בננות - בלוגים / / ראשו של שומר הראש
קרא
  • מרדכי גלדמן

    מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי. ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ). ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007). מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ". שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית. פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010). ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998). אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007 הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005. הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).

ראשו של שומר הראש

 

 

                                                                                                                 לבני ציפר*

                                                         ראשו של שומר הראש
                                                                    הצעה לתסריט

  מדוע צד את מחשבותי גורלו של אנס אלים במיוחד, כמעט רצחני, אף שאין בי מהאנס יותר משיש ברוב הגברים. ייתכן שכל הרשע שבעולם מצוי בכל אחד ואחד, אך יש כאלה השולטים בו, ויש הנשלטים על ידו. לעתים גוברות המידות הטובות, ולעתים הצד הטוב והמיטיב קלוש בנפש כצמר גפן מתוק שזוללים הילדים. א"א, מכל מקום, היה ילד טוב ירושלים בעיני רוב מכריו וכנראה גם בעיני עצמו, עד שהיה לאנס – אם שם התואר הגורף הזה מתאים לאדם שחטא בינתיים באונס אחד. עד לאירוע האונס הוא הצטייר כחייל צייתן ומצטיין שמילא בקפידה אחר פקודות ונהלים, וכך הגיע לתפקיד אחראי במיוחד בצבא המגן על ארצנו. יתר על כן, מועד האונס – כשישה ימים לפני היום שנקבע לחגיגת נישואיו – מעורר תהיות על טיבו של היצר לו נכנע. ההיה זה יצר מיני או שהמיניות נרתמה כאן לשירותה של הרסנות נוראה – התאבדותית? במאמרו על עיקרון העונג חותר פרויד למסקנה העגמומית שהיצר המיני אינו אלא נגזרת של היצר הגדול באמת – יצר המוות. דומני כי אחיזתו הפתאומית של יצר זה באדם שנחשב שפוי, ואולי אפילו שפוי במיוחד, בין חבריו, מכריו ומשפחתו, ונחשב לישראלי טוב במיוחד בגלל השתייכותו הגלויה והבולטת לממסד הביטחוני – היא שעוררה את ענייני בו. בעודי ילד ניסתה אמי לשלוח יד בנפשה כמה פעמים ותודעתי נמשכת לסיפורי התאבדות  כפי שפרפרי הלילה נמשכים לאש.
    גם היופי הפיסי בו ניחן א"א, לפי תצלומיו בעיתונות, משך את לבי. באחדים מהם נראָה גופו החטוב והחלק על שפתו של הים, כשקורן ממנו יופי של פסל יווני. הזיווג של יופי ורצחנות הוא תעתוע תפיסתי מצודד, כאותה צורה הנראית לעתים כמלאך ולעתים כשד. כל מי שחקר את היופי מתוך התנסויותיו יודע שהיפה, ככל שהוא יפה יותר, אינו אלא תחילתו של הנורא.

* רשימה של ציפר על האנס ארז אפרתי שהיה שומר הראש של הרמטכ"ל, שהתפרסמה במדורו 'ציפרלנד' בעיתון 'הארץ' ב- 4.12.2009 , עוררה את השראתי . 

                   

