קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
גרסת הווידאו הבלתי נשכחת של לורנס אוליביה ל"המלט נסיך דנמרק" נפתחת בציטוט מדברי הנסיך לשומרי החומה כאשר נשמעים קולות המשתה שעורך קלודיוס, המלך החדש. כך מסתיים הקטע המצוטט: […]"המגרעת האחת שבה/ לקו, השחיתה כל חלקה טובה./ קורטוב של רשע מכלה את כל/ הטוב, ממיט קלון על האדם."( 1.4.32-36 )
אוליביה – ככל הנראה בעקבות התייעצות עם הפסיכואנליטיקן תלמידו של פרויד ארנסט ג'ונס1 – מוסיף על הקטע הנשמע בקולו של המלט (כלומר בקולו של אוליביה, המשחק את המלט) את השקפתו, כי המלט מדבר על מגרעת מכרעת המצויה בו עצמו והיא ההססנות: A MAN WHO COULD NOT MAKE UP HIS MIND"". הססנות חולנית לפי פרשנות זאת היא המעכבת וממהמהת את הנסיך מלנקום את רצח אביו ולהרוג את קלודיוס. אבל פירוש זה, להערכתי, שגוי לגמרי, מפני שאינו מעוגן די הצורך בטקסט של המחזה. המלט מדבר על הפגם המכריע כשמגיעות לאזניו מצהלות חגיגת האלכוהול של קלודיוס, משתה שבו שורר עיקרון העונג. על כן יש להניח כי הוא מתכוון לנטייתו לנרפות ילדותית מפונקת (רגרסיביות אוראלית, יאמר פסיכואנליטיקן במושגיו) היוצרת בו חולשה נפשית, מורך לב, ומרחיקה אותו מאינטגרציה זכרית תוקפנית.
בתמונה הרביעית הוא מתאר את נקמתו המתמהמהת כמנמנמת ומיד אחר כך:…"מהו האדם,/ אם ראש תענוגיו וגמול ימיו/ אינם אלא שנה ומאכל?" 4.4.33-35 ובהמשך "…בין אם אני חושש/ ומהסס ומחשב מדיי/ את סוף המעשה – חשבון שיש/ בו קב אחד בלבד של תבונה/ אבל תשעה קבין של מורך לב," 40-43. 4.4 רפיפותה של האינטגרציה הזכרית לוחמנית באישיותו של המלט הופכת את הופעת אביו כלוחם התובע ממנו להאבק בלוחם אחר במאבק האינסופי על הכתר, לאירוע דרמטי הקורא לו אל הנמנע בנפשו. כשמנסים השומרים לעכב את הנסיך מללכת עם הרוח המתכוון להעיד בפניו על רציחתו ולתבוע כי ינקום ברוצחו, משיב המלט: "זה גורלי זועק אלי/ וכל אבר שבגופי/ נדרך ומתחשל כמטיל ברזל" . המלט מעוכב מלהפוך למטיל ברזל, ומשום כך הוא רואה את אופיו כפגום – אין הוא נעשה בקלות זכר מלכותי לוחמני. אבל אנו עתידים לגלות כי אותו דבר שהוא מזהה כפגם, נובע אמנם מסבך התפתחותי פסיכולוגי, אך גם מעיד על גודל נפשו. המלט רואה את כל קלונה, כיעורה וטיפשותה של הזכריות המלכותית שהוא מתקשה למצוא בתוך עצמו במלאות.
יתירה מכך, אישיות המחושלת כמטיל ברזל יש בה כדי לדכא את כל העושר הנפשי רב הפנים הגלום בו ולהפוך אותו לאדם חד-ממדי כמו אותו קוריולנוס, גיבור הטרגדיה האחרונה במניין הטרגדיות של שקספיר. בקוריולנוס, בלירבהסופה במידה כנגד מידה – בכולם מתגלים צדדיה השליליים של המשאלה לכוח. היא מאיימת על האמת ועל האהבה ועל הסובייקטיביות האותנטית. נתינו של המלך הוא תמיד אובייקט ולא סובייקט – הוא אמור להקריב את הסובייקטיביות שלו כדי לרצות את את הסובייקטיביות הקפריזית של המלך ואת חובתו לסדר הממלכתי. כך אומר לארטס על המלט לאופליה: " ….האיש מורם/ מעם, ורצונו אינו שלו./כי הוא עצמו משועבד לרום-/מעמדו, אין הוא רשאי, כמו המון-/העם, ללכת אחרי רוחו."1.3.16-19 המחזה נפתח בציווי "STAND AND UNFOLD YOURSELF " – וזוהי תכליתו: להראות את האדם בריבוי הפנים שלו, שאותו מסתירה ומדכאת הזהות הזכרית-לוחמנית .
מכל מקום, במערכה הרביעית אחרי שהמלט מתאר את עצמו כמפונק פחדן והססן, ותולה בכך את העובדה שאינו עובר בקלות לזהות המלכותית-זכרית-לוחמנית הנדרשת ממנו על ידי הנסיבות המתוארות על ידי אביו, הוא ממשיך כך בדבריו על פורטינברס וצבאו הקרבים למלחמה על דנמרק. פורטינברס כזכור, מבקש לנקום את הריגתו של אביו בידי אבי המלט :
"…ראה את הצבא הזה, עצום ורב,
מובל בידי נסיך ענוג ורך
אשר נפשו שואפת לגדולות;
הוא בז לקץ הנעלם, ואת
גוו – בשר-ודם בן-חלוף –
נותן הוא למכת שר-הגורל
לשוט הפורענות, המות – והכל
בשביל קליפת-השום!
