משקל נוצה

 

 

 

 

משקל נוצה

מקומות מסוימים, בפרט כאלה עם תקרות מזכוכית, כלובים מזהב ומרצפות משיש, נוטים להצמיח אנשים כמו ראובן ספקטורסקי.

מקומות כאלה נוטים להצמיח בחובם ארכיבים שהולכים ומתפשטים ומשתלטים על פני קומות שלמות, מטפסים מן המרתף עד לקומה העליונה ומתנחשלים כקונכיות מפולשות אשר באפלוליתן, מאבק ומאפר ומעול הימים לבדם, עולים וצומחים אנשים כמו ראובן ספקטורסקי.

 

במקומות אשר כאלה דגים מקומיים-למראה, שמחליקים על פני כל גרם מדרגות וכובשים כל אכסדרה כאילו שם ממש הם הגיחו מרחם אמם, אינם אלא אורחים, ואילו אנשים דוגמת ראובן ספקטורסקי, שקופצים לעין בזרותם בכל לשכה, אולם ומסדרון, הם צמח מצמחי המקום ממש, כמו אזוב מאזובי הקיר. 

 

באחד המקומות האלה היה ראובן ספקטורסקי דש בדממה את רצפות השיש או השיש המלאכותי בסנדלי עור סגורים שגרביים כהות דהויות מבצבצות מהן, קול מצעדו אינו נשמע, אבל נשימתו, נשימה אפית כבדה, נשמעת למרחוק, מביכה כהתקרבות יתר פתאומית. בידו תיק עור מהוה סגור באבזם זהוב, או שידיו שמוטות לו לצדי גופו כאילו לא ברור לשם מה הוברגו דווקא שם. שרידי שיער פרושים לו סביב פדחת רחבה ומבריקה וסדורים כפרסה, אשר אין לנו דרך לדעת כמה מזל הביאה לראובן ספקטורסקי.

 

עיניו היו קטנות ועמומות, מבטן כמו פונה לאחור, אל תוך ראשו החידתי, וצבען אותו צבע חסר צבע של פרסת השיער אשר לו. ראשו שכבר הוזכר היה פחוס וכמו מתרווח לצדדים, כעגבנייה מזן מסוים, פיו דק, ומדי דברו היו שפתיו נפשקות בקושי, כמו למרות רצונו, ובזוויותיהן היו נמתחים ונמעכים, נמעכים ונמתחים, קורים לבנים שמנוניים. שיניו היו קטנות ואפרפרות, וכדברו היו לחייו תופחות ונפרשות לצדדים כאילו היה מונח על ראשו ארגז גדוש במסמכים, וקולו, שכמו אופסן שנים רבות בתיבה אטומה, היה עוזב את גופו באותו אי-רצון, אך כאסיר שדלת נפתחת לפניו, מרגע שניתנה לו הזדמנות להישמע היה הולך וממשיך ונשמע, ישן וצרוד ומכיל את הֵדוֹ בתוכו, ושאלה פשוטה שהיה עליו לשאול, כמו לאן נעלם המחדד השולחני, או מתי אמור לחזור מי שביקש ערמת ניירות ולא חזר לקחתה, היתה נמשכת וזולגת לתוך הסבר ותירוץ וחזרה והבהרה ועוד חזרה ושרשור המובן מאליו והאמור. כל אימת שהיה הולך במסדרון הילוך תכליתי כאילו בכוונתו להיכנס לאחד החדרים ולהציג שאלה בענייני עבודתו – אשר נעשתה בדייקנות ובשיטתיות מהסוג שמעורר התפעלות פה ושם בשולי ארכיבים, היו דלתות החדרים נטרקות זו אחר זו ויושביהם משימים עצמם נעדרים בלי לחשוש שהדבר עלול לפגוע בשמם הטוב או בקידומם במעלה סולם השכר וכיבודיו. 