                                                               
   באפלוליתו של חדר המעצר, כשמִפרק ידו מרותק למיטתו באזיק מתכת, געש מוחו של הקצין. הוא היה ער וקודח במידה שלא הלמה כלל את ראשית הלילה, ובוודאי לא את המשכה. מחשבותיו הנסערות היו בעיקרן מעין יללות קינה על  חורבן חייו, אך  גם ניסיונות נואשים לשחזר את האירוע שבגללו נעצר, נכלא ונכבל. לעתים גם ניסה להרהר כפי יכולתו בנסיבות הנפשיות שכפו עליו את האירוע ההרסני.
    האזיק הכאיב למפרק ידו כי גופו הטלטל על המיטה בעוויתות, אבל כאב המפרק נבלע בכאב העצום ששרר בגופו ובנפשו. האזיק הזה נועד למנוע ממנו לשלוח יד בנפשו, אבל האסון שחולל בעולמו כבר היה מעין התאבדות. שישה ימים לפני היום שנקבע לנישואיו נהרס עולמו באחת, וגל ההרס השתבר לתוך עולמם של הקרובים לו ביותר והיקרים ללבו. במערבולת שבמוחו נקבעה עובדה ברורה אחת, שצרבה אותו כמסמך כתוב באש ונגעה לאירוע שזכר בקושי רב. הוא הואשם בכך שיצא ממסיבת הרווקים שחגג לרגל נישואיו במועדון סטריפטיז שבנמל, נטפל לבחורה שצעדה אל מכוניתה במגרש חניה חשוך ליד שפך הנחל הסמוך לנמל, גרר אותה לשיחים, וניסה לאנסה כשהוא חובט בגופה ובראשה באלימות רבה. הוא ניסה לחדור אליה מאחור (לא דרך הפתח הנשי) אך שפך את זרעו על ישבניה. מאבטח של אחד המועדונים שמע את זעקות הבחורה ומיהר להציל אותה מידיו. הם נאבקו מעט  אך א"א נחלץ מאחיזתו ונמלט בקפיצה לתוך המים. השוטרים החונים מדי לילה במתחם המועדונים חיפשו אחריו ומצאו אותו מסתתר במי הנחל כשרגליו מבצבצות. הוא הסביר להם כי רצה להשתין אך נפל למים בגלל שכרותו.
    ההאשמה הזאת נשמעה לו מטורפת לגמרי. הוא זכר את האירוע אליו התייחסה במטושטש ובמקוטע בגלל האלכוהול הרב שמילא את מוחו בשעת ההתרחשות, וגם מפני שהאנס שפעל מתוכו היה ישות לא מוכרת לו, כמעט כשם שמיסטר הייד היה זר לדוקטור ג'יקל. התנהגותו כלפי האשה, כפי שתוארה בכתב האשמה, דמתה אמנם בחלקה למעצר של מחבל פלשתינאי, דבר שהתנסה בו פעמים רבות, אבל אינוס אשה לא היה בתפריט של דמיונותיו. הוא נהג בנשים בכלל, ובארוסתו בפרט, בנועם ובעדינות, אף שנהנה בשעת המשגל, כמקובל, משליטתו בגוף האשה ובתחושותיה. יתר על כן, ככל שקרבו נישואיו פחתה בו בעירת התשוקה, ולא פעם הגדיר את עצמו באזני ארוסתו (לא ייאמן – הקרימינולוגית!) כאימפוטנט זמני. הוא תלה זאת בהתרגשות לקראת נישואיו.
    הוא היה צלול דיו כדי להבין שתוצאות המעשה אותו זכר אך בקושי יהיו חמורות מאוד מכל בחינה. היה לו ברור שהוא עתיד לשהות בכלא תקופה ארוכה, נישואיו שוב  לא ייצאו  אל הפועל, ואת החרפה שהעטה על משפחתו ועל כלתו ומשפחתה אי אפשר יהיה למחות. גם על הצבא ועל העומד בראשו, שעל ביטחונו מונה כשומר ראש, הביא חרפה. אבל זאת תישכח במהרה כשם שכותרות העיתונים נשכחות. בוודאי יוסקו שם מסקנות כלשהן ממקרהו כדי למנוע את הישנותו, למרות חד-פעמיותו המוזרה. ומה יהא על נפשה של האלמונית שאנס וכמעט רצח ואשר במוחה נחתמה השפלה שאין לה תקנה? הוא לא יכול היה לעבד  את כל המחשבות האלה במלאוּת רגשית.
    אפלוליתו של חדר המעצר היתה עכורה מאוד. אור פלורסצנטי חדר מבעד  לחרכי הדלת ומבעד לצוהר הקטן שדרכו יכלו שומריו להציץ ולעקוב אחריו. אבל החשיכה שבתוך מוחו היתה כבדה ואפפה את כל התמונות שהבליחו בו. באפלולית  חדר המעצר לא היה  כדי להרגיעו, מפני  שבמוחו היה לה צביון צמיגי מוזר. הוא שחה בודד בים של זפת קרה ודלילה כפליט של אונייה שטבעה. לעתים ראה את עצמו ממרחק כבובת סטאר-ריינג'ר זעירה הנסחפת בגלים השחורים. ציפור לא-נראית השמיעה צרחות שסימנו את המרחב הריק האינסופי שאל תוכו הוטל. החדר בו שכב יכול היה להיחשב גדול למדי לעציר בודד, בעיקר מפני שלא היו בו דיירים אחרים, כי סודות מדינה רבים הוצפנו אצלו, והממונים עליו חששו כי התמורה במצבו הנפשי תהפוך אותו לפטפטן. הבידוד הזה הקל עליו לפי שעה. 
    הוא התקשה להשכין סדר כלשהו במחשבותיו המתערבלות, ודמיונות וקטעי זיכרונות התערבבו בהן והוסיפו על המהומה. שתי תמונות חזרו ונשנו בדמיונו. האחת היתה קרב אגרוף בינו לבין אלוף האִגרוף האגדי מוחמד עלי. הם חבטו זה בזה באלימות ובמהירות. אבל מוחמד עלי, שלבש מכנסיים ירוקים נוצצים, היה גבוה ושרירי ממנו, והיתה אצורה בו אנרגיה אדירה. חזהו המקועקע בסהר ירוק כהה נגה באור מסנוור, חרף עורו הכהה. המכות והסנוורים הכריעוהו, ואחרי שהופל אל רצפת הזירה, הפך אותו מוחמד עלי, שכב עליו וחדר לתוכו. החדירה כאבה, אבל החור התרכך במהירות עד שהפך לאיבר מין נשי לח ושוקק. הופעתה החוזרת של הסצנה הזאת בדמיונו הטילה אותו שוב ושוב אל חוסר אונים מוחלט ולחוויה של טירוף מפרק, והעצימה את המצב הנפשי שהיה נתון בו ממילא בעקבות ההתרחשויות.
    בתמונה השנייה נשקפו אליו פניה של כלה מתצלום שראה על קיר בחדר האורחים בכפר ערבי. מאז שהרג במיומנות את בעלה של הכלה, הבליח התצלום בתודעתו דרך קבע, אף שבשעת החיסול גם ראה אותה עצמה, כשעיניה נפערות בבעתה. בהנחיית המודיעין שקיבל ממפקדיו, נכנס לבית שלא היה נעול, פסע אל חדר האורחים ושם מצא את חליל. לעיני אשתו ושניים מילדיו הקטנים ירה בראשו שני כדורים. כעבור שנייה, לפני שפרצו היללות והזעקות, יצא את הבית אל חבריו שהמתינו לו בחוץ ברובים דרוכים.
    מדוע נחקק התצלום הזה בתודעתו ומדוע זכר את החיסול המוצלח הזה יותר מאשר חיסולים אחרים, מוצלחים לא פחות? הוא ייחס זאת לאשמה – כאילו הבינה תודעתו באותו לילה שכשחיסל את המחבל גם חיסל את אשתו, כי הנישואין קשרו אותם לישות אחת. הוא העדיף לא לחטט מדי בנושא האשמה, כי הורגל לחשוב על מעשיו דרך עיני מפקדיו ולמלא באחריות ובדבקות אחרי פקודותיהם. הוא הבין נכוחה כי הודות לחיילים כמוהו אכן מוגר בהדרגה הטרור שהציף את הארץ בכל אתר ואתר והפך רבים מאזרחיה לרסיסי בשר ולנכים. אבל הטרור הפך אנשים כמוהו לרוצחים בשירות המדינה.