[…] "ולבושתי,
אני רואה כיצד המות עט
על שני ריבוא אדם אשר, בגלל
דמיון-כזב ושטות של מוניטין
הולכים אל קבורתם כמו אל ערשם,
להילחם על קומץ של עפר
שלא יישא אותם בחייהם
ולא יכיל אותם גם במותם.
הו, מכאן ולהבא לבי יפעם
במחשבות-דמים ומזימות נקם!" 4.4.47-66
פורטינברס הוא כפיל של המלט, אך פורטינברס הענוג, שלא כמו המלט, מתגבש בנפשו לצורת הלוחם, כדי לנקום את מות אביו ולהחזיר לעצמו את הנחלאות שהפסיד. לכאורה המלט נזכר בו כדי לבטא את קנאתו בלוחמנותו הנקמנית, אך בבלי משים הוא גם מסביר את אחת הסיבות להימנעותו מזהותו של איש החרב. לדידו, כל אותם היוצאים למלחמות בהן יבלעו בלועו של המוות אינם אלא מטומטמים חמומי מוח וסהרוריים. זה שש לקרב בגלל קוצו של יוד, בגלל קליפת השום, ואלה יוצאים להיהרג כי פועלת בהם המשאלה לכוח המתגלה בטריטוריאליזם, המבקש לשלוט בכל מחיר בחלקת ארץ כלשהי. טריטוריאליזם כזה מניע את כל אותן דמויות בהסופה, המבקשות לשלוט באי של פרוספרו, מייד כשהן מגיעות אליו. בגדיהן עוד לא יבשו ממי הים שכמעט בלען, וכבר הם זוממות מעשי רצח נבזיים כדי למלוך על פיסת אדמה כלשהי.
סיומו של המונולוג הזה הוא בעיניי אירוני לגמרי:"מכאן ואילך אך מחשבות דמים יהיו במוחי". אם זאת התמורה שאליה דוחפת אותו דמות האב שלו, כשהיא רודפת אותו מתוך השאול או המצרף, בעצם ראוי מאוד להסס באשר לתועלת שהיא מזמנת ואפילו להימנע ממנה. המלט מבין היטב כי העובדה שאין בו רצון ויכולת למחשבות דמים פירושה שלעולם לא יהפוך למלך. הריהו נסיך שייוותר בנסיכותו. הנסיכות שאין ממנה מָעָבר למלכוּת מופיעה בשם המחזה: המלט נסיך דנמרק. הנסיכות היא צביונו. המשפט המפורסם "I AM TOO MUCH IN THE SUN" 1.2.67 שאוהבים לפרשו כ- I AM TOO MUCH IN THE SON מתאר את הצד הילדותי המקובע שבו – שגם הוא עושה אותו לנסיך שנפשו מונעת אותו מן המלוכה.
כבר בפגישה הראשונה עם הרוח אנו למדים כי רוח רעה היא. רוחו של המלך המת מרחפת על דנמרק כצל אימתני, כי פניה למלחמה האורבת לפתחה. פורטינברס שהמלך הביס את אביו בדו-קרב וכך זכה בנחלאותיו יוצא בראש צבא גדול לנקום את מפלתו של אביו ולהחזיר לעצמו את הטריטוריות שאבדו. משום כך המלך המת נגלה לכל השומרים בתמונת הפתיחה של המחזה ולא רק להמלט – כי מעשיו בחייו מביאים גם את חייהם אל סף הסכנות. מעשיו מאיימים על דנמרק כולה ומכאן המשפט הכללי שבפי אחד השומרים: "משהו רקוב בממלכת דנמרק". יתירה מכך, מתברר כי האב מתייסר ביסורים נוראים בשאול או במצרף, כי חטאיו צריכים ענישה ומירוק. כייוון שנרצח בשנתו, הוא לא זכה בחסד האחרון המטהר מכל חטא, ומעלליו צריכים מירוק ביסורים. כך הוא מעיד על עצמו במערכה הראשונה:
"ועל רוחי נגזר, עד בא מועד,
לנוע ולנוד בליל, לצום
יומם בתוך סוגר הלהבות,
עד יימרקו באש העוונות
המתועבים אשר עוויתי בחיי" 1.5.9-12
יוצא אפוא, כי המלט אינו ממהר לנקום את רצח אביו לא רק בגלל הנרפות הרגרסיבית והמלנכולית האופיינית למזגו, אלא גם, ואולי בעיקר, מתוך סלידה מישותו של המלך כפי שזו מתגלה לכל אורכו של המחזה, הן ממעלליו של המלך המת והן מהתנהגותו של קלודיוס. בסופה של העלילה המלט לא יהרוג את קלודיוס לפי תביעתו של אביו, אלא מתוך התקף של חימה על כך שזה הרג את אמו ואותו כאחד. הריגת קלודיוס נעשית כאשר אין במעשה הזה כדי להועיל לו משום בחינה בממד של המאבק על הכתר. המלט נועץ את חרבו בקלודיוס ביודעו כי קיצו קרוב מאוד, עניין של רגעים, בהשפעת הארס שהחדיר לתוך דמו לארטס .
בגלל יחסו של המלט למלוכה, לא ייפלא שאין בפיו לכל אורך המחזה ביטוי נזעם כלשהו על כך שקלודיוס גזל ממנו עצמו את הכתר באמצעות נישואיו המהירים לגרטרוד. עניין הנישואין החפוזים נידון במחזה בפירוט נאות אך ורק מההיבט הרגשי והאתי, שהנה עוד לא תם האבל וכבר החלו צהלות החתונה: במשתה הנישואין הגישו שאריות מסעודת האבלים. אפילו הרוח אינו מסית את המלט כנגד קלודיוס בכך שהוא מזכיר לו שגזל את הכתר מראשו שלו עצמו. העניין החשוב הזה נדון רק פעם אחת בגלוי: "האיש הזה [קלודיוס] אשר שפך את דם מלכי,/ הדיח את אמי לזנות,/ ניצב לי לשטן בין בכורתי לבין הכתר" .63-66 .5.2 הוא נזכר ברמיזה כאשר המלט משוחח עם רוזנקרנץ וגילדנשטרן ומסביר להם את סיבת טירופו: אין לי אפשרות להתקדם " I LACK ADVANCEMENT".2.361 . אך נראה שהמלט אינו מבקש כלל "להתקדם" ולהיות למלך.
