היא מרגישה את עצמה עד העצם ובו זמנית שוכחת מהכול.
מאז שנהפכה לאם, הלילות שהיו שייכים לשירה השתנו לשינה. הבקרים שנדרשו לפרנסה אומצו לעבודה על סיפורים אבודים. רק התמימות תאפשר יצירה, היא חשבה. לא לחשוב על שוק או צרכים כלכליים, חברתיים, פוליטיים. רק להתייחד עם הנשימה שלוחשת מילים אל הדף והעט רודף אחר השקט המתכנס בסודיות.
במעמקי הלילה גילתה לה התמימות את עיניה הלחות. עיניה לא יכלו לכאב הלב וסירבו להיעצם. משהו תיקתק מרחוק. היא שמעה צעדי ילד במנוסה. רגליים התקרבו מן החשכה. רגליים רצות. הלב הריק התמלא בזמן שאול. זמן שהיה אמור להיות לחלומות עצומים השתנה לחלומות מפוכחים והצעדים מתקרבים והריצה נמשכת מסביב לבית, מקיפה את הרחוב, מאיימת להגיע לפתח ולהתממש בצרחה ווידוי כי קר קר קר ברחוב הזה ויותר מזה קר בבית.


10 תגובות

  1. לחגית,

    עמוס ביותר, אבל לא יכלתי להפסיק לקרוא. מכיל המון ונדרש לקריאה נוספת.

    אגב, לא רק אריסטו כתב על העלילה, אחר כך היו הרבה תיאוריות, מה שנקרא היום המבע, או הנארטיב, או הסיפר.

    מה שמעניין הוא ההסתכלות על וההיות בתוך של הסיפור על הסיפור.

    מקווה להמשך
    חוה

    • חגית גרוסמן

      חוה יקרה תודה רבה דברייך הם רוח בכנפיי. אני מקווה לשמוע את דעתך החשובה גם בעתיד.

      • אגב, חגית

        באותה ההזדמנות קראתי עוד מן הפוסטים שלך, אקרא שוב ועוד ואכתוב. הסיפור על לוציפר מן הבנק הוא נהדר בעיני, נתן לי המון חומר למחשבה – מכיוון שאני מתעסקת היום המון עם הדיכוטומיה שבין רוח-יצירה/כסף, כלומר זה מטריד אותי מאוד, הציוריות של לוציפר ופקידיו לעומת המשוררת שסוחבת ערמות של ספרים ממש נתנה לי חומר למחשבה גם במישור הסמלי וגם זה האנושי. אני חושבת, אבל אל תפגעי שצריך להדק את העלילה – לדחוס אותה. אבל בהחלט נראה לי ככתיבה גם ארספואטית וגם בונה מציאות כך וגם כך מעורר הרבה מחשבות – אצלי.

        הי תמשיכי, טוב?
        חוה

        • עוד מילה,

          אגב, מבחינת לימודי מגדר טוענים שהחשיבה של האישה היא אסוציאטיבית יותר מאשר ליניארית. יש הסבר לכך, כי האשה צריכה לעשות הרבה פעולות במהלך היום שלא אחת קשורה לשנייה לעומת הגבר שעוסק רק במישור אחד והוא נושא העבודה שלו בכל תחום.

          מבחינת עלילה ההגדרה של הסיפר השתנתה לחלוטין למן זו של אריסטו לא סיפור שמשתלשל לפי הדגם של אריסטו, הרי אחר-כך היתה גם כתיבה בזרם התודעה ששברה את כל הדגמים הידועים. זה קרה גם במחזה – במקום חמש מערכות סארטר וקאמי ובקט כתבו שתי מערכות, או שלוש מהפכות.

          גם מבחינת הניתוח אפשר היום לעצב את מבנה השטח של הסיפוריות ואת מבנה העומק שלו.

          כאשר מנתחים למשל את סיפור אדיפוס מגיעים למוות/חיים.

          אצלך אפשר בברור לראות מבנה של מציאות/יצירה תוך כדי פאפראזה באמת ארספואטית.

          אבל באמת שזה כתוב מאוד מעניין ואת המלל האקדמי שלי עזבי.

          חוה
          אגב, מאוד מבינה מה מטריד אותך כאן בספור הזה – אני חושבת שאמיר כאן הוא היחידי שמרוצה מכך שהוא משורר ותו לא. הרבה היו רוצים לכתוב את הסיפור האולטימטיבי של חייהם.

          שוב, חוה

      • אגב, חגית

        באותה ההזדמנות קראתי עוד מן הפוסטים שלך, אקרא שוב ועוד ואכתוב. הסיפור על לוציפר מן הבנק הוא נהדר בעיני, נתן לי המון חומר למחשבה – מכיוון שאני מתעסקת היום המון עם הדיכוטומיה שבין רוח-יצירה/כסף, כלומר זה מטריד אותי מאוד, הציוריות של לוציפר ופקידיו לעומת המשוררת שסוחבת ערמות של ספרים ממש נתנה לי חומר למחשבה גם במישור הסמלי וגם זה האנושי. אני חושבת, אבל אל תפגעי שצריך להדק את העלילה – לדחוס אותה. אבל בהחלט נראה לי ככתיבה גם ארספואטית וגם בונה מציאות כך וגם כך מעורר הרבה מחשבות – אצלי.

        הי תמשיכי, טוב?
        חוה

  2. ביוגרפיה של העתיד ?

    • חגית גרוסמן

      מדוע ביוגרפיה של העתיד צבי?

      • כתיבת עלילה היא ביוגרפיה של העתיד שמושכת אותנו אליה

        • חגית גרוסמן

          עדיין לא הבנתי

          • לכתיבת ספר או סיפור [להבדיל משירה שהיא אחרת לחלוטין.]דרושה עלילה בצורה זו או אחרת. מכיון שכל כתיבה נגועה בביוגרפיה של הכותב גם אם המחבר לא רצה בזאת,העלילה שתתגבש במהלך הכתיבה היא הביוגרפיה של העתיד שמושכת אחריה שברים מחיי הכותב.

השאר תגובה ל חוה זמירי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחגית גרוסמן