     במוחו הבליחו האירועים שקדמו לאינוס המיוחס לו. חבריו השתויים צעקו גסויות מיניות לעבר נערות הסטריפטיז הרוקדות בפניהם. הם בילו באותו לילה בשני מועדונים והנערות שבנמל היו יפות יותר ומקצועיות יותר ובינתיים מילא את מוחם אלכוהול רב. למרות שא"א תיעב זונות ורקדניות סטריפטיז, גילה בעצמו תשוקה שכבר שכח. נעורה בו תשוקה חייתית המכחישה מכל וכל את הנפש השוכנת בגוף האשה. התשוקה הזאת רצתה לבעול בובה חיה. אפשר שהאלכוהול שחרר את ההורמונים שלו, ואפשר שאווירת ההפקר שאפפה אותו ואת חבריו גרמה לכך. להפתעתו גאה בו הדחף להפגין בפני חבריו את זכריותו במחווה אלימה. הם הרי הכירו אותו כזכר-אלפא חתיך ומצליח שהבנות רודפות אחריו, ולא ידעו דבר על האימפוטנציה שתסכלה אותו לאחרונה, והפגנת הזכריות הזאת היתה מיותרת. אבל גל עיוור הוביל את ידו והוא היכה בכוח על ישבנה העגלגל והמאופר של הרקדנית שהתיישבה על ברכיו. היא נדהמה, התבלבלה לרגע וסטרה במהירות על פניו. בתגובה הוא חבט שוב בישבניה, והפעם בכוח רב עוד יותר. היא השתחררה מהריקוד והסתלקה כדי להתלונן בפני בעל המקום. הוא נזף בחבורה כולה, אך א"א כבר היה שתוי מאוד והנזיפה לא חדרה לעיסת מוחו.
    בכל לילה געש במוחו סמבטיון המחשבות והתמונות. הוא אמר לעצמו שהאזיק מרתק אותו לנפשו המבולבלת, ושיהיה נתון למשבריה עד שיקומו בכאוס מִבנים שיסבירו לו את גורלו. ארוסתו הקרימינולוגית (הו כמה מוזר הדבר שהינה קרימינולוגית) יכולה היתה לעזור לו בכך, אבל משחק מילים מוזר פרפר במוחו: ארוסתי, ערישתי, הריסתי. נעלי חייל שחורות רמסו איריסים לבנים על רצפה אפורה בזעם מטורף. ארוסתי, ערישתי, הריסתי, איריסַי.  נכונותה להמשיך ולקשור את חייה בגורלו הוטלה כעת  בספק, למרות הכרזותיה באוזניו ובפני העיתונאים.
    בשעות היום הוסחה דעתו מגעשהּ על ידי שגרת חדר המעצר, ופגישות קצרות עם עורך הדין שלו, עם מפקדים משירות הביטחון הכללי ומהצבא, וכמובן עם בני משפחתו וארוסתו. כולם נראו חפויי ראש, או לפחות עצובים, ואילו הוא היה אטום ומנותק. מצב רוח כזה היה מוכר לו היטב – כך עברו עליו רוב הימים. בימים כתיקונם ניעורו בו לעתים זרמים של עצבות, אשמה, פחד או שמחה, אבל לרוב היה מנותק, שקט ודרוך, ונתון למרץ גופני אופטימי. הוא הבין שממתינות לו שנים רבות בכלא, כלומר שיהיה לו זמן רב להרהר בנפשו.
    האטימות הנפשית שסגרה עליו, לא היתה חדשה – היא אפיינה אותו. היא נדרשה לתפקודו כשומר הראש של אישיות בכירה מאוד. הוא נתבע לקיום רובוטי שיאפשר לו ערנות, תגובות מהירות, ונכונות להקריב את חייו כדי להגן בגופו על אדונו. תפקיד החייל המצטיין השומר על החייל הבכיר הלם את נטיותיו לציית בלי ערעור לערכי הצבא והמדינה. היה זה גלגולו של הילד הטוב והסתגלן שהצטיין בבית הספר התיכון בספורט, בתנ"ך, בגיאוגרפיה ובהיסטוריה. אבל להפתעתו, מאחורי מסיכת המריונטה הסתגלנית, המתוכנתת בקפידה על ידי שירות הביטחון הכללי, רחשו חיים נפשיים סודיים, שהתגלו כשבובת הסטאר-רייננג'ר הממוכנת, נפלה בלילה לנחל העכור ונשלתה ממנו על ידי המשטרה. צפה במוחו תמונת ילד או נער הלבוש במדי צופים וקושר קשרים בחבלים להקמתה של סוכת קנים. לפתע בא רוח עז והסוכה התפוררה. הקשרים שקשר בחבלים ניתרו והמוטות החליקו מתוכם.
