פוסט ראשון:
אז ככה, זה במקום להציג את עצמי:
וידוי
רַקְדָנִית (לְשֶׁעָבָר?)
הַסּוֹגְרַיִים כּוֹאֲבִים
נְשוּאָה
שְׁנֵי יְלָדִים
עוֹשָה אַהֲבָה פַּעַם פַּעֲמַיִים בְּשָבוּעַ
לִפְעָמִים לֹא
וְאֶת מְנַת הָאַדְרֶנָלִין הַיּוֹמִית:
שִׁעוּר בָּלֶט
פִּילָאטִיס
לִפְעָמִים מוֹדֶרְנִי (טֶכְנִיקִת רֶלִיס)
לֹא לָמוּת
לֹא לָמוּת
מִדֵּי פַּעַם חוֹפֶרֶת
תַחַת עוֹר הַבָּאוּהַאוּס שֶׁלִּי:
רוֹקַחַת מִלִּים
מְדַמְיֶנֶת מָקוֹם אָחֵר
עִיר זָרָה
יַהֲלוֹם
כְּמוֹ לִפְתוֹחַ מְנִיפָה
בּוֹלַעַת צְלִילִים
מְקַלֶּפֶת
מְחַכָּה וְלא מְחַכָּה
לִשְעָרוֹת הַזָּהָב שֶׁיַּעֲלוּ בְּעָרְפִּי
מהמם. כשקראתי את השיר מיד חשבתי על אימא שלי, שרקדה בלט במהלך 12 שנים, אך נאלצה להפסיק אחרי מלחמת שיחרור באלג"ריה. תודה בשמה על הנוסטלגיה שחילקת איתנו.
את כותבת מאוד יפה. הצלחה רבה בכל מעשה ידייך.
תמיד טוב לא להתעכב בגלל או על הדברים שבסוגריים. שפעם היו המסגרת.
וזה פנלא שיש צלילים ופילאטיס ועשיה.
יפה ומבטא הרגשה ידועה.
תמי יקרה
מרקחת המילים שלך נוגעת לי במקומות הכי עמוקים….
כל כך יפה העברת את ההרגשה הזאת של חלום האמנות וההאחזות בחיים
מזאת שבולעת צלילים(לפעמים איתך)
דיתי
נ.ב. בלוג מקסים
דיתי תודה.שנמשיך לבלוע ביחד צלילים, ואת החיים…