כבר בתמונת הפתיחה הרוח נקשרת בעכבר ובתרנגול שהם דימוייו השליליים-ביקורתיים של הפאלוס. דימוי העכבר עתיד לחזור ואף להתפתח כאשר יוצג המחזה-בתוך-מחזה תחת הכותרת "מלכודת העכברים". ובהמשך, פולוניוס – שגם הוא דמות אב שלילית במחזה הזה – יכונה על ידי המלט עכברוש, כאשר יסתתר מאחרי פרגוד כדי לצותת לשיחתו של המלט עם אמו. אבל הרוח גם מכונה "דבר" THING. בהמשך יאמר במפורש שהמלך אינו אדם פרטי אלא "דבר" – יישות הקובעת את מי שהוכתר בה: "THE KING IS A THING"[…]" A THING OF NOTHING." .
כאשר המלט מהלל את אביו באוזני אמו דבריו נשמעים כאידיאליזציה וכשרשרת דימויים המתייחסת לצורתו הגופנית יותר מאשר לצורתו הנפשית. ( ראי נא מה רב החן אשר הוצק
בחזותו 55. 3.4 ) קודם לכניסתו של המלט לחדרה של אמו הוא מנסח כך את אביו המלך:…"כי את אבי רצח/ עודו בטומאתו, שבע לחם-רשע,/ שקוע בחבלי עולם השקר/ עד צוואר; ומהו חשבונו/ בדין מרום – רק המקום יודע;/ אבל בדין אנוש – חובו כבד." .80-84 .3.3
הופעת הרוח מאיימת להפוך את המלט עצמו ל- THING, להכחיד את ישותו הנפשית העשירה ולכלאו בשריון הקשקשים המלחמתי. זאת הוא מבטיח לרוח:…מלוחות לבי/ אני אמחה את כל זוטות ההבל,/ את כל משלי החכמים, את כל/ ההגיגים והרשמים שיד-,/ העלומים רשמה שם למזכרת,/ ומצוותך- רק היא בלבד – תחיה/ בתוך דפי רוחי ומגילותיו/ ללא קש וגבבא" 1.5.98-101 לא ייותר במוחו דבר לבד משם האב. שם האב המלט יחפוף עצמו במוחלט על שמו. לא תיוותר בו שום עודפות סובייקטיבית על פני שם האב.
שלטונו של המלך בהוויה הנפשית של הנתין והצמצום והדיכוי שעמדת השליט הכובש כופה על המוח מקבלת פעמיים ביטוי קומי גרוטסקי בהתנהגותו של המלט עצמו. בשיחתו עם פולוניוס המזמין אותו לשיחה עם המלכה האם, משתעשע המלט בשלטון המלך על התודעה ועל האמת בהיותו נקודת הראות הראשית והמכרעת. כשהוא קובע שהענן נראה גמל – פולוניוס רואה גמל. כשהוא רואה בענן שפן – פולוניוס רואה שפן. וכשהוא רואה בו לויתן הוא נראה לפולוניוס לויתן. שיחה מעין זאת חוזרת כאשר המלט מוזמן על ידי החצרן הגנדרני והחנפני אוסריק לדוקרב עם לארטס. כשהמלט טוען שחם לו אוסריק מסכים שאכן חם. וכשהוא טוען כי נושבת רוח צפונית – אוסריק מסכים שקריר מאוד. כשהמלט הופך את דבריו שוב וטוען שהשרב שורב אוסריק מגיב ב:"שורב עד מאוד". שלטון מלכותי כזה בדיבורם של הנתינים אנו רואים גם בסצינה הראשונה של המלך ליר, כאשר בנותיו של המלך נכפות לגלות כלפיו אהבה יתירה בתמורה לנחלאות שיוריש להן.
מתחת, בתשתיתו הנפשית, רוחשת בהמלט איבה אדיפאלית של בן לאב. בהערת שוליים בפשר החלום טען פרויד כי המחזה נסוב על התסביך האדיפאלי של המלט, ובו תלה את ההיסוס של הנסיך מפני נקמתו בקלודיוס. 2 לשיטתו, המלט מהסס, כי קלודיוס עשה את שהוא עצמו ביקש לעשות בעומקי הלא-מודע שלו. הוא עצמו רצה להרוג את אביו כדי לזכות באמו. פרויד רואה בהמלט מעין המשך מתורבת של אדיפוס המלך של סופוקלס: בטרגדיה היוונית המשאלה לרצוח את האב כדי לתפוס את מקומו אצל האם גלויה לגמרי, ואילו אצל שקספיר האליזבתני היא כבר מוסתרת באמצעות הדחקה בלא-מודע. ארנסט ג'ונס הרחיב את הערתו של פרויד לכלל ספרון קטן, והוא מסביר שהאדיפליות של המלט התעוררה מחדש בעוצמה כתוצאה מכך שהאם נישאה לקלודיוס. כל זמן שהמלך המלט היה בעלה הוא חצץ בין הנסיך לבינה. 3 מותו והתקשרותה בברית נישואין חדשה גירתה את תשוקתו של המלט לקחת אותה לעצמו.