     הילד הטוב הלך והתעצב לאחר התאבדותו של אביו. שוטרים באו לביתם כדי לעצור את האב, כי הואשם בסחר בסמים וברכבים גנובים, אך החשוד המבוהל ירה בעצמו לעיניהם ומת בבית. כששב  א"א מבית הספר הוא חדר למועקת אבל כבדה, שרק עם הזמן התבררו לו כל נסיבותיה מפי אמו. היא אמרה לו תחילה שאביו נפטר באורח פתאומי, והדבר יצר בו יתמות מכאיבה בימים שבהם החל להבליח מתוך ראשית ילדותו  – הוא היה אז כבן 9. יתמות כזאת מלווה לרוב בחוויה של רוע סודי, בגלל פנטזיה לא מודעת  שהבן הוא שגרם כביכול למותו המוקדם של האב. הוא היה צעיר ונפחד  מכדי לנסח לעצמו את האשמה הזאת, אבל מיום שאביו מת נוצרה בדמיונו מערה חשוכה שעטלפים נשכניים צרחו בה על ילד מדמם שמצא בה מסתור. כשהיה כבן ארבע עשרה החליטה האם לספר לו על התאבדותו של אביו וסיבתה, כדי שלא יישמע זאת חלילה לראשונה מחברים שיבקשו לפגוע בו, על רקע מאבקים השוררים לא פעם בין מתבגרים. כששמע מפיה את האמת לא הופתע כלל, כי נפשו כבר ידעה את הסיפור בחושים שלא נזקקו למילים. הוא קלט את הדברים מאמו מזמן, בסוג של פעפוע מנפשה לנפשו.
    מילדותו התאמץ בכל מאודו להיות תלמיד מצטיין וצופה מצטיין, כדי להצפין בתוכו היטב את השנאה שרחשה במערה החשוכה – את שנאתו לעצמו. גם יופיו הפיסי סייע לדימוי הילד הטוב. פניו החצובים, שהתערבבו בהן גבריות וילדותיות מפונקת מעט, וגופו השרירי והחלק, עוררו כלפיו משיכה מהולה בהערצה בין חבריו ואצל מוריו וכמובן בקרב הבנות. בתצלומים מימי נעוריו הוא נראה כפסל של אל יווני שאלוהיותו מתבטאת ביופיו. יד נעלמה הציתה את התצלומים האלה בדמיונו והם היו לגל אפר קטן.
    הוא גדל במחיצתן של נשים – אחותו, אמו וסבתו – אך הוקף בדגמים זכריים. הוא אימץ את צורתם של חבריו לצופים ושל חבריו ליחידות הצבאיות בהן שירת. גם המפקדים הבכירים עליהם שמר כשומר ראש היו לו דוגמני זכריות. אבל במערה החשוכה הסתתרה גם ילדה, או נערה, שאף פעם לא הצליח לזהות את פניה. היא היתה כעשויה מצל. המערה רדפה אחריו גם לחדר המעצר ונערת המערה יצאה ממנה וישבה למרגלות מיטתו והתייפחה בשקט. לעתים הצטמצמה לממדי אצבעונית והסתחררה סביב צירה על חזהו החשוף כאילו היתה בובה בשעון. 
     לפתע צצה במוחו תמונתו של נשיא המדינה, עליו לא שמר מעולם, כשהוא נואם בלהט להגנת עצמו במשפטו על אינוסן של העובדות אצלו. המילים היו קצת עילגות בפיו, כי זלל ברעבתנות נקניקיות מצלחת כחולה שניצבה על דוכן העדים. מדי פעם תקע לפיו שלוש או ארבע נקניקיות בבת אחת, ולרגעים השתנק, כמעט נחנק, ופניו האדימו. השופט גער בו על כך, אך ללא הועיל. הנשיא בעצם התאבד, אמר לעצמו, ובטח יגמור בכלא. אדם זחוח וטיפש היה הנשיא הזה. הייתי צריך לשמור עליו מעצמו, חשב, הייתי צריך להיות שומר הראש שלו – לשמור על הראש שלו .