 

ספקטורסקי היה איש בלי גיל, שאין אפשרות לדמיין אותו אזרח של עידן או מקום אחר זולת זמן ומקום העבודה. ובכל זאת לא תמיד הוא היה שם. לפעמים יכולת לראות אותו, או לחשוב שאולי אתה רואה אותו, תחת כובע מצחייה בקיץ, ממהר אחרי אוטובוס שמתחיל לצאת מתחנה, או בחורף ראשו עולה מתוך צעיף פלנל משובץ ומנעליו הגדולים מדשדשים בשלולית תחת מטרייה שנתהפכה. בעבודה, מכל מקום, הוא התייצב יום-יום באותה שעה, לא ראשון ולא אחרון, וכך גם עזב מדי יום, באותה שעה, לא ראשון ולא אחרון, במסמכים שבארכיב ודאי כתוב לאן. לעבודה הוא הגיע מגולח ואפוף או-דה-קולון גברי משובח, וצווארו נתון בצווארוני כותנות נאות ונקיות. ועם זה היו מכנסיו תמיד שחוקים ומהוהים, גם אם בלא רבב, וצמודים בחגורה ישנה אל אמצע כרסו, שהיתה נרחבת ופחוסה כמין הדהוד עמוק של ראשו, ומעט למעלה מזה, רגליו הצנומות היו כמו משתרבבות ישירות ממנה, וישבנו ושאר איבריו האישיים היו משוכים ודחוקים כלפי מעלה במין מראה שאם לא היה הסיבה כי אז למצער היה האות והסימן וההבטחה לכך שאיש מעולם לא טעה ולא הביא את ראובן ספקטורסקי במניין האנשים האמיתיים לכאורה, שהמקום – וכל מקום – מלא בהם, אלה שאפשר לקשור אתם שיחה, להחליף עמם מספר טלפון או מתכון של צלעות עגל בתנור, לפוגשם בשמחה בתחנת אוטובוס או להטיס אהדדי מטוסי נייר משולחן אל שולחן בזמן העבודה, לחשוף תמונות של החברה, האשה או הילדים, לריב ולהתפייס ושוב לריב או להתווכח ולהסכים ושוב להתווכח על המצב – שהרי תמיד ובכל מקום יש מצב כלשהו – או להשמיע טרוניה על הוראה חדשה שזה עתה ניתנה.

 

הוא לא היה איש שאינו יודע מה טוב. זה ניכר כבר בבחירת חלק ממלבושיו, שלדידו הם חשובים יותר מחלקים אחרים, משום מה, ובעננת הניחוח המשתנה לפי עונות השנה שהתלוותה לנוכחותו, ומדי יום בשעה קבועה הוא היה מציג את רגליו במזנון העובדים, בידיו מגש עמוס בכל הטוב היחסי למקום ולזמן, ועל הכול מתנוסס מהובל בקבוק ירוק של בירה מקומית. אחת לכמה ימים, קיץ או חורף, שמש או גשם, הוא נצפה במקום מהמקומות המותרים –  לבדו, לעתים בצל סיעת מעשנים רוגשת – מעלה את עשנו הוא, סילון תכלכל חלקלק ודקיק המסגיר טעם לא מקומי כשמדובר בחפצים שהמקום מאפשר יותר חירות ברכישתם.   

 

הוא גם לא היה המסכן המקומי. הוא לא הפך לקורבן של איש, איש לא לעג לו או התבדח על חשבונו בנוכחותו או שלא בנוכחותו, אנשים רק החישו מעט את מצעדם כל אימת שראו אותו מגיע לעומתם מקצה מסדרון או מאחוריהם על גרם מדרגות, ומי שנלכד בשיחו נראה אובד עצות ומובך, לא יודע לאן להוליך את עיניו ומהרהר בדרך המהירה ביותר למקום אחר.  

 

כל שלוות התענוג הלא-נראה הזה, שעשויה להיות מתכון בטוח לחיי נצח על אש נמוכה, נקטע באחת כאשר יום אחד הגיע ראובן ספקטורסקי לעבודה וגרזן נעוץ בגולגלתו. קת הגרזן החליקה במורד עורפו והסתיימה בעגלגלות נאה של עץ משובח בין שכמותיו.

 

פליאה עשויה להיות במקומה כאן, ובלבד שלא תתחלף בטעות בחוסר אמון. שהדבר ייתכן מבחינת חוקי הטבע ולווייניהם אין כל ספק; על נתיבו של ספקטורסקי כמו על כל הנתיבים במקומותינו רבים היו מאוד אתרי הבנייה, השיפור, השיפוץ וההרחבה, ורק מעט בכלל זה מלאכות חיזוק ועיבוי לצורכי התגוננות מפני רעידת אדמה, ואין לדעת מה עלול להישמט לפי כל חוקי הכבידה, המשיכה, החיכוך והדחיקה, ודיני שעות עבודה ומנוחה, על ראשו של עובר אורח תמים כעובד ארכיבים מסור היוצא לעבודתו עם שחר או שב ממנה לביתו לעת ערב. יתר על כן, גם מי שמעולם לא ראה אדם מתהלך וגרזן נעוץ בפדחתו או שמע על אדם כזה אינו יכול לפטור את עצמו בקלות מן החשד שמא באחד הימים עלה על דרכו שלו מאן דהוא וגרזן נעוץ לו בראשו והוא כלל לא הבחין בכך. אין הוא אלא דומה בכך עד מאוד לחבריו לעבודה של ראובן ספקטורסקי. לבסוף אין להכחיש, אף שלא בטוח שנכון להגיד זאת כאן, שיש בממלכת האדם, שהכול כידוע אפשרי בה, גרזינים מגרזינים שונים ומשונים.  

 

מבחינת מקום עבודתו של ראובן ספקטורסקי לא היה כמעט שום הבדל בין היום ההוא ובין ימים אחרים. עם כניסתו הביט בו הממונה על הארכיב ממושכות, בעיניים מצומצמות, ולבסוף נזכר שהתחייב להגיד לו משהו כמו ששמשון מהאחזקה חזר לחפש את הניירות שביקש ומשלא מצא את ראובן בעמדתו לקח בהשאלה את המחדד השולחני הישן שלו והבטיח להחזיר. את כל זה אמר כמתוך חלום בהקיץ, ואז התנער ומעל ראשו של ראובן קרא לעובד אחר, שהיה עסוק באותה עת בחיטוט בשידת מגירות בפינת האולם, והורה לו להניח את המזכרים בעניין מצבת הכוננים על שולחנו – אתמול בצהריים ולא יאוחר.

 

אומנם מבחינה מסוימת זה כן היה יום מיוחד במינו; היום האחרון לקבלת השי של ועד העובדים לקראת החגים. וראובן ספקטורסקי, על גרזינו, או ליתר דיוק תחתיו, נעמד בתור הרוחש והמתין כמו כולם.

 

מאחוריו עמדו שני עובדים חדשים ממחלקת הדפוס והפרסומים. אחד חדש יותר, ומשנהו הרכש הקודם של המחלקה, השואפת תדיר, ככל המחלקות באשר הן, אין לדעת על שום מה, להרחיב את  תקניה ובעיקר את איושם. עתה זה התגברו השניים, הנראים כתאומים, על חשדנותם ההדדית הראשונית והחלו להתיידד, והעולם מבחינתם אינו קיים אלא כדי לעזור בכך. איך התקיימו עד עתה בלי לדעת זה על קיומו של זה אין בכוחם לפרש, ועכשיו כל רצונם לערבב את כל מגירותיהם וצפונותיהן יחד לגל אחד, לשתף איש את רעהו בכל המוצאות אותם ובכל האתרים והמכרים המכוננים של חייהם. הם לא רואים את ימינם או את שמאלם ואינם מבקשים אלא להחזיק עוד ועוד איש בתשומת לב רעהו ובה בעת להמשיך לתהות זה על קנקנו של זה, ובעוד הם מפטפטים ומדשדשים ברגליהם במקום המעט שיועד להם בתור המזדנב, נגע קלות האחד, חומד לצון, בקת הגרזן – הגרזן של ראובן, אם אומנם מתאים כך לכנות אותו. שום תגובה לא באה, חברו מגיב בהתלהבות, אף הוא רוצה להעלות את תרומתו, ודולה מכיסו שרשרת מהדקים שיצר שעה שהסבירו לו פרטים נבחרים מתפקידו, ובקצה השרשרת חיבר נוצה כחולה שמצא בחצר הפנימית בהפסקת הצהריים. ביד בוטחת ועם זה מוכנה בכל רגע להיעלם מאחורי גוו הוא כורך את השרשרת לאורך קת הגרזן, והשניים מתקשים לאצור את חדוותם. או אז קוראים מן האשנב בשמות כמה וכמה אנשים, התור מתקדם ומתקצר, והכול נשכח.

 

מקץ רבע שעה אפשר לראות את ראובן ספקטורסקי מטפס במדרגות, בידו האחת סט מצעים נאה – 70% כותנה – בשקית פלסטיק שקופה, ובאחרת מצנם בקופסת קרטון עם ידית, כמו עוד רבים אחרים, אך רק לראשו שלו כתר ברזל ומאחוריו מדנדנת חרישית שרשרת מהדקים שבקציהָ נוצה כחולה קטנה.

 

שעה שהוא עולה במדרגות אל עמדתו עם שי הוועד מפוצל בשתי ידיו, כמו רבים אחרים שחוצים את דרכו ומתקדמים לפניו ומאחוריו, רואים ולא רואים שיש לו, לראובן ספקטורסקי, גרזן הנעוץ לו בפדחתו, הגרזן שכך ננעץ בגולגלתו הפחוסה מעט של ראובן ספקטורסקי באבחה חלקה ויבשה – בלא ידיעתו, מן הסתם חשב שפוקדת אותו הצלחית שהיתה בת לווייתה של אמו שנים ארוכות – מצא את מקומו בין עצמות, מרפסים וכלי דם, ושעה שפצע את ראובן ספקטורסקי פצעי מוות גם שימש חוסם עורקים ומין ערובה לחייו, אך עתה החליק עוד ועוד אל תוך ראשו, ובאותה שעה בדיוק הוא העיק על אזור מסוים אשר הגיב בהצפת עיניו של ראובן ספקטורסקי בדמעות. הוא נראה כך כמעט אנושי.

  

תחילה לא היו הדמעות אלא פרץ של מים מלוחים שלא היה לו שום הד בלבו של ספקטורסקי, והוא המשיך בדרכו ופעם בפעם בירך לשלום בקול צרוד מישהו שנתקל בו, או דרך על רגלו, ולשם כך ניתק במאמץ את שפתיו זו מזו, והמשיך להרהר בבקבוק הבירה הצורב מקור שהוא עתיד לקרב אל פיו עוד מעט קט בארוחת הצהריים במזנון העובדים, או במהלך של אליוכין באותו יום מר ונמהר – תלוי את מי שואלים  – אשר בו מחץ את קפבלנקה, או הזדמזם בראשו משהו מהמערכה הרביעית של לה-פורצָה-דל-דסטינו. קיצורו של דבר, אין לדעת תוכנם של ראשים מגורזנים מכל מין וסוג, אפשר רק לשער.

 

מקום מושבם של פקידי הארכיב היה בקומה העליונה של הבניין, אך כאמור, וכדרכם של אולמי ארכיבאים, שאב את כל עוצמתו מן הירכתיים. הוא עלה והתנחשל כמו גל שקפא, ושם, בירכתי תוכו האפלולי, חיכו בנאמנות כיסא ושולחן לקבל אליהם את ראובן ספקטורסקי על גרזינו ונוצתו, שאף הם עלו והמריאו מן הירכתיים.

 

כשהגיע ספקטורסקי אל שולחנו, והניח את רכושו החדש בערמה בקצה השולחן, כשם שעשו כל חבריו לאולם הארכיב – עשו והסתלקו למתוח עוד מעט את איבריהם ואת חגיגת ההפסקה שכמו נכפתה עליהם לפני שיחזרו לעמדותיהם וידעכו בהן עד שעות הערב – זוגות ושלישיות יצאו, מפטפטים בעליצות – הוא התיישב בכיסאו, אחז את ראשו בידיו וכבר געה בבכי שהרטיט את גוו, ועמה את מחרוזת המהדקים אשר בתגובה השמיעה את קול הדנדון העמום שלה חרישית באוזניו, ובכה בכי של ממש, אשר בו לרגע אחד נוסף נדמה ראובן ספקטורסקי לאדם לכל דבר, אדם ממש, כזה שאפשר לגחון מעליו, לטפוח על שכמו ולהגיד – נו די, בחייך, אז מה, לא כל כך נורא, להניח יד על עורפו, להתכופף ולקרב לחי אל לחיו ולשאול אותו אם הוא הולך עוד מעט לארוחת הצהריים, רק כדי להסיח את דעתו, ולתהות מדוע זה הוא יושב כך תחת גרזינו ומייבב – גם אם הוחמצה התהייה הבכירה ממנה בשרשרת התהיות, או אף תהיית התהיות, מה הוא בכלל עושה כאן, מאין הוצנח למקום הזה על לא עוול בכפו, בלי שום ספק ממדור אחר, מתור אחר, בטעות.

