בננות - בלוגים / / כיצד גיליתי את החוק הקוסמי מס' 1א, בעניין הבלגן
ignoring the state
  • רעיה דש

    צופה,  מקשיבה, בוהה,  מבשלת משהו, מחכה,  מחכה,  מחכה,  בוהה, מנסה בשקט,  מנסה,  מנסה מנסה (וכל הדברים החשובים נוכחים אף הם כמובן: בעל, ילדים שניים, חתולַיים, ערמת קומפוסט, התפרנסות, כמה אמונות ודעות עם אופציה להחלפה - ומשיכה עזה לכל מי ומה שיש בו אמת)

כיצד גיליתי את החוק הקוסמי מס' 1א, בעניין הבלגן

 

                                מוקדש בידידות לנולי עומר (שלא מכירה אותי) ולכל מי שהקארמה קצת מפליקה לו בפניו בזמן האחרון

כמו עוד כמה נסעתי לא מזמן לבקר בכמה ערים באירופה. השארתי מאחור את רוב הדברים הטובים אשר לי, וגם ערמה של עניינים בלתי פתורים ונציגיהם בעולם החפצים המוחשיים, שנתגבבו, בצייתנות טיפוסית לחוקי הכאוס והאנטרופיה (על אלה הרחיבו את היריעה רבים וגם טובים ממני), זה על גב זה וגם בצדדים. 

אציין שזאת לא היתה התוכנית, וגם לא הפנטזיה; התוכנית והפנטזיה היו להשאיר את הבית מבריק וריקני ברוח הזן, להכין הרבה אוכל מיטיב, טעים ונאה ולגדוש בו את המקרר, להכין עוגיות נפלאות מקמח שקדים ולהציגן בנון-שלנטיות נינוחה (יש אחרת?) בצנצנת זכוכית על שולחן המטבח, וחוץ מזה גם להשלים את בדיקת האפשרות להשלים את התואר – שהתחלתי לפני שנים אחדות-דות-דות-דות – בהתייצבות לייעוץ עם כל התעודות המוכיחות איזו סטודנטית נהדרת ומתקדמת הייתי, וגם שאחד הדברים הלפני-אחרונים שפרופסור רון עשה באוניברסיטה היה לרשום מזכר שלפיו השלמתי (סוף סוף, יש לציין), את חובות השמיעה שלי לתואר וכעת עלי רק לכתוב עבודה מורחבת – וכמובן להגן עליה וכל זה – ועוד כמה וכמה ניקויי שולחנות מהנים לא פחות. 

זה בעניין התוכנית והפנטזיה, ברם מכיוון שעד לבוקר נסיעתי ממש לא היו עדיין הדברים העיקריים בעניינה סגורים כלל ועיקר, ולפיכך (למה זה "לפיכך" עמלתי קשות להסביר לבן-זוגי הסבלני עד שעות הבוקר המאוחרות – אני ממש שונאת לארוז, נו) גם לא בדקתי עד הסוף אם יש לי מזוודה ומה יתאים לשים בתוכה, וזה בעיקר כי אני אף פעם לא מצליחה עד הסוף להחליט מה יותר נכון – לקנות כרטיסי טיסה ואז למצוא מקום לישון בו (ולסדר לעצמי מזוודה), או קודם לסגור עם בעלת הנכס האטרקטיבי למראה (בקומה החמישית בלי מעלית – כפי שיתגלה בוודאי רק על אתר) בסמטת ורונה (רוּ ורון בשבילכם) ברובע מונמרטר ורק אז לארגן כרטיסי טיסה (ולמצוא מזוודה ולשים בה בגדים בהתאם למזג האוויר והאופנה האחרונה בסוף המאה הקודמת), כי הרי ידוע שפנים יש לכאן ולכאן, וגם פה משתתפים כמה וכמה חוקים קוסמיים, למשל בדבר המקום להניח בו את קַטנוּת האמון שלך, וקשה להחליט אם נכון יותר להניח שמקום לישון בו יימצא בכל מקרה ולהקדיש את רוב הזמן והמרץ לרכישת כרטיסי טיסה, כי אין מה לטוס למקום שאין לך מקום לישון בו, או שמא ראוי להבטיח מקום במטוס ורק אז לדאוג למקום לישון בו, כי אידיוטי לשכור חדר ביבשת אחרת לפני הבטחת האפשרות להגיע אליה בתאריך המוסכם. לפעמים אני מתפלאה על כל הגאונים שמסתובבים בכל שוק, משני צדי הבסטה, וכבר פתרו מזמן את הדילמה הזאת שאני נדרשת לה מחדש כל אימת שאני מבקשת להרים את רגלי מעל האדמה לכמה שעות ארוכות (כן, ליד חלון בבקשה, אם אפשר לא בדיוק מעל כנף – אני מאלה שמבט מלמעלה – וגם מלמטה, האמת – על עננים עדיין משגע אותם). 

