בננות - בלוגים / / מאוחר זה גם טוב: איך היתה ההופעה של דילן
ignoring the state
  • רעיה דש

    צופה,  מקשיבה, בוהה,  מבשלת משהו, מחכה,  מחכה,  מחכה,  בוהה, מנסה בשקט,  מנסה,  מנסה מנסה (וכל הדברים החשובים נוכחים אף הם כמובן: בעל, ילדים שניים, חתולַיים, ערמת קומפוסט, התפרנסות, כמה אמונות ודעות עם אופציה להחלפה - ומשיכה עזה לכל מי ומה שיש בו אמת)

מאוחר זה גם טוב: איך היתה ההופעה של דילן

 

 

הסך הכול של מה ששמעתי הוא שהיה "לא משהו". אמרו את זה הרבה, מקרוב ומרחוק. 
 
ובכל אופן, חלק הוסיפו, היה גם מאוד מאוד קצר. קצר מדי.
 
ולטעמי היה רחוק מדי, יותר מדי רחוק. בעיני השירים של דילן והקול שלו הם דברים של חדר, על הטוב והרע שבו, כדבר המשורר.
 
בכל אופן, עובדה שעמדנו וביקשנו עוד קצת, חוץ מכמה שכעסו, ובקול רם, כנראה על זה שהוא לא אמר את ה"גוד איוונינג תל-אביב" ההכרחי, וזה חרף הידיעה הכללית שהוא בחיים לא עושה את זה.
 
מאחורי הבמה היה אפשר כבר לראות את ה-van הגדול הלבן נוסע משם, מחליק לאטו בחשכה, בטח רק מעטים יודעים לאן. מי שישב למעלה ובאופסייד, כמונו, היה יכול לראות את זה. דווקא אלה שישבו במקומות המיוחסים היו האחרונים שידעו שהוא כבר כנראה בדרך לאיטליה ואין מה לבקש ולהתחנן. ככה האצטדיון הזה בנוי, עם הפנים לפרולטריון. 
 
זה בדיוק הקטע של דילן – אני כבר בכלל לא כאן. אני רק עובר. הייתי והסתלקתי. רואים את זה למשל כאן most likely you go your way (and I go mine); בהרבה מקומות רואים שהוא יודע שהוא ככה – מצחיק, עצוב, מעצבן – זה אני וככה אני. לא נרתם לשום עגלה, לא מקשט שום מחנה ולא נשאר בכלוב לבדוק מה בפנסיה.
 
אכן, ההופעה היתה קרירה וג'אזית, שמבחינתי זה כמו להגיד פעמיים את אותו הדבר. מופע אלתור, ג'אם סשן, הומאז' – and then some. תרמה לקרירות ההזרה המוחלטת של המוזיקה כמובן. כל השירים שהושרו נשמעו כשיר אחד ארוך ולא מוכר, ורק מצד המלים היה אפשר להבין מה מתבצע. וכמובן תרמו העמידה די עם הגב, בצל מגבעת רחבת תיתורה, ואפס פנייה אישית. שום הכרה בקיומנו. לא שציפיתי, אבל לא אכחד שזה עשה קריר. לרגע דמיינתי אותו אומר כמו מישהו אחר: תודה, תודה רבה לכם, חברים, עם היד על מקלעת השמש, אבל זה נשמע קצת צורם ומשונה עליו.   
 
נכון שהוא נתן מופע אלתור, ואני לא חובבת של הז'אנר, במיוחד לא כשאת הנתיחה עושים בדברים שיקרים ללבי, שהם שלי באיזשהו אופן מוזר פשוט כי התאהבתי בהם והם חלק ממני, אבל רק בדיוק כמו שהם, ושרק לא ישנו שום דבר תודה רבה. למה לשנות דברים שהם מושלמים כמו שהם.
 
לזכותי אציין שלקחתי אתי את שני הדיסקים ה-essential אשר לי, וזה אומר אולי שדי ידעתי מראש איך ארגיש, אף שכמובן לא באמת היה לי מושג איך ההופעה תהיה. בדרך חזרה שמנו אותו במכשיר והוא שר בדיוק כמו שצריך, כאילו היה התוכי המאולף שלנו.  
 
אבל גם זאת דעתי –
 
הדבר ללמוד מדילן זה לא איך להופיע לפני קהל, וגם לא איך לשיר, אלא איך להיות חופשי ובעל מחשבה עצמאית. בעצם – לעזאזל מחשבה: חיים עצמאיים. ויותר מזה, איך להיות מישהו שהוא מסור לחלוטין לעניינו, נאמן בלי סייגים לעצמו, לגמרי אמיתי, ובמקרה הספציפי (כי עד עכשיו זה היה ברמת העיקרון, כאילו יש עוד שניים או שלושה ללמוד מהם את זה, ואולי יש ואולי אין, אני לא יודעת) גם נאמן לגמרי לאמת המסוימת שנושבת בטקסטים שלו – we should all eat dirt  – דילן מעדיף בכל רגע ורגע להסתכל בעולם מהזווית של המוסכניק, של הפועל קשה היום, של הנווד חסר הבית ושל החנוק חסר הקול – ובהקשרנו הוא בלי ספק מעדיף את סיעת הנגנים שלו על כל מי שיש לו די פנאי וכסף להתייצב באצטדיון להופעה של איזה אחד דילן. וזה בכלל לא משנה כמה הוא הרוויח או לא הרוויח מההופעה הזאת או מהופעה אחרת.
 
מה שהיה אפשר לעשות בהופעה זה לראות (נכון: יותר לשמוע) אותו עובד. וזאת באמת הזדמנות. מה שאני מבינה זה שהוא רוצה לעבוד כל הזמן, ולא יהיה מוכן לחזור אות באות על מה שהוא כבר עשה והעביר הלאה רק כי שילמנו. כנראה לא קונים אותו בכמה מאות שקלים פשוט. כמו איזה שניים משיר אחד שלו גם הוא לא מסוגל ל-keep on keepin` on, והוא מוכן לעשות רק משהו אחר בכלל או מקסימום את אותו הדבר אבל אחרת. האמת היא שאין משהו נכון יותר לאמן מאשר לחדש כל הזמן ובחיים לא לחזור על עצמו.  
 
אישית – אני מחבבת את זימי (הוא אמר שמותר לי לקרוא לו ככה בתנאי שאני יודעת שאין לי ברירה אלא לשרת מישהו, ואני אכן יודעת את זה כבר) עד עומק נשמתי, לא משנה מה. זה כנראה מגלגול קודם, וגם – ככה, באהבות חינם, נבנה עולם (קטן אולי, אבל) מתוקן.
 
חוץ מזה, לדעתי צריך לדעת שדילן הוא אינטרוברט, וזה אומר שאנשים, בעיקר זרים, ובעיקר כשהם באים בגוש, הם לא האלמנט שלו (איך אני יודעת? אשתמש במילותיו של מישהו אחר לגמרי: I know… but I don`t know how I know). וכמו שנבוקוב אומר ב-Speak, Memory (נדמה לי), לאנשים אחרים הכי קשה "לבלוע" אנשים כאלה; זה משהו כמו אי-הבנה של העובדה שהם אפשריים בכלל.הרבה יותר קל לחבר'ה לחבב את הילד שמשחק מלוכלך (שיט, לכלכת, אחי, מה קרה לך) מאשר את זה שעומד מהצד ומסתכל במשחק ולא כל כך אפשר לדעת מה הוא חושב, אבל אפשר לראות שהוא עושה את זה, וגם קשה קצת לסבול מצד אחד את הפגיעוּת של מי שבעמדה הזאת ומצד שני את העצמאות שלו. את זה נבוקוב אמר, לא אני, מה אתם רוצים, ואני מקדישה את זה במיוחד לאלה שכל כך קשה עליהם התסכול שפעם אחת לא אמרו להם "גוד איוונינג איזראל" כאילו נימוסים והליכות זה השם האמצעי שלהם. 
 
