האבולוציה של האושר

 

שבת שלום, שלום שבת!

מאוד הייתי רוצה להגיד מלים טובות, חשובות, מחבקות, מתחברות, מרגיעות ומנחמות בצוק העתים, אבל אין לי כל כך מלים שעושות כאלה דברים. במקום זה החלטתי שאעשה מה שהתכוונתי לעשות לפני שהחל הסיבוב הