בננות - בלוגים / תמי כץ לוריא / מדברת בצבעים- בקורת על ספרה של דפנה שחורי "גולדפיש"
תמי כץ לוריא
  • תמי כץ לוריא

            משוררת, רקדנית, מורה למחול, וכוריאוגרפית. רקדה בלהקת "בת-שבע 2", "קול ודממה". מורה בלהקת "קול ודממה", מלמדת במגמות מחול בתיכונים שונים, ומורה ורכזת מחול ב"בית פרנקפורט. בשנים האחרונות תמי יוצרת עצמאית במחול, ומופיעה עם עבודותיה על במות שונות ("אינטימדאנס" בתיאטרון "תמונע", סוזן דלל, "על חבל דק" ב"בית תמי", "מוזיאון תל-אביב" ערבי "קולאז'" ב"בית פרנקפורט" ועוד). בין יצירותיה מופע-מפגש שירה ומחול שיצרה, "רק רגע", המשלב טקסטים של שירתה וקטעי מחול, והעוסק בנושא "הרגע" באמנות. המופע הופיע בהצלחה בפסטיבל "אשה" בחולון, מרץ 2003, במוזיאון ישראל ירושלים, בתיאטרון "הסמטה" ביפו, ועוד. תמי יצרה כוריאוגרפיות לתיאטרון: "יאקיש ופופצ'ה", "החולה המדומה", "ליסיסטרטה", ועוד. תמי בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות עברית מאוניברסיטת תל-אביב, ותואר שני בחינוך למחול מ"ברטון הול", אוניברסיטת לידס, אנגליה. תמי מפרסמת שירה במוספי ספרות ("מעריב", "ידיעות אחרונות",  "על המשמר", "דבר") ובכתבי עת ספרותיים (’שבו”,"קשת החדשה", "מאזניים", "עכשיו", "הליקון", "עתון 77'", "שופרא", "אפיריון") מאז 1980. ספר שיריה הראשון "מרחק הנגיעות" יצא ב"ספרית הפועלים" בשנת 1989 ונתמך על ידי "קרן רון אדלר".  ספר שיריה השני, "מתוך החול אל הראשית" יצא ב"תג" ב-1996, ונתמך על יד "קרן עמו''ס". ספרה השלישי יצא ב-2001 בהוצאת "גוונים", בתמיכת "קרן תל-אביב". ספרה הרביעי ,שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" יצא ב- 2008 בהוצאת "אבן חושן", בתמיכת "קרן עמו''ס" ו"המועצה לתרבות-מפעל הפיס".

מדברת בצבעים- בקורת על ספרה של דפנה שחורי "גולדפיש"


 זו הביקורת שלי על ספרה של דפנה שחורי "גולדפיש"
אשר הופיעה בגיליון "מאזניים" האחרון

מדברת בצבעים -
 
על ספר השירים 'גולדפיש' מאת דפנה שחורי, הוצאת כרמל-עמדה, 2009, 69 עמ' 
 