על רעיונות אלה שומה עלי להעיר שתי הערות. ראשית, תיאורו של המלט כמהסס, כפי שאמרתי כבר, שגוי לגמרי. המלט לא מהסס אלא לא מתגבש נפשית לעמדה אלימה-רצחנית, בגלל הצד הילדותי-מפונק שבאופיו ובגלל יחסו לאביו ולמלכות, כפי שהסברתי בפירוט. אבל מורך לבו נוצר גם מהמלנכוליה הכבדה לה הוא נתון. אפשר להניח שהמלנכוליה הזאת נובעת גם מסיבות אדיפליות – הרי היא האבל על האב הכרוך באשמה על משאלתו שלו לרצח-אב, והרי היא אבלו על האם אותה הפסיד פעמיים. הן מפני שנעשתה אשתו של אחר והן מפני שנישאה בחיפזון מעורר תהיות לאדם שרצח את האב. כמושא לאהבתו ותשוקתו של המלט היא אבדה אובדן כפול: אבדה וגם נשחתה. יתירה מכך, אֵם שהיא כה מעוררת תשוקה מחוללת בבנה דיכאון מתמיד מפני שהיא מושא שלעולם לא יושג במלאות. על כן צריך להניח שהמלט היה נתון למלנכוליה כבר לפני רצח אביו. מכל מקום, הנישואין החפוזים של גרטרוד וקלודיוס נועדו ככל הנראה בעיקר לסלק את המלט מן הכתר, אבל הדבר כפי שכבר ציינתי לא מנוסח בשום מקום בגלל סירובו של המלט להיות למלך.
"האדיפליות" של המלט ניכרת מעניינו המפורט בחיי המין של אמו וקלודיוס, כפי שזה מתגלה בשיחה המתקיימת בחדרה כשפולוניוס מקשיב לה מאחרי פרגוד. תשוקתה של האם לקלודיוס והתרחשות הסצינה המינית של הזוג במוחו של המלט, מלהיטה את מוחו של הנסיך ואת כוח הדיבור שלו ומעוררת בו שאט נפש המלווה לרוב את הדחקתם של דחפים מיניים אינצסטואליים. סלידה זאת מהמיניות, שפרויד וג'ונס הבחינו בה, באה לכלל ביטוי גם ביחסו של המלט לאופליה אותה הוא שולח למנזר כמה וכמה פעמים בתמונה הראשונה של המערכה השלישית. אבל כאן כמו בליר נראה שהמיניות מתגלה כמתועבת גם בגלל שהיא צד של המשאלה לכוח. הזכר החזק והרצחני יותר הוא הזוכה במלכה ובממלכה. הרחבתי על הזיקה בין המיניות לכוחניות בדבריי על המלך ליר. 4 מכל מקום דומה שיחסו של המלט לאופליה והאופן המורכב והמפתיע שבו המחזה מציג אותה ככפילה של המלט מלמד אותנו דבר מה מעמיק על האדיפליות שלו.
כאשר פרויד הגיע לניסוח מלא של התסביך האדיפאלי הוא טען כי התשוקה המינית של הילד מכוונת הן כלפי האם והן כלפי האב, ושתשוקה זאת כרוכה בהזדהויות עם שניהם. 5
הילד מזדהה עם האב כדי להשיג בדמיונו את האם ולהפך – מזדהה עם האם כדי להפוך בדמיונו בן זוג לאב. הביסקסואליות היא מצבו הטבעי והראשוני של האדם. אם האב קושר עם הבן קשר ידידותי די הצורך ואם הוא דמות הראויה להערכה נעשית הזהות הזכרית לדומיננטית בסיוען של הציפיות הגלויות והסמויות של שני ההורים המשמשים בעצם כסוכני הנורמטיביות. מחקרים מאוחרים גילו כי ההומוסקסואליות יותר משהיא נובעת מקשר עם אם פתיינית דומיננטית וסימביוטית, מוכתבת בעיקר על ידי דמות אב גרועה או נעדרת. כאשר מול האם הגרועה ניצב אב מיטיב – ההתפתחות הפסיכוסקסואלית אינה מוכרעת בכיוון של "בחירת אובייקט" ההומוסקסואלית. במקרה של המלט נראה כי הזדהותו עם אמו התפתחה בהפרזה הן בגלל קרבת יתר בזיקתם, והן מפני שדמות האב המלך לא היתה בעיניו דמות מושכת די הצורך, דבר שכבר ציינתי ועוד אמשיך לפרט להלן. מכל מקום המחזה מראה לנו את הדומיננטיות של צדו הנשי של המלט בצורה מתוחכמת ביותר.
מייד אחרי הופעת הרוח מודיע המלט לידידיו כי הוא עתיד להתחזות כמשוגע , אך אצל הצופים נוצר הרושם ששיגעונו אינו רק משחק הכפוף לרצונו, אלא ממשי למדי בגלל חומרתם של האירועים אליהם נקלע. הראשונה העדה להשתגעותו המשוחקת ו/או הממשית היא אופליה. הוא מגיע לחדרה במקטורן פרום וראש פרוע , כשגרביו מטונפות והביריות שלהם שמוטות ומשתלשלות אל קרסוליו. שם הוא בוחן את חזותה בלהט כאילו ביקש לרשום אותה ( כך היא מספרת לפולוניוס) .לאחר מכן פורצת ממנו אנחה מיוסרת והוא יוצא את החדר כשראשו מוטה לאחור ומבטו נעוץ באופליה. בהתנהגות זאת המלט מראה את עצמו כמי שנפרד מאופליה במעין טקס בו הוא חוקק את דמותה בנפשו והוא גם מראה לנו ששגעונו נובע לפחות במקצת מהכורח להיפרד ממנה. אם לקשור את האירועים ברצף סיבתי נראה שפרידה משוגעת זאת נכפתה עליו על ידי הופעתו של רוח האב המת בספירה הנפשית שלו.