מדובר, אני אומרת, על מישהו שמתוך בחירה חי רוב הזמן מחוץ לאזור הנוחות שלו. ולא שהוא צריך את ההגנה שלי, כי מישהו כזה הוא הכי חזק שבעולם, ואם יש לו כוח עוד לתת משהו – ועוד משהו, ועוד משהו, ועוד משהו, הייתי ממליצה: קחו, תחזיקו קרוב ללב, ולא רק תדעו – תרגישו שיש לכם שם משהו טוב. 
 
כבר שמעתי מכמה וכמה אנשים את הסיפור הקצת-משעשע (כשחושבים לרגע על אצולה ידוענית ישראלית על שושלותיה וכל זה) על זה שיונתן גפן ביקש לראיין את דילן מאחורי הקלעים וקיבל ממנו את התשובה "mercy", או יותר – "have mercy, man", וכל אחד מספר את זה כאילו זה סיפור על משהו אחר, אבל בעיקר זה כאילו על המזנתרופיה האופיינית לדילן. לדעתי זה בדיוק חוסר ההבנה שנבוקוב דיבר עליו. איכשהו גם נראה לי שיונתן דווקא הבין את זה – אבל פה אני כבר פחות מרגישה שאני יודעת.
 
איך מישהו כזה מופיע לגמרי מרצונו החופשי לפני קהלים די גדולים (ובאמת עולה בהקשר הזה התהייה שמישהו מהחברים החצין באוזני: מאיפה לכל הרוחות בסין מכירים את בוב דילן?) פעם אחר פעם עשורים רבים וארוכים? מובן שהוא לומד ליהנות מלהיות מחוץ לאזור הנוחות של עצמו, אבל כנראה זה גם נעשה עם כל מיני טריקים ועזרים, למשל התעלמות – וזה הדבר הצונן שחווינו: נראה כאילו בהופעות הוא עובד עם הנגנים שאסף לעצמו כאילו היו במרתף, מתאמנים על משהו. וזאת בהחלט אופציה קבילה ולא רעה להתקדם: לקחת את אזור הנוחות אתך – ללכת אל השבלול, לראות דרכיו ולהחכים.  
 
ההצעה היא לפיכך לחשוב על זה ככה – אם נניח למישהו שבכל מקרה תאהבו, נניח אבא שלכם, או הבן שלכם, יש להקה, ובדרך כלל הם מנגנים בחדר סגור, במרתף או במקלט; אם פעם אחת הם מנגנים אצלכם בבית והוא משאיר את הדלת פתוחה כך שאתם יכולים לשמוע ולראות משהו, אולי לא הרבה, אז מה – לא תעזבו הכול, תקשיבו רוב קשב, תגידו בשקט: תודה תודה תודה ותתכוונו לזה?
 
ולבסוף: מיחזור זה טוב
 
גם זה שייך לעניין; אחותי שבדרך כלל חיה במקומות שמקובל שהם נאים מכאן הגיעה לביקור מולדת, עשתה סדר משלה בבית ההורים וכך הושלכו לי לתוך הפרצוף יחד עם כמה תמונות ישנות גם כמה גזרי עיתון עם טור קצר-מועד שהתפרנסתי מכתיבתו במקומון שכנראה כבר לא קיים (אני לא נוהגת לקרוא עיתונים וגם לא לברר מה שלומם, וזה באמת לא יפה מצדי). הטורים האלה, אומנם אני כתבתי אותם, אבל ממרחק הזמן הם דווקא די נחמדים לדעתי וכמעט חבל שאף אחד אף פעם לא יראה אותם יותר. האתגר שם היה לספר משהו על החיים שלי כאמא של מתבגר – ויחד עם זה בסוף גם להמליץ לקנות איזה מוצר. זה היה הקטע שהם ביקשו ממני בעיתון הזה, אנא עארף. אולי בגלל זה הם כבר לא קיימים.
 
אז אני מסתכלת בעיניים חדשות בקטעים הקטנים האלה, והנה הראשון  שאני רואה (דרך אגב, האגו שלי מוסר ש-עורכים לשוניים יודעים להיות אכזריים, אני מכירה את זה משני הצדדים, ו-בכל מקום שכתוב "אין זו", יש לקרוא: "זה לא"): 
 
 

 

9 תגובות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרעיה דש