וכך, בעצבים מרוטים ומרופטים עד אבק, ולאחר שהתשתי את כל קרובי וידידי עד מיאוס הדדי גמור, יצאתי עם בתי למסעינו בשלוש ערים נאות באירופה והשארתי מאחורי, כאמור, בלגן שאין לו התחלה ואין לו סוף, הקשור לא רק לבחירת הבגדים שיתאימו-לא-יתאימו-כן יתאימו, אלא גם לעובדה שהדוקומנטים על השלמת חובות השמיעה שלי לתואר השני לא נמצאו בשום מקום (שחיפשתי בו) רבע שעה לפני שהייתי אמורה להתייצב לייעוץ, ועד לרגע שהחלטתי לפיכך לדחות את הייעוץ לימים אחדים לאחר שובי המתוכנן הצלחתי לחלוב את קירות הבית, מדפיו ומגירותיו ממפלים אימתניים של נייר שכתוב עליו משהו מצד אחד או משני הצדדים, אבל לא משהו שאני צריכה – וכל זה נשאר מאחור, מסתיר איפשהו את הדוקומנטים המבוקשים האמורים, שעה שיצאתי לדרכי, מנסה, בהצלחה יתירה, יש לציין, לשכוח את הנזקים שהצלחתי לחולל בזמן קצר ביותר עד אז, ואת העובדה שכל העושר הזה כנראה יחכה לי בשובי. 

את כל היפעה וההדר שחזינו בהם בנסיעתנו, וכל הברווזים, הברבורים והאווזים, המים הירוקים, האופניים, קבקבי העץ, הרכבות החשמליות והאחרות, המחששות האפלוליות והברסריות המוארות, ושלל החוקים הקוסמיים שנתגלגלו בהם ובמופעים אחרים שעינינו חזו בהם ואוזנינו שמעו, וחלק אף הבנו, אני מקווה ומתכוונת לעכל בהמשך ולהשתמש בכל זה בתבונה. מה שחשוב לי לציין כרגע הוא שעם שובנו מקץ כשלושה שבועות התקבלנו בחיבה רבה ובחום – מכל בחינה, כולל זאת שהפכה מייד את מיטריותינו המשובחות, שרכשנו בכסף רב לאחר השמדת כמה וכמה כאלה קטנות וזולות יותר, לשמשיות – ורק כאשר ביקשתי לפרוש לשנת הלילה, קרועה מעייפות של גלגולים, שנים, שבועות ובעיקר שעות עמוסות וצפופות במעש, בקונקשֶנים ובציפיות לכלי תחבורה שונים אף משונים (no tuk-tuk toaday and tomorrow) – הזכירו לי עיני את אשר לבי השכיח ממני: ערימת הבלגן שלי הועברה בהיעדרי אל שולחן התשפורת (כי אכן יש לי אחד כזה) שליד הצד שלי במיטתי, ושם חיכתה לי בנאמנות של כלב רחב וגבוה עד מאוד – בעצם גמל: גמל הוא חיה נאמנה עד מאוד, אני חושבת, מעניין למה לא מציינים אותה יותר בהקשר הזה, של נאמנות. גם אז, כשהתערסלתי במיטתי למרגלות ערימת הבלגן שלי, ניסיתי לסגת, כמו עכשיו, אל עולם השאלות האינטלקטואליות הנוקבות שיש בצדן נגיעות רגשיות, כגון שאלת מעמדו של הגמל, כדי להירדם מתחת לצל המאיים של ענייני. 

כבר בבוקר שלמחרת, עם ההתרוצצות של פריקת המזוודות (רק שלושה קילו עודף, דיילת הקרקע הפטירה בזלזול קל, וזה אחרי שגמרתי בשדה התעופה את Trouble של Fay Weldon שקניתי בשוק בפריס והשארתי אותו שם – יש לי די משלי, תודה רבה), העפתי את ערימת הבלגן משולחן התשפורת לכורסה שליד המיטה – מי בכלל צריך שם כורסה, מה, מישהו בא לבקר כשאנו פורשים לחדרנו? – ושלום על ישראל. שולחן התשפורת, לאחר כמה חיזוקים בפטיש קטן ומברג, חזר להיות נאה כשהיה, ושוב אפשר לבדוק בו מי המכשפה הנאה בכל העיר. נכון שקצת הסתבכה עכשיו האפשרות להיכנס לחדר ולצאת ממנו, אבל רק מעטים התלוננו, והם עשו את זה בשקט וכשאנחנו לא בסביבה. 