מדוע צריך המלט להשתגע ולהיפרד מאופליה בשלב זה. דומני שהבנתו של העניין הזה לא רק נותנת מפתח להבנת נפשו של המלט אלא מראה במקביל בעליל את העומק הפסיכואנליטי של הגותו של שקספיר. ראשית, "שגעונו" של המלט אומר לנו משהו על תפיסתו של שקספיר את הפסיכוזה. הוא רואה בה תגובה לטראומה קשה בלתי ניתנת להכלה שיש בה צדדים שאי אפשר לבטא בסדר הסמנטי השפוי. הפסיכוזה היא אופן הכלה של ידע שהדעת אינה סובלת – דעתו של הפסיכוטי ודעתם של אחרים. רצח אביו על ידי קלודיוס אחיו ובגידת האם באביו הם חומר נפשי טראומטי ביותר. לכך צריך להוסיף את מצבו של אביו כרוח חסרת מנוח המיוסרת בשעות היום בשיטות הענישה הנוראות הנוהגות כביכול בשאול. יתר על כן, האב דוחף אותו למצב קונפליקטואלי סבוך סביב מעמדו שלו עצמו כמלך שהמלוכה נגזלה ממנו. כמשוגע, המלט מבטא את הידע המסוכן שלו בדרכי עקיפין רומזניות ואורח דיבורו מתקרב לדיבורו של שוטה המלך. השוטה של ליר אומר את האמת האסורה על דעתו של ליר במסווה של דיבור ליצני וירטואוזי. ההתקרבות הזאת אל השוטה גם היא מבטאת את סירובו של המלט להפוך למלך, שהרי השוטה הוא תמיד היפוכו של המלך, שאיננו כפוף לשלטונו של המלך בדיבור. הוא מצוי מחוץ לסדר הממלכתי של השפה וההתנהגות, כמו טריקסטר ארכיטיפי. בניסוח לאקאני אפשר לומר שהשוטה הוא מחוץ לחוק הפאלוס. ההתחזות למשוגע היא גם הפעימה הראשונה של נוכחות התאטרון במחזה, שיש לו חשיבות עליונה בנפשו של המלט כפי שאראה בהמשך.
אבל ההשתגעות יש לה פן נוסף הנוגע ליחסיו של המלט עם אופליה. אופליה מתגלה בהמשך המחזה ככפילתו של המלט. גם היא אביה נרצח (על ידי המלט) וגם היא מאבדת את אהובה וכתוצאה מכך היא נמלטת אל השיגעון ואל המוות. כאשר היא מקוננת בסצינת השגעון הפרחונית שלה היא מקוננת על מות אביה ועל אובדנו של המלט אהובה כאחד: "היכן הוד-יפעתה של דנמרק?" ומיד אחר כך היא מדברת על אהוב ארוטי:"איך אכיר את אהובך,/ זה דודך מדוד?/במקלו ותרמילו/ וקרני-ההוד." 4.5.23-26. ואילו המלט אביו נרצח ואבדו לו שתי אהובות – אמו ואופליה שאביה אסר עליה להיפגש עמו (האיסור האבהי הזה מעבה את הנוכחות של התסביך האדיפאלי במחזה.) כאשר היא משתגעת, מכפיל שגעונה את שגעונו של המלט. ייתכן אפילו שכאשר בשגעונה היא קוטפת פרחים ומחלקת אותם לפי משמעותם המטפורית לסובביה, היא מתקרבת להמלט גם באמצעות הזיקה שיש לקטיף הפרחים לעולם השאול. פרספונה קוטפת פרחים שעה שהיא נחטפת על ידי האדס לשאול, ואכן מהר מאוד אחרי סצינת הפרחים, אופליה מתה. שקספיר הכיר היטב את מיתוס פרספונה כפי שאפשר ללמוד מ"אגדת חורף", שם מופיעה פרדיטה כנערת פרחים. זיקתו של המלט לשאול גלויה לגמרי בגלל נוכחות רוח האב בעולמו.
מעמדה של אופליה ככפילה של המלט הופך אותה לאספקט הנשי של המלט ומכאן אפשר להבין מחדש את סירובו להפוך למלך. הזכריות הקרבית-רצחנית של אביו אינה מניחה לצד הנשי שלו להתקיים בנפשו. על כן מצוות רוח האב תובעת ממנו להיפרד מאופליה. הפרידה הזאת נובעת גם מעצם האיסור האדיפאלי שהאב מייצג, אבל גם מסיפורו של האב על בגידת האם, דבר המכתים את כל הנשים כולן ומכער את המיניות כפי שצינתי לעיל.
