קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
MicrosoftInternetExplorer4
לפניכם מאמרו של המשורר וחוקר הספרות גלעד מאירי על ספרי 'תורת הייחוד'. זהו מאמר מקיף שיש בו להערכתי הרבה אבחנות מדויקות. עם זאת שיוך שירתי לשירת הניו-אייג' מקוממת אותי לא מעט. השימוש בפרספקטיבה הסוציופואטית הזאת מחדדת אמנם את ראייתן של מגמות בשיריהם של הרבה משוררים ומציגה מחדש משוררים ענקיים כוויליאם בלייק וויטמן, אבל הניו-איג' התמסחר עם הזמן ויצר סופרמרקט שטחי של אמונות ודרכים שזוכו כולן במעמד דומה, ולכן התיוג בו כבר מעורר דחייה אצל משוררים רבים. יתר על כן, התיוג הסוציופואטי הזה גם מסתיר צדדים אחרים הנוגעים לשירים. השיר 'תורת הייחוד', מכל מקום, לא רק מתאר היסטוריה נפשית-רוחנית פרטית לגמרי, היוצרת רקע לשירים על האהוב השחור בן אריתריאה שנכללו בספר, אלא גם מתייחס לעליית הפאשיזם והגזענות במקומנו. למרות הצרימה הזאת אני מכיר תודה עמוקה לגלעד על קריאתו המעמיקה והמקיפה בספרי.
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
"עָשִׂיתִי סֶקְס עִם כֹּהֲנֵי כָּל הַדָּתוֹת"
על תורת הייחוד למרדכי גלדמן
מרדכי גלדמן
תורת הייחוד
קשב לשירה, 2014
116 עמ'
תורת הייחוד הוא ספר השירה ה–15 של מרדכי גלדמן. הספר הוא המשך משובח של שירתו הקרנבלית, האקסטטית, הארוטית, האקספרמנטלית ולעתים ההומוריסטית. סקירה קצרה זאת תעמוד על שלושה מוטיבים מרכזיים בתורת הייחוד אגב התייחסויות מעת לעת למכלול שירת גלדמן: העידן החדש, חידושים צורניים וננופואטיקה.
ניואייג'יזם
בראי התקופה ובכלל, אחד מהישגיה הגדולים של שירת גלדמן היא יכולתה לנסח בבהירות ובאקסטטיות אג'נדה ניו-אייג'ית שעיקרה סינתזה בין מיסטיקות. לא בכדי שם הספר נושא את שם הפואמה המרכזית והמניפסטית שלו, "תורת הייחוד" (64), הממוקמת בלב הספר. שמה של הפואמה נגזר מתפישת הייחודים הקבלית של ייחוד (חיבור וזיווג) עליון (הכרת האלוהי כמקור) ותחתון (הכרת האלוהי בבריאה). הפואמה היא שיר אהבה רוחני למוכר ולזר, לקרוב ולרחוק; היא יוצרת הכלאה בין ייחוד (מין) לבין איחוד עם האל או בין התשוקה המינית לאמונה. זו סינתזה עתיקת יומין הקיימת בין השאר בשיר השירים (המקומי) ובטנטרה (האוניברסלי), אשר זוכה לניסוח עכשווי; וזו בתמצית המהות של העידן החדש: מיחזור רוחני מודרני של ידע מיסטי עתיק.