רק כשמישהו פתח את החלון, אולי אני, וכמה פתקים קטנים התעופפו ונחתו לרגלי, עם כמה מספרי טלפון מרוחים בלי שם בעליהם או עם, הבנתי את החלק התיאורי של החוק הקוסמי 1א בעניין הבלגן: הבלגן לא הולך לבד לשום מקום. לפיכך התכופפתי והתחלתי מכניסה סדר בענייני, גרב גרב, אבן אבן, נייר נייר, מספריים מספריים – וגם כל השאר. 

זה הקטע שבו אם זה בסרט אז מריצים את זה מהר ומתקבל רושם של פעילות נמרצת המשיבה רוח טובה על סביבותיה כטחנת רוח בזמנים רחוקים והיום טורבינה רזה ומתכתית, אבל האמת היא שאפשר גם לעשות את זה לאט ובהדרגה, ולמשל בכל פעם שנכנסים לחדר לקחת כמה דברים כשיוצאים ממנו בחזרה ולשים כל אחד מהם במקומו – העיקר שעושים את זה. זה עוד חלק מהותי מהחוק הקוסמי בעניין הבלגן שלך, שכאמור לבד הוא לא הולך לשום מקום: כדי לפוגג אותו צריך לגעת בכל פריט שבו ולעשות עמו את החסד של קריאה בשמו האמיתי והבאתו למקומו. קשה להאמין אילו דברים עלו מהבלגן ההוא שלי. למשל הצעיף שהתכוונתי להשתמש בו כדי להראות לפריסאיות שגם אני יודעת דבר או שניים על מה עושים עם זה, הכובע של השכן מלמעלה שנפל מהחבל וכולנו חיפשנו שעות בחצר ולא מצאנו, התמונה שקיבלתי למזכרת מקורס יזמות והקמת עסקים קטנים והדיסק-און-קי עם כמה דברים מהעבודה שחשבתי לעבוד עליהם לפעמים בלילה בטיול כדי להתקדם קצת, כמובן גם כמה מתכונים למלבי טבעוני גזורים מעיתון, מספר טלפון וכתובת של אצטגנינה ממש מעולה ביפו העתיקה, אם להאמין לדודה של חברתי ראומה, ועוד ועוד. ועוד. 

בסוף, לאחר תרומת כמה כובעים, צעיפים ושמיכות לוויצו, מסיבת החלפת בגדים עם שלוש חברות מהתיכון, הנחת כמה ספרים קרואים וחוברת תווים לחלילית ליד כלוב המיחזור, קריעת כעשרים קילו של מכתבים ודוחות בנקאיים לקונפטי והכנת איגלו מעיסת נייר לחתול וסירות נייר להשטה בשלוליות ובנחלי גן העצמאות בטיול סתווי עם הכלב, צצו ועלו דרך קסם הדוקומנטים האבודים על השלמת חובותי לתואר, חתומות בידי פרופסור משה רון – שאילו רק חיבב את הסיפורים שלי עם יותר passion, כמו שהוא חיבב, נניח, את הסיפורים של יעל ישראל, הייתי גם אני מכנה אותו מוקי כמו כולם – הסדר הושב על כנו ונורתה יריית הפתיחה ליצירת בלגן חדש וטרי. 

וכך הבנתי סוף סוף את החוק הקוסמי מס' 1א בעניין הבלגן: הבלגן שלך לא הולך לבד לשום מקום, לא משנה איזו דרך תנקוט להתעלם ממנו. טוב להזיז את הבלגן שלך – למשל לנסוע קצת לנקות את הראש בברוז' או בטשרנוביץ עילית, טוב יותר לטרוח לפוגג אותו – לתת מבט נוקב בכל מרכיב ממרכיביו ולקרוא לו בשמו, למשל: פחד לא רציונלי מהתחלת פרויקטים חדשים או חרדה מובנת מעימותים ישירים שגורמת ליצירת עימותים עקיפים, או חולצה צהובה מבד מעקצץ שאני בחיים לא אלבש. אפשר לעשות את זה מהר מהר או לאט לאט, אבל הכי חשובה התנועה המתמדת – והכי סבבה זה לחלוק בעודפים: לאפשר למישהו אחר לתת חיים חדשים למשהו שבשבילך הוא כבר אבוד ואין לך מה לעשות בו. 

כשמדובר בהתחלקות בעודפים חשוב מאוד להבחין בינה ובין עודף התחלקות, ובעיקר בינה ובין סתם התחלקות, שלא לאמר החלקה (גליצ', בלעז); חשוב מאוד שהחומר שחולקים בו יהיה איכותי ושימושי. מתאים לציין בהקשר הזה, כדוגמה, את ההודעה של נולי (המוזכרת למעלה) שהיא עוזבת את הארץ, לצרפת כמדומה, וזה כי בארץ לא יודעים להתייחס לנשים, לא נותנים לשגשג כלכלית (כנראה אם אתה לא קונגלומרט לענייני מוצרים בלתי דרושים ברם נדרשים), לא מתייחסים לאמנות שלה, וזה אף ששמה ידוע והולך לפניה והיא אמנית מעודנת ומשובחת, עם או בלי זיקה לזה שהכול יודעים מי היה אבא שלה ולצטט שורה או חצי שורה על הבולבול – והכול טבול איכשהו בזה שביבי (כנראה הכוונה לראש הממשלה המכהן כרגע, בנימין נתניהו) מפריע לה, לא כתוב במה, אולי כי הוא מי שמכתיב כאן את האווירה הכללית בענייני אמנות או משהו כזה – As if. 

אז חלק ממה שהיא אומרת מאוד שימושי, בכך שהוא מכאיב ומצער מהסיבה הנכונה: מישהו נפגע, ואנחנו צריכים לדעת את זה, למשל כדי לתקן את דרכינו, ויש בו מידע מעשי: מישהו עוזב את הארץ, ואנחנו צריכים לדעת את זה כדי לדעת איפה לחפש אותו להבא. משהו כאן שימושי גם בכך שאפשר להזדהות עמו: אמן רוצה להרגיש מוערך ומקובל, להעז להתפתח, לעשות דברים חדשים ולחיות חיים יפים (התביעה האחרונה מכמירת לב במיוחד וכנראה גם אוניברסלית לגמרי). משום מה – וקשה להכחיש את זה – התייחסות ותגובה נחשבים חלק מצידוק הקיום של אמן, ומין הרשאה בשבילו להתחדש ולהתפתח, אם כי הדעת נותנת שדווקא בהיפך צריך להימצא הרבה חופש: אם במילא אף אחד לא מתייחס את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה – נכון שזה מתאים יותר לאמנים נניח כמוני, שחיים במחתרת, ולא לאמנים שהולכים על מכירת כרטיסים וכאלה, ואלה באמת צריכים למכור את נשמתם למחזיקי השופרות והמגה-פונים למיניהם, כמו יחצנים ומבקרים וגיסותיהם, וזאת כמובן בעיה – אבל לא בטוח שמעבר (על איזו אשרה?) לארץ אחרת יפתור את הבעיה הזאת. 

מה שנראה לי לא שימושי זה העסק עם הביבי-בלבול-מוח – מה קשור לפה ביבי? אישית אני לא מאמינה שצריך ראש ממשלה בכלל. ראש ממשלה וממשלה וכל הרשויות על פקידיהן זה בשביל הרעים, לא בשבילנו, הטובים – כך היה מאז ומעולם, לכן לא באמת אכפת לי מי יושב שם למעלה ונוסע במכוניות המייללות. השלטון משחית ובמוקדם או במאוחר מי שהוטס לשם נעשה חלק רציני מהבעיה. אבל סתם באגביות לנקוב-לא-לנקוב בכינוי (חיבה, כאילו) של מישהו ולמנות אותו לתפקיד האבא של כל הצרות שלך – נראה לי שזה לא שימושי ובטוח לא כרטיס טוב להצלחה בעולם הגדול. לא בטוח גם שניקי (ניקולה סרקוזי, כאילו) ימצא זמן להתייחס יותר טוב. 
לפי החוק הקוסמי 1א בעניין הבלגן, אין מה לחלוק בחומר לא שימושי, למשל כמו זה. שימושי בהקשר הזה יכול להיות הכנסת פסקה חוצבת להבות לשכנוע הרבים לבחור בפעם הבאה מפלגה שתניב ראש ממשלה אחר. את התסכול על פחיתת הדורות וכל זה מתאים יותר להפנות – נכון, בעוז – ליצירת האמנות (המעודנת והמעולה) הבאה.

לטובת הכלל, שהיא תמיד, פחות או יותר, לנגד עיני, פחות או יותר, אחזור עתה שוב על החוק הקוסמי 1א בעניין הבלגן: הבלגן שלך לא הולך בלעדיך לשום מקום; הוא עלול לבוא אתך גם לשער הניצחון ולשבת מולך ולבהות בעיניך גם בקפה של חברת רנו בשדרת שאנז אליזה, ולכן יש לפוגג אותו למרכיביו, ולהיות חכמים ורגישים בתקופת המיון. כאשר ניגשים למלאכה החשובה של התחלקות בעודפים ראוי לחשוב היטב באילו עודפים ראוי לחלוק ועם מי; למשל לחברה שמתחילים עכשיו לראות שהיא בהיריון רצוי לתת סריגים, ולא אריגים, בעיקר אם רוצים להישאר חברות. 

אבל נכון, כולם אומרים שפריס מתחילה להיות נהדרת איך שאוגוסט נגמר. ורובם גם יודעים, כי הם היו גם וגם, אולי, וזה מידע שימושי בעיקר למי שיכול לבחור מתי תהיה לו חופשתו השנתית.

 

תגובה אחת

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרעיה דש