אם נניח כי המלט אכן מבקש לקיים את נשיותו בצד גבריותו נוכל להבין את מעמדו של התיאטרון בנפשו כזירת ההתרחשות הממשית ביותר לגביו – שהרי בתיאטרון המחזאי הוא כל דמויותיו, והשחקן יכול להיות גם גבר וגם אישה. בתיאטרון של שקספיר, כזכור, הגברים שיחקו את תפקידי הנשים. מכל מקום במחזה, שחקני התיאטרון מופיעים בפני המלט מייד אחרי שהוא משמיע דברים דכאוניים קודרים ביותר על העולם כולו ("ירדה עלי מרה כה שחורה, שכל היקום הזה, הבנוי לתלפיות, נראה לי כצוק צחיח על עברי-פי נצח" .311-332 .2.2 ) והופעתם משנה בבת אחת את מצב רוחו. הוא נתקף בפרץ חיוניות כמעט מאני אם לזכור את קדרותו המטרימה. כדי להרחיב בנושא המרכזי הזה עלי לפנות כאן למאמרה המרתק של השקספירולוגית הישראלית הנודעת רות נבו על המלט. 6
רות נבו גילתה אנאלוגיה מפתיעה בין סיפור-המקרה הנודע של פרויד איש העכברוש להמלט המעלה בחצר המלך את המחזה " מלכודת העכברים". היא טוענת – בעקבות הערת שוליים של פרויד בה הוא מצטט משפט של המלט – כי המחזה היה בשולי הכרתו כאשר כתב את סיפור המקרה. וכן, שהקריאה באיש העכברוש בהכרח מאירה את המחזה באור חדש. נקודת המוצא לדיונה במחזה היא התהייה על הסיבה לאהבת התיאטרון של המלט. לתיאטרון מעמד מרכזי במחזה. הצגת המחזה בתוך מחזה וכל מה שמכין אותה( סצינת הגעת השחקנים, סצנת הוראות הבימוי) נמשכת במחזה זמן רב. יתר על כן, יש במחזה בתוך מחזה הכפלה מוזרה, הצגה כפולה של נושא אחד – פעם בפנטומימה ופעם במחזה חזותי-שמיעתי. אם נוסיף לכך את המלט המשחק לץ ו/או משוגע ואת המפגש שלו עם גולגולתו של לץ החצר יוריק נראה שמשקלו של התיאטרון במחזה ממש רב מאוד. אבל רות נבו טוענת בהברקה גדולה כי התאטרון מציע את עצמו לתשוקת הצצה, ועל כן צריך להוסיף להקשרו גם את ההצצות, הציתותים וריגולי הסתר המאכלסים את המחזה לכל אורכו, ולכך גם צריך להוסיף את ההתחזויות הנדונות בו: ""נדמה" גבירתי / לא, לא, זה כך. אין בי שום "נדמה"". 76 .1.2
"ההצצה" הראשונה במחזה היא בעצם של הרוח במערכה הראשונה, שכמו מציץ מן המתים על עולמו של המלט. בהמשך, הרוח מציץ, כהלוצינציה פרטית, גם על מפגשו של המלט עם אמו בחדרה. ואילו ההתחזות הראשונה היא של המלט המתחזה למשוגע/לץ כדי להצפין את הסוד שחשף בפניו הרוח; עמדה זאת מקבילה למצב ההתחזות של המלך והמלכה שהתחזו כאבלים על מותו של המלך אבי המלט; רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתחזים לידידי הנסיך אך מרגלים אחריו בשירות המלך; המלך מתחזה כאב רחום ואוהב להמלט ועוד. ההתחזויות הן מסכות שמתבקש להסירן או להציץ אל מאחריהן. והן מרכיב קבוע ובלתי נמנע בהצגה הגדולה שהיא החיים האמיתיים. התיאטרון הוא מקום בו השחקנים מתחזים כדי לחשוף את ההתחזויות של אלה הפועלים בחיים האמיתיים כשהם מוסווים ומאופרים. התיאטרון כפי אומר המלט הוא "מראה לטבע". במקביל, התיאטרון עצמו הוא מדיום של הצגה והצצה – השחקנים מציגים והקהל מציץ. בעקבות פרשנותו של פרויד לנוירוזה של איש העכברוש מדברת רות נבו על הדחפים של המלט לידיעה והצצה, כדחפים שמקורם הוא במשאלה לדעת על סוד המגע המיני בין ההורים ("הסצנה הקמאית" – בניסוחו של פרויד) ולראותו. על הדחף האקסהיביציוניסטי הכרוך בהצגות תיאטרון אין היא מדברת.
מכל מקום, גם מציצנות וגם חשפנות הן אסטרטגיות מיניות ילדותיות, הקודמות להתארגנות גניטאלית בוגרת, שנשארות עם רובנו לתמיד, אף שאצל אחדים הן דומיננטיות במיוחד. אצל המלט נראה שהן דומיננטיות במיוחד, בגלל אי יכולתו להגיע לפתרון טוב של הקונפלקטים האדיפאליים, קרי להפוך את ההזדהות עם האב להזדהות הדומיננטית. אביו של המלט היה קשה מידיי ומושחת מידי, מכדי שהבן יזדהה עמו בלי אמביוולנציה עזה (אותה אמביוולנציה שפרויד, כפי שמציינת רות נבו, מייחס לאיש העכברוש). אביו של המלט נשאר לגביו בעיקר מושא של חסר והעדר, הריהו כניסוחו "שלום אמא" – מי שקובע את העדרה של האם, את איסורה, ותו לא. המלט היוצא לאנגליה נפרד מקלודיוס במשפט מפתיע להפליא "שלום אמא" – אבל זהו משפט מדויק מאוד מפרספקטיבה אדיפאלית: האב הוא "שלום אמא" – העדרה-איסורה של האם. אבל האב עצמו במקרה של המלט הוא העדרה של האם בגלל היותו זכרי מדי, נעדר אימהיות. אבי המלט הוא "לא-אמא" בצורה קיצונית : הוא לוחם בשריון מתכת כפי שהאב מתגלה במערכה הראשונה- מלך שהביס את אביו של פורטינברס בדו-קרב. כשקלודיוס מעיר על ה"שלום אמא" של המלט, הוא מנמק את ניסוחו באופן המראה את עניינו הרגשני במיניות של הוריו: " אמי! אבא ואמא הם איש ואשה; איש ואשה הם בשר אחד; הנה כי כן – אמי." .52-56 .4.3.