מאת: תמי כץ-לוריא
 
 
דפנה שחורי מדברת אלינו בצבעים. הצבעוניות והסוריאליזם אמנם אופייניים למשוררת מעניינת זו, אשר מופיעים גם  בספריה הקודמים, אך כאן ב"גולדפיש" הצבעים עצמם נוקטים עמדה. החל מן המבט הראשון בכריכת הספר,  בה מופיעה המשוררת, זהובה וצבעונית, וחצויה בגופה. הצבעים לוכדים אותנו,
ואכן יש בספר מאבק מתמיד בין האפרוריות לצבעוניות, בין כתום ואדום, שחור ואפור. והוא בא לידי ביטוי בעזרת אותן "דמויות", שהן יותר "דימויים" מרכזיים בספר: גולדפיש מול החולדה.
החוט הקושר את הכל, מעין חוט עלילה השזור לאורכו של הספר, הוא פרשת אהבה בלתי אפשרית, ולאחריה פרידה. השיר ראשון הוא אכספוזיציה בה מוצגות הדמויות הראשיות : דפנה, אלון, החולדה, הזוגיות שהיתה ואיננה, שנדונה מראש לכישלון. וכן קהל הצופים/קוראים החולקים עימן את החוויה הזאת:
לַחֻלְדָּה אֶקְרָא דַּפְנָה
אֶקְרָא לָהּ גַּם אַלּוֹן
אֶקְרָא לַחֻלְדָּה גַּם דַּפְנָה וְגַם אַלּוֹן
לָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ
שֶׁהֻפְרַד מִן הַגּוּף בְּאַכְזָרִיּוּת בִּידֵי לוֹכֵד מַזִּיקִים
אֶקְרָא אַלּוֹן
לַגּוּף הַמְפַרְפֵּר
שֶׁנּוֹתַר עַל הַקַּרְקַע נְטוּל כִּוּוּן
אֶקְרָא דַּפְנָה
לַסֵּבֶל הַטָּהוֹר הַנָּקִי אֵין אַגַּב שֵׁם
אֲבָל אֶת אוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁבּוֹ גִּלִּיתִי אֶת הַחֻלְדָּה
אֲכַנֶּה קָתַרְזִיס
וּלְכָל קוֹרְאַי שֶׁהַמִּלִּים הַלָּלוּ סְתוּמוֹת בַּעֲבוּרָם
אֶקְרָא קָהָל עִוֵּר
חֵרֵשׁ לְסִבְלוֹתַי
דָּמוּם לִכְאֵבַי
וּלְךָ
אִם אַתָּה בְּמִקְרֶה קוֹרֵא עַכְשָׁו אֶת הַשִּׁיר
מְגַלֶּה בּוֹ הָמוּם אֶת שִׁמְךָ
בְּאוֹתִיּוֹת קִדּוּשׁ לְבָנָה
אֶקְרָא בּוֹגֵד
 