     מכל מקום, הזכרים שבחברתם הסתובב לא שימשו לו רק כדוגמני זהות. הרבה מהם היו אהוביה הסודיים של הנערה מהמערה. הנערה הזאת הביאה מנוחה מסוימת לנפשו, אף שקיומה דרש הסתרה מתמדת. האב העבריין שהתאבד הפך בנפשו לדמות מסוכנת: אבא עבריין לכן גם אני עבריין; אבא התאבד לכן גם אני חייב להתאבד. כשהפך בדמיון הלא-מודע לנערה הוא ניצל כך לכאורה מגורלו של אביו.
    הרעיונות הקשים האלה היו טריים, הם עוררו בו כאבים חדשים והוא ברח מהם למחשבות על הדרך  שבה יגן על עצמו במשפט המתקרב. האשמתו קיבלה תוקף מועצם לאחר ששרידי  ה-DNA שלו נמצאו על גופה של הנערה ועל גופו של המאבטח שנחלץ להצלתה ונאבק אתו על גדת הנחל. הוא לא יכול היה לחשוב על העניין בצלילות כלשהי, בעיקר מפני שמעשה האונס היה מטושטש במוחו כתצלומים שצולמו בחשיכה בלא פלֶש. אפשר שהטיעון העיקרי אליו יכול היה להיצמד הוא שניסיון האונס התרחש במקום כמעט פומבי, שהמשטרה נמצאת בו לרוב בשל האלימות התכופה הפורצת במועדונים ובסביבתם, ושהסיכוי שייתפס שם בשעת מעשה היה רב מאוד. ועל כן היה זה מעשה נמהר ומסוכן מכל בחינה, שהודרך על ידי מוח משובש – סוג של התאבדות, צונאמי של הרס. השאלה מדוע התאבד על סף נישואיו היתה חוזרת ומנצנצת במוחו הקודח כמין מגדלור בים הלילי הצמיגי כנפט גולמי.
    יותר משמוחו המציא תשובות לשאלה הזאת הוא הניח בפניו שאלות. מי אני הפך לאני מי? לאני מה אני, לאנימל, לאנימה נעדרת. האם הוא מכיר את האדם השרוע במיטתו ומכונה בפי הסוהרים א"א. מדוע הם ממשיכים לקרוא לו א"א למרות שלילה אחד הפך לערפד? היכן הוא כעת? בבית המעצר? בסיוט ממנו יתעורר בקרוב? בחלומו של מישהו אחר? מוחו השריץ את שאלותיו בקדחתנות וסימני שאלה ריצדו בדמו כדגי פיראנה זעירים. הוא הפך לישות עשויה שאלות שאיימו להחלות אותו במחלה שאין לה מרפא.
    האם התפתחה אצלו שנאה עצמית עזה כלפי מעלליו כמחסל ביחידה המיוחדת? האם תיעב את עצמו על שנקלע לתפקיד של רוצח בשירות המדינה מבלי שהיה לו מרחב נאות של חופש פנימי שבו יכול היה להרהר כהלכה בנכונותו למלא את התפקיד הזה? דומה שהכלה הערבייה מתצלום החתונה שהופיע בדמיונו כאובססיה ייצגה את רגשי האשמה שלו. האם תפקיד המחסל חיסל אותו עצמו בלי שהבחין בכך? האם מחסל שרירי וקר לב – ששאב את הלגיטימציה שלו מהדרג הפוליטי השומר על אזרחי המדינה ומסרטי קולנוע שהעריצו מחסלים רבי תושייה –  הוא שהפך אותו למת חי?
    בשולי הכרתו גם הרגיש אשמה על שנאתו לכל אלה שהיה מופקד על ביטחונם כמריונטה דרוכה ואלימה. הוא הפך במחיצתם לצללית חסרת ממשות, הניצבת תמיד בשולי האירועים ובשוליהן של הדמויות הציבוריות הנכבדות שכיכבו בהם. למען ביטחונן אוּלף להקריב את חייו בשעת הצורך, באינסטינקט של הרף עין. אינסטינקט זה נצרב במוחו על ידי הרשויות שהכשירו אותו לתפקיד שומר הראש. אי אפשר, חשב, להיות לאורך זמן צללית קבועה של  אדם אחר בעל חשיבות ציבורית ולהניח מראש שחייך חשובים פחות מחייו. אפשר שהרעיון הזה נראה לו בעצם בלתי נסבל לחלוטין, ואפילו מפלצתי מנקודת ראות סמויה כלשהי. ייתכן שראה עצמו בתפקיד זה כמי שנאנס ונועד להוצאה להורג  על ידי סדר היררכי אכזר שנקלע אליו ונכפף לכוחו מבלי להבין את מלוא  משמעותו. הוא שיתף פעולה עם גלגולו לכלל כלב שמירה.