הצד האקסהיביציוניסטי של המלט ניכר מהתחזותו כמשוגע/לץ דבר המאפשר לו דיאלקטיקה של הסתתרות, והתגלות. כמשוגע/לץ הוא נושא דרשות מוזרות ומדהימות בשנינותן המקנות לו מעמד של גיבור מרכזי בחצר. כך גם בדו קרב האחרון – המלט מבקש להראות את כוחו בסייף – אף שבאורח אימננטי, לדידו זוהי הצגת סיייף וירטואוזית, בעוד שלגבי קלודיוס ולארטס אין זו הצגה אלא "החיים הממשיים" ושניהם מסתירים (שניהם משחקים דמות כוזבת) את השימוש שהם עושים ברעל: קלודיוס מחדיר רעל למשקה המיועד להמלט ולארטס מושח ברעל את חרבו. מכל מקום, הריתוק המציצני לסצנה המינית של ההורים והמציצנות בכלל מבטאים יצרים ביסקסואליים בהם גם הגבר וגם האשה הם מושאים מושכים במידה שוויונית למדיי. המציצנות יכולה לא פעם להיות המוצא העיקרי לדחף הומוסקסואלי הכרוך בהזדהות עם תפקיד האשה.
הרעל שהחדיר קלודיוס באוזנו של המלך המלט כדי לרצחו הוא ארסו של נחש – הפרשתו הרצחנית של הפאלוס האבהי הרע. הנחש והרעל הם סמלה של החתרנות האבהית המוסתרת- היטב במחזה הזה. מצד אחד ראוי לקשור את המציצנות שבמחזה למשאלות ההצצה של הילד על "הסצינה הקמאית" המתגלים בדברי המלט על המגעים המיניים בין גרטרוד לקלודיוס ומההצגות שמעלים השחקנים – הפנטומימה וחזותית- שמיעתית – שיש בה סצינה ארוטית בין מלך למלכה. אבל המציצנות יש לה גם פן אחר הכרוך אף הוא בסבך האדיפאלי. המרגלים והמציצים והמצותתים כולם מאיימים על הקשר בין הבן לאם. ייצוגו המלא ביותר של הנושא מצוי בסצנה שבה פולוניוס מקשיב לשיחתו של המלט עם אמו מאחרי פרגוד, והמלט הורג אותו ומכנה אותו עכברוש. האב כביכול תמיד נוכח בסתר, מצוטט וחורש-רע כשהבן מצוי עם אמו. מצב זה מקביל כמובן להצצות הקנאיות של הבן אל סודותיו של הקשר בין האב לאם. אבל במחזה האב מתגלה בעיקר מנקודת ראותו של הבן, כמי שכביכול קושר-קשר נגד הבן, מרעיל את אוזנה של האם בפעולת הסתה, ותמיד חוצץ בגלוי או בעורמה בין הבן לאם. זוהי חוויה אדיפאלית אוניברסאלית – הנובעת, כתיאורו של פרויד, מהפנמת נוכחות האב כאני-על(סופראגו) מאשים – שמועצמת בנפשו של המלט.
אבל שקספיר ראה את השלכותיה של הסיטואציה האדיפאלית במצבו של המלך ביחס לממלכה. למלך יש תמיד בהכרח רוצח או קושר קשר החותר כנגדו להורגו או להדיחו כי לתפוס את מקומו. ואילו הוא עצמו מכונן "מדינת משטרה" 7 שמנוהלת בעזרת ציתותים וריגולים, כדי להתגונן מפני הקושרים המאיימים לרוצחו או להדיחו. הקרב המתמיד הזה על השלטון בממלכה הוא הקרב האדיפאלי בממד החברתי, וזהו הדבר שהמלט רוצה להימנע ממנו. כאשר קלודיוס גוער בהמלט על אבלו העיקש והמתמשך על אביו הוא מציג בפניו את הכרח המוות שחובה על האדם להסכין אליו כך: "זה חטא כלפי שמיים, חטא כלפי/ המת, חטא מגוחך כלפי סדרי-/ בראשית; בגזרתם – אבות מתים, " 101-104 .1.2 להמלט, דבר מתברר בהמשך המחזה, נקל לקבל את המוות. יש בו המודעות האופיינית לבן הבארוק המקנה למוות מעמד מכונן בחיי אנוש, והוא מהרהר במוות כשהוא נתון לרגש כמעט מענג של שנאה נקמנית כלפי המלך:"התולע הוא מלך מלכי המאכלים….המלך השמן והקבצן הרזה הם אותו המזון בשינוי המתכון….יכול אדם לדוג בתולעת שאכלה מן המלך ולאכול מן הדג שניזון בתולעת ההיא….רציתי רק להראות לך כיצד ניתן למלך לערוך מסע ממלכתי דרך בני מעיו של קבצן" . 4.3.20-34 ובצורה דומה הוא חורז חרוזים על סופו של אלכסנדר הגדול: "הוד הקיסר, אשר שב לעפר,/אפשר לסתום בו סדק או חריר;/ האיש אשר הלך אימים על כל בשר/ עכשו – אויה- אוטם פרצה בקיר". 5.1.235-239
אבל מלכים לרוב אינם מתים כשהגיעו לזקנתם, הם מתים בידי רוצחיהם הקושרים כנגדם להדיחם מכיסאם. זוהי האדיפאליות שהמלט מבקש להתחמק מהכרעתה בלא-מודע שלו, והיא המייצרת את הקונפליקט המונע ממנו לנקום את רצח אביו. הוא מבקש להיחלץ מהחוק האדיפאלי המארגן את המציאות, על ידי הימנעות מתפקיד האב המלכותי. האב המלכותי לדידו הוא פאלוס הרע החתרני כעכברוש, כנחש וכרעל והצחיח בחד ממדיותו. הוא מעדיף עליו את הפאלוס הנקבי, זה שיש בו גם מקום לנקבים וחללים, הפאלוס שדימויו הוא החליל. כך אומר המלט לגילדנשטרן "אתה רוצה לנגן בי….והרי הכלי הזעיר הזה ("THISLITTLE ORGAN") אוצר בקרבו אוצרות של זמר, מנגינות מצוינות" 385-396 .3.2.