פתיחת הפואמה היא שיר הלל לציווי הגדול מכולם, "ואהבת לרעך כמוך": "מִלְּכַתְּחִלָּה אָהַבְתִּי זָרִים/ וְזֶה הַצַּד הֲכִי אֱלֹהִי בְּנַפְשִׁי". האהבה היא גם ארוטית, פורצת מוסכמות ומלכדת: "אֱלֹהִים אֲחֵרִים שָׁבוּ אֶת לִבִּי/ עָשִׂיתִי סֶקְס עִם כֹּהֲנֵי כָּל הַדָּתוֹת […]". סיום הפואמה הוא ביטוי לסינקרטיזם מיסטי וארוטי: "כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל כָּל הָעַמִּים/ קְדוֹשִׁים הָיוּ בְּעֵינַי/ וְעוֹרְרוּ חַשְׁמַל מֶטָפִיסִי בְּכַפּוֹת יָדַי/ אַךְ זוֹהִי דְּרָשַׁת הַכּוֹפֵר/ הָאוֹהֵב אֶת כָּל הַתּוֹרוֹת/ וְאֵינוֹ מַאֲמִין בְּאַף אַחַת […]/ זֶה שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם וְתֹאַר וְצֶלֶם/ וְתוֹרָתוֹ תּוֹרַת הַיִּחוּד/ כְּרוּבִים מִזְדַּוְגִים עַל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ". הפרדוקסים הללו מהדהדים את יחסו המיסטי של גלדמן לרוחני. לא ניתן לתפוש את האל באמצעות מילים ובאופני חשיבה לינאריים ופשוטים, כי הוא נשגב, קסום, מטאפיזי ולכן יש לתפוש אותו באמצעות חוויה ישירה.
שיר ארספואטי בעל מסר אחדות דומה הוא "FACEBOOK" (71): "יָבוֹא הַסֵּפֶר וְיַצִּילֵנִי/ הַתָּנָךְ, הַזֹּהַר, הקרן, הַבְּשׂוֹרוֹת/ הַדָּאוּ דֶּה צִ'ינְג, הַיּוֹגָה-סוּטְרָה/ סוּטְרוֹת אֲחֵרוֹת/ כֻּלָּם אֶצְבַּע הַמַּצְבִּיעָה/ עַל סֵפֶר אֶחָד/ עַל הַסֵּפֶר בְּהֵא הַיִּדוּעַ/ שֶׁאֵינֶנּוּ אֶלָּא פָּנֶיךָ/ הַמּוֹרִים אֱמוּנָה אֲמִתִּית/ בָּאַהֲבָה וּבַחַיִּים/ בְּלִי אֹמֶר וּבְלִי דְּבָרִים/ וְלֹא בְּיֹפִי שֶׁל מָגָזִין/ אֶלָּא בְּזִיו הָאִיקוֹנִין/ סוּטְרָא מֻשְׁלֶמֶת/ כָּל הַזֹּהַר/ כָּל הַכְּאֵב". "ספר הפנים" (פייסבוק) מתייחס לספר כמדיום בו ניתן לראות את פני האל. מכאן, הפייסבוק, ספר הספרים של כל התרבויות, הוא כמו משה, הנביא (ואף האדם) היחיד, אשר זכה לתקשורת ישירה עם האל: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד: י').
שני שירים אלו מהדהדים את שירתו של מבשר העידן החדש המודרני, וולט ויטמן, המשורר ששר את גופו האלקטרוני: "[…] חָסִיד הַשַּׁסְטְרוֹת/ וְהַוֶּדוֹת, נִשְׁמַע לַקֻּרְאָן,/ פּוֹסֵעַ בַּתֵּיאוֹקַלִּים, מֻכְתָּם בְּדָם מִצֹּר/ וְסַכִּין, מַכֶּה בַּתֹּף הֶעָשׂוּי עוֹר נָחָשׁ,/ מְקַבֵּל אֶת סִפְרֵי הַבְּשׁוֹרָה, מְקַבֵּל אֶת הָאִישׁ שֶׁנִּצְלַב,/ סָמוּךְ וּבָטוּחַ שֶׁאֱלֹהִי הוּא […]" ("שירת העצמי" 43; מאנגלית: עודד פלד).