 

רק שלא היה שם אף אחד באותו זמן.

 

אף אחד חוץ מציפור אחת קטנה שנכנסה לחדר וכמו חיפשה בו את ראובן ספקטורסקי, ומשמצאה את מבוקשה נעמדה במעגל אור שציירה השמש על שולחנו.

 

ציפור אחת קטנה נכנסה לאולם והתיישבה בכתם שמש על שולחנו של ראובן ספקטורסקי. ראשו היה אחוז אז בכפותיו, והוא היה לחלוטין מתחת לכל מה שהעיק על ראשו.

 

הציפור צייצה כמה ציוצים כמדברת על לבו של ראובן, שוטטה על השולחן כמו יודעת את מבוקשה, הביטה בראובן, ראובן הביט בציפור, כדבר השיר, ומעשה הידידות הזה היה יותר מכפי כוחו של ראובן ספקטורסקי.

 

אנחה, גריפת אף, פרץ דמעות שאין עליו שליטה –  ואז, בפרץ הרגש החד-פעמי הזה, כמו זז משהו. משהו זע ונשאב לעומק קודקודו של ראובן ספקטורסקי.

 

כשפרחה הציפור, סמוך עד מאוד לאותו רגע, היא נטלה עמה משהו קטנטן, חלוש ונפחד כגוזל, משהו בלתי נראה, מתוך תוכו של ראובן ספקטורסקי, אותו הבהוב זעיר ששלח אותו מדי בוקר לדרכו והחזיר אותו בכל ערב כלעומת שבא, שבחר בעבורו את הכותונת היומית, את הסיגריה השבועית, את ההחלטה שלא היום ינצל משהו מאלפי ימי המחלה שהוקצבו לו וטרם נוצלו ויצא להפלגה שחלם עליה מדי לילה או לרכיבה על סוס שהתגעגע אליה מימי נערותו בעיירת הולדתו בצ'כיה, אז צ'כוסלובקיה, ועוד, ועוד ועוד.

 

וכשחזרו שותפיו של ראובן ספקטורסקי לאולם הארכיב לאחר ארוחת הצהריים, הקפה שלאחריה או ביקור באולם הספורט שבמרתף, הם הביטו בו את מבטם השגור, האדיש, החודר דרכו ומגיע בלי שיהוי או עכבה אל מה שמעבר לו. ברם הפעם נדחקו להשתהות רגע ארוך עליו עצמו. הם ראו אז את שאריות ראובן ספקטורסקי, את קליפתו, שק ריקן תחת גרזן בתוך ערבוביה של כמה וכמה נוזלי גוף.

 

אבוי, הכול יהיה אותו הדבר בלי ראובן ספקטורסקי, מסור ככל שהיה לעבודתו. דבר לא ישתנה, רבים אף לא ישימו לב שחסר משהו. ועם זה, היקום אינו יכול לסבול את הריק שנוצר; הוא לא ינוח עד אם יתמלא מקומו של ראובן ספקטורסקי בדמות שתהיה דומה לו מכל בחינה חשובה.

 

כל זה מין טעות מצערת ולא נדירה; הוא היה יכול להיות עוד איזה אבא של מישהו שאתם מכירים מהצבא או מהנוער העובד, או אפילו מישהו מהחברים הקרובים של מישהו שמכיר מישהו שהבוס של חלק מאתנו ממש מעריך, אבל הוא לא היה. הוא לא היה, כי אי-אפשר לדמיין אותו צומח ועולה ועושה את דרכו ונכנס לתפקיד הזה או לתפקידים דומים לו. אפשר לראות אותו עורם בשקט לרגלי אמו קוביות שעל פיאותיהן חרוטות אותיות קיריליות, משחק שחמט עם סבא שלו או אפילו רוכב במכנסיים קצרים על אופניים גדולים מכפי מידותיו במעלה גבעה, אבל משתובב ומתערבב עד בלי הכר בין ילדים בני גילו אי-אפשר אפילו לדמיין אותו. ומשם זה כידוע רק מתדרדר.