הפאלוס הנקבי הזה, המחורר והנקוב, מתגלה בתיאטרון. כאן יכול המלט להיות לא רק גבר ואשה כאחד, אלא כל יישות. כמוהו כשקספיר עצמו, שכמחזאי, שחקן ובמאי יכול היה להיות כל דבר, הודות ליכולתו לאיין את עצמו ולהזדהות במלאות עם כל מושאיו. הישגיו של שקספיר בתאטרון נובעים כולם מהחלל הריק שיכול היה ליצור בעצמו, שכבר דנתי בו באמצעות המושג שטבע קיטס, "היכולת השלילית" . 8 דומה שהיכולת השלילית הזאת היא החלל החלילי ונקביו. בתאטרון, שקספיר גילה את עצמו והסתיר את עצמו בשווה, כך הוא גם עושה באמצעות המלט שבמחזה מסתתר כדי להתגלות. הוא מתחזה ללץ/משוגע ומפיק את העלאת המחזה "מלכודת העכברים" כדי לחשוף את סודותיו ואת סודותיהם המכוערים של האחרים. התיאטרון אינו רק מושא להצצה, הוא במקביל מציץ חתרני לתוך עולמם של הצופים. המחזאי כמו אומר: בוא והתבונן בי, וכשאני אתחזה שם לאחר אתה תמצא את עצמך בתוך סיפורו של האחר הזה. התיאטרון מתחזה כעוסק באחרים אבל הוא תמיד מדבר בצופה עצמו. התיאטרון ניצב כלפי הסדר החברתי כממלכה מסוג אחר, כארץ המראה, ושקספיר הוא מלך מסוג אחר, שכמו שראינו ב"הסופה" מקיים בעצמו את הפנטסיה האומניפוטנטית המכוננת. 9 במקרהו של שקספיר הפנטסיה הזאת התממשה במציאות יותר מאשר אצל רוב הבריות: מלכים עלו וירדו אך מחזותיו יתקיימו כנראה לעולם, ויקנו לו לתמיד את כתרו של מלך המשוררים. דומני כי מדברים אלה מתברר היטב עד כמה המלט הוא דיוקן עצמי של שקספיר, שאביו הלך לעולמו בסמוך לכתיבת המחזה.
אסכם את עיקר טיעוניי: המלט אינו מסוגל למעשה הנקמה שהרוח האבהי מטיל עליו בעיקר בגלל המלנכוליה הכבדה בה הוא נתון כאבל על אובדנם של האב והאם גם יחד. אפשר להניח כי היה טיפוס מלנכולי ורגרסיבי גם לפני מות אביו ונישואיה המהירים של האם לאחי האב – בגלל קרבת היתר שלו לאמו שיצרה בו תמיד ציפיות עזות ליחס אמהי ופנטזיות מיניות לא-מודעות, שתסכולן מחולל דיכאון קבוע – אך האבל העצים את דכאונו. המלנכוליה אינה מאפשרת לו אינטגרציה נקמנית אלימה. אבל להמלט סיבות רבות המונעות אותו באורח לא מודע מנקמת רצח אביו. יחסו לאביו אמביוולנטי מאוד הן בגלל מניעים אדיפליים, והן מאיבתו למלך כ"דבר", כמוסד וכמושג. המלך מתגלה מהמחזה כנגוע בכל קלקוליה הרצחניים והחתרניים של המשאלה לכוח. קלודיוס רצח את אבי המלט כדי לחטוף ממנו את המלכה והממלכה והוא מנהל "מדינת משטרה". ואילו האב עצמו מתייסר בשאול בייסורים קשים מאוד ואנו למדים כי הרחיב את נחלאותיו על ידי נצחון רצחני על המלך אביו של פורטינברס. נקמת רצח אביו הייתה הופכת את המלט למלך, אך הוא מעדיף את המלך השחקן. הוא מעדיף את התיאטרון על המלכות. התיאטרון לא רק מאפשר לו ביטוי של דחפים מציצניים וחשפניים, הפעילים בו בהפרזה בגלל התסביך האדיפאלי לתוכו נקלע, הוא גם מאפשר לו לשמור על איזון זהותי בין הגברי לנשי, ועל הפנטזיה האומניפוטנטית המכוננת. מול עולם שעוולתו ואיוולתו אין להן תקנה – המחזאי יוצר עולמות מראה, שהוא שולט בהם בשלמות והם מאפשרים לו שלל של הזדהויות. התיאטרון מאפשר להמלט "להיות ולא להיות", להיות חליל לאינספור מנגינות. ברווח שבין זהות לזהות מצוי חלל ריק יצירתי – האין ממנו נבראים העולמות.
*זהו פרק מספר שמאמריו מתייחסים לכמה ממחזותיו הנודעים של שקספיר. המאמרים נכתבו במסגרתו של מיזם אותו כיניתי 'שקספיר כפסיכואנליטיקן', שהניח כי לשקספיר היתה חשיבה "פסיכואנליטית". תכליתו של המיזם היתה הצגת רעיונותיו בניסוח תיאורטי, והצבעה על קרבתם להגותם של פסיכואליטיקאים בני זמננו.
.jpg)