     יתר על כן, אפשר ששנא את הצורה שהקנה לעצמו בלחצי הנסיבות הגורליות. בין סובביו זכתה צורתו  הזכרית למעמד של כוכב. ברור שהנערות היו להוטות אחרי צורתו, וכך  תבעו ממנו להתבצר בה. אך בו בזמן צורתו הכחידה את כל מה שלא הלם אותה והנערות הפכו לאנסיות בלא שידעו על כך דבר וחצי דבר. הן שיתפו פעולה עם דיכויה של הנערה שהיתה חבויה בו וביקשה להתמסר ברוך נענה כמים ולא לשלוט כאדון צבאות.
    האם היתה בו שנאה כלפי רעייתו העתידית, הקרימינולוגית היפה, עד שבבת אחת הפך לקרימינל שלה? לא היה בה דופי, ככל שיכול היה לשפוט, אבל אפשר שרעיון הנישואין הפך לגביו ברובד נפשי כלשהו להסגר עתידי שאיים להצטרף לסגר הכללי בו היה נתון, לזיוף הכללי של קיומו. הוא הפך למה שציפו ממנו ולא הותירו ממנו אפילו פיסת קיום שלא עובדה על ידי האחרים.
    מתוך זיהויו של  הזיוף שהשתלט על חייו במשך שנים צצה גם האפשרות המזוויעה שהאונס על גדות הירקון בוצע על ידו בפקודתם החשאית של שולחיו, שהיתה להם שליטה על התנהגותו באמצעות שבב קטן שהוצפן מתחת לעורו בכתף שמאל. הם עירבו אותו בפעילות שבהכרח תביא אותו לכלא, שם  הם מתכוונים לסחוט ממנו שיעבוד נוסף למנגנוני הביטחון הלאומיים, ולתבוע ממנו לקחת חלק במבצעים מסוכנים במיוחד. אבל צפה גם אפשרות נוספת, נוראה עוד יותר, שפקודת החיסול שלו באמצעות האונס נועדה להכניס אותו אל מאחורי הסורגים, להקפאה עמוקה, כדי שלא יחשוף ברבים סוד אפל כלשהו על התנהלותם של המנגנונים בהם לקח חלק. הוא נבר בארכיוני המוח אך לא הצליח להיזכר בסוד כזה.
    כל המחשבות הללו הקנו לייסוריו משמעות ממרקת, והפכו את האסון שהביא על עצמו למעין מבול. תיבתו שטה בליל צונאמי חסר גבולות, עד שתגיע שעתו להיוולד מחדש, והיונה תצוף בתכלת. ובינתיים, מפרספקטיבה מסוימת, כאנס-אסיר הוא עשוי להיות לראשונה בחייו בן חורין. בתפקיד החייל השומר על חייהם של זכרי האלפא הצבאיים או הממלכתיים, לא היה לו סיכוי להריח את אוויר המרחבים. הוא ילמד לחיות, חשב, עם יללתה הבלתי נלאית של הנערה שאנס, ועם בכיין של אלמנות המחוסלים וההקשבה לקולות הרודפניים האלה תהיה עונשו, עד שיחצה אל זמן אחר. בינתיים מוחמד עלי היה מכה אותו ובא עליו לילה לילה כמו בפנטזיות בית סוהר של הומואים מזוכיסטיים. הלילות האלה חסרו תמיד את האפלה המנחמת.
                       

סיפור קצר מתוך  "שכנים וסוטים אחרים" שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014                  

 

 

© כל הזכויות שמורות למרדכי גלדמן