החולדה המופיעה מייד בשיר הפותח, וממשיכה להתרוצץ בשירים  נוספים בספר, היא מן יצור כלאיים, שנוצר מתוך קשר האהבה הלא אפשרי הזה, ולכן הוא עצמו יצור הזוי, מוטציה יפה- מכוערת ("חולדה יפהפיה" עמ' 17), מושכת ודוחה בו זמנית, כמו קשר האהבה.
גורלה של החולדה העכרורית והאפרורית אינו שונה מגורלה של גולדפיש היפה, מעין בת- ים זהובה, גיבורת עולם פנטסיה צבעוני, המופיעה בהמשך. שתיהן נידונות להיחתך באכזריות, חיתוך גופני ונפשי, כאשר החיתוך עצמו הוא מוטיב מרכזי בספר. החיתוך הוא חיתוך פיסי של הדמויות,כסמל לחיתוך של האהבה. גולדפיש היא האני האחר, המוזהב, החי בעולם פנטסטי, יצור סביל וסובל, המתמסר להתנסויות, והולך עד הסוף עם החוויות הקיצוניות, עד המוות. לעיתים, גולדפיש נוטלת את תפקיד הצלע השלישית במשולש האהבה (עמ' 33), כשהיא לכאורה יריבתה של הדוברת, "האישה האחרת", אך בו בזמן מתפקדת גם כ'אני האחר' שלה.
ההזדהות  היא עם גולדפיש ולא עם החולדה. הצבעוניות מנצחת את האפרוריות. 
למרות הכאב והייסורים שבחיתוכה הכואב של האהבה, המתוארים בתמונות אלימות כגון:"מי זה שדפק אותם זה לזו  חזק כל כך/ עד שהלב נחצה לשניים/ וארבעת הגפיים שכה אהבו לאחוז זה בזו/ התפזרו פרודות פרודות/ נהפכו לגבעות בשר שוממות"- עמ' 9)  ישנה גם תחושה כי המשוררת מעדיפה זאת על  השלמות והשקט שמובילים לשעמום ואפרוריות בחיי הזוגיות. האלימות נתפסת כסוריאליסטית, וכחלק מעולם קסום, כאשר מובן לקורא כלא מציאותי, אלא רק צובע בצבעים עזים, ובכך מעניק לה פירושים עזים יותר.
 הזוגיות  המוצגת בשיר "שניים" (עמ' 22 ומעניין האם מיקום השיר בעמ' זה נעשה במתכוון כלומר הכפלת הספרה 2) היא שלמות שכזו, עליה מסתכלת המשוררת ספק בקנאה, ספק בציניות, ספק בביקורתיות.
המשוררת לא רק מסתכלת בצינית על הזוגיות הזו, אלא מטילה ספק ביכולת קיומה, בהקשר האישי, לפחות. לכאן מתקשרת גם תמונת התינוק, המודגש שהוא אמיתי (לעומת זה שלה, פרי האהבה הבלתי אפשרית,שהוא דמיוני) היוצר מן שלמות משפחתית רחבה יותר, עם אותו זוג מושלם. זוג מושלם שכזה, עם תינוק, מופיע גם בשיר בעמ' 45, בו צופה המשוררת מן הצד בדמות האישה האחרת . תינוק שכזה יכול להיות רק תינוק שהוא לא שלה, אלא זה שראתה בקניון. תינוק ורוד, לעומת התינוק שלה, שכל מה שקשור אליו צבוע בשחור: חיתול שחור, בד שחור, מוצץ שחור – חיתול שחור ( המשמש כמוטיב חוזר בספר). שוב מופיע פה ניגוד בין צבעים כניגוד בין עולמות.
השער "ללדת על ברכיך" מציע את השלמות המשפחתית הזו, שיכולה הייתה להיות  גם למשוררת, או אולי קיימת במקומות אחרים, אך מייד שולל אותה. השיר היפה,  הפותח שער זה, מתאר לידה בחיק הטבע,   ומציג עולם הרמוני קסום. השיר הבא בעקבותיו מייד שולל את העולם הזה "לא ילדתי עלברכיך"(42) ומעמת את החלום עם שברו. גם השירים העוסקים בילד, שיוולד לכאורה מןהאהבה הזאת, הם בסימן שאלה, ובשלילה , ונדון מראש לכישלון."כשנעשה ילד אם נעשה בכלל" (46)" אם נעשה אי פעם ילד" (47). גם השלמות המשפחתית האידיאלית נשברת בסופו של דבר, כאשר הזוג האידיאלי ותינוקו נפרד גם הוא, לאחר שהפליג בעולם, שוטט וערך קניותיחד, התמזג עם הטבע בכל צורה אפשרית ועכשיו :"הם כבר לא ביחד/ ושום דבר לא יצליח לחבר אותם/ זה לזו מחדש/ עכשיו הם חיים לחוד/ ותינוקם /פעם פה ופעם שם/כמתהלך על שתי יבשות"( עמ' 55).
 גווניו של השער האחרוןבספר מנסים להיות רגועים, כצבע הקרטונים שאופפים שער זה. ארגזי הקרטון  הנסגרים, גםאם הם מסרבים לכך בתחילה, וחונקים בתוכם את כל הצבעים, שהם הזיכרונות והחוויותהקיצוניות, שמנסים להתפרץ ('סוף סוף כל החפצים בשקיות ובארגזים/ שקיות אבל שחורות /שקיות זבל כתומות../(עמ' 62)  וגם : "ראיתי את שבעהשנים ישובות על ספת הכתמים/ בין ערמות של שקים וארגזים/ישבו והעלו זיכרונות/ הן לא רוצות לישון/ דווקא ביום האחרון' (עמ' 64)מסמלים את הפרק שנחתם על פרשת אהבה. בשער זה ישנה מן השלמה עם פרק זה  בחיים, ועם סיומה של האהבה, המוצגת פה כמציאותית הרבה יותר. פרק זה נסגר ונחתם, גם אם יש מחשבות לפתוח הכל ולחזור לאחור . השיר החזק  "כשהחפצים כבר חתומים בארגזים/ והקירות ריקים/שעות ספורות לפני שבאים המובילים/הייתי פורקת הכל/ מפזרת על הרצפה/ונשכבת במיטה כמתה'-(עמ' 65) מסכם יפה את השער והספר כולו, מעין סגירת מעגל של השלמה וגם שלאי השלמה. ובשל כך לדעתי שיר זה היה צריך לחתום את הקובץ כולו.
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לתמי כץ לוריא