חידושים
בתורת הייחוד יש שלושה חידושים צורניים, אשר ייחודם הוא בין השאר בחשיבת העורך של המחבר המובלע. החידוש הראשון הוא מגדרי-לשוני. בספר יש סדרה של שמונה שירי אהבה הממוקמים ברצף זה אחר זה. שמונת השירים מחולקים לארבעה זוגות שירים, כאשר כל זוג הוא למעשה צמד שירים זהים בתוכנם. ההבדל היחיד בין זוגות השירים הוא עמדות זכר ונקבה: "כשבאתי הָיִיתָ כבוי", "כשבאתי הָיִית כבויה", "קבענו", "קבענו" (אכן, שם זהה לשני שירים), "יופייךָ", "יופייךְ", "קורא לְךָ", "קורא לָךְ" (40–52); בהמשך יש צמד נוסף, "כלאיים" (72, 73), אשר הוא שיר מחווה ואהבה למשורר מארק סטרנד. הדיאלוג המגדרי בין השירים מחדד את השרירותיות של העברית, מגבלותיה ובעיקר את מורכבותה של זהותו הביסקסואלית של המחבר המובלע. לא מדובר על זהות כפולה ו/ואו רבת פנים רק במובן המיני, אלא אף על כפילות במונחים יונגיאניים, רוחניים, סמליים ואחרים כגון, אנימוס ואנימה, יין ויאנג, שמש וירח. הפיצול הבינרי הוא הכרה באחרות, אך גם בשאיפה לאחדות.
החידוש השני הוא בתוספת פרשנות לשירים. בסוף כל אחד משירי המחזור "הייקו יומי לפייסבוק באייפון" מופיעה פרשנות עצמית קצרה תחת השם פ"מ (פירוש מרדכי). סוגי הפירושים מגוונים: החל בהמשך לשיר, דרך ביאור וכלה בפרודיה עצמית. לדוגמה, "שְׁקִיעָה אַרְגְּמָנִית/ אוֹרוֹת הִתְגַּלּוּת בַּעֲנָנִים/ תַּפְאוּרָה לְסֶקְס// פ"מ/ שְׁעַת הַקִּיטְשׁ הַיּוֹמִי". (ללא כותרת; 106). פרשנות עצמית דומה מצויה בשירת קודש הינדית. לדוגמה, נוסח הסיומת בשירי קאביר: "קאביר אומר וגו'".
החידוש השלישי הוא צנוע יחסית ועיקרו בעריכה. גלדמן ממעט בפואמות ארוכות (ראו לדוגמה: "זמן" 2011; 243). לכן, הפואמה "הרצאה א'" בת תשעת העמודים בולטת בחריגותה. גלדמן הציב לאחר הפואמה רצף של 76 שירי הייקו. מפגש הקצוות הצורני מהדהד מפגשי קצוות אחרים בספר, מגדריים, רוחניים, מקומיים ואוניברסליים ועוד.
החדשנות של גלדמן כפי שהיא מתוארת לעיל היא ביטוי לחיפוש ולסקרנות הקיימים במכלול שירתו. הסקרנות מעמידה קשת רחבה של שירים העוסקים בנושאים השולחים את הקורא למסע מרתק בין מגוון תחומים. לצד המוטיב ההומוארוטי המרכזי בשירתו (וגם בתורת הייחוד), ומוטיבים מסורתיים, כגון ארספואטיקה (אף הוא מרכזי מאד בתורת הייחוד), נוף ומשפחה, שירת גלדמן עוסקת במנעד רחב של תופעות פוליטיות, קיומיות, היסטוריות, ביוגרפיות ומטאפיזיות; חלקן מיוצגות בשירתו באופן מקיף כמו מלאכים (2010; 60, 76, 86, 88, 102, 167, 339, 353, 358, 362, 365; 2011; 25, 46, 53, 74, 81, 82, 88, 92, 118, 151, 166, 177, 229, 255, 257, 262, 271, 314, 316, 352, 356, 374; 2013: 11) ואחרות באופן ספורדי למשל, פורנו (גלדמן הוא המשורר הישראלי, אשר התייחס באופן הרחב ביותר לפורנו; הוא כתב 15 שירי פורנו וביניהם שניים בתורת הייחוד), אקופואטיקה (2010; 66, 280; 2011; 96, 126, 127, 262), מחאה חברתית (2010; 115, 228, 266; 2011; 69, 281; 2013: 59), שואה (2011; 99, 256, 261, 338), מדע (2011; 335), טכנולוגיה (2010: 116, 120), קולנוע (2011: 222, 284), ספורט (2011; 83, 111, 324), בעלי חיים (2011: 28, 29, 268, 296, 321, 329, 330, 333) ועוד.
ננופואטיקה
לספר שלושה חלקים ובהם 131 שירים: "תורת הייחוד" (54 שירים); "המשורר וההזייה, על העונג שבכתיבת שירה" ובו פואמה ארוכה, "הרצאה א'"; "ג'פניקה" ובו שני מחזורי הייקו: "קיוטו" (20 שירים) ו"הייקו יומי לפייסבוק באייפון" (56 שירים). במילים אחרות, רוב שירי הספר הם ננופואטיים.
גלדמן הוא משורר ננופואטי (ראו: "חורף", "זעירים"; 2011; 100, 121) וככל הנראה משורר ההייקו הפורה ביותר בשירה הישראלית (אמנם, למיטב ידיעתי יש לרועי צ'יקי ארד מאות שירי הייקו, אלא שהם טרם פורסמו). "ננופואטיקה […] מקורה בין השאר במפגש בין אסתטיקה יפנית מינימליסטית לטכנולוגיה מערבית – מפגש בעל תקדים היסטורי. האימפרסיוניזם הניב סינתזה מקורית בין אמנות יפנית לטכניקת הצילום. בציור המסורתי המערבי לא היה נהוג לחתוך את האובייקט המעוצב על ידי המסגרת, אלא שבציור היפני המסורתי ובצילום זה אפשרי. הציור האימפרסיוניסטי אימץ מוטיב אמנותי זה כחלק מניסיון אסתטי לשקף את רגע קליטת האימפרסיה. כמאה לאחר מכן המפגש בין אמנות יפנית לטכנולוגיה מערבית הניב שוב סינתזה דומה – הפעם בשירה: שילוב בין הייקו לבין כותרת עיתונאית, ולימים המסרון, התגובית והציוץ. על רק התפתחות העידן החדש המודרני בשנות ה-60 של המאה ה-20 נקלטה במערב שירת הייקו והפכה לתופעה מרכזית. ההייקו השתלב בשיח המבזקי והקליפי של כלי תקשורת המוניים והיה לשיר הננופואטי." (מאירי, ננופואטיקה 1, 2013, 11).
הסינתזה בין המינימליזם היפני הרוחני לסוד הצמצום הטכנולוגי באה לידי ביטוי בשירת גלדמן הן בשירי מסרונים ("שירי SMS"; 2011; 175) והן ב"הייקו יומי לפייסבוק באייפון" (98). שירי ההייקו בתורת הייחוד הם סינתזה בין הקלסי למודרני. לדוגמה, לצד שאיפה להקפיד על נורמות קלסיות של הייקו כגון, 17 הברות וזמן הווה, ישנו שימוש לא נורמטיבי בשפה פיגורטיבית ("שְׁרָכִים אֲזוֹבִים טְחָבִים/ בּוּדְהָה שֶׁל אֵינְסוֹף יָרֹק/ וַאֲנִי כְּחַרְגּוֹל עַל עָלֶה" 95).
שיר ההייקו שחותם את הספר מסכם בדיוק רב את המהלך הרוחני שלו: "בְּסַנְדְּלֵי הֶרְמֶס/ עַפְתִּי אֶל עַצְמִי מִמֶּרְחַקַּי/ בְּיָדִי דַּף לָבָן// פ"מ/ אַהְמ…". הסיום במבע זן אניגמטי, "אַהְמ", הוא תמצות האושר הנובע מעצמו, נטול מילים, שמקורו באיחוד המיסטי. "אַהְמ" הוא שילוב מצלולי בין שם האל היהודי (ה') לבין אום (הצליל הבראשיתי ההינדי, שממנו נברא הכל) – מוטיב חוזר בשירת גלדמן (ראו את סיומה של הפואמה, "שיר השקט": "אֹם/ יְהִי"; 2004: 9). "אַהְמ" הוא גרגור אושר ולמעשה כל תורת הייחוד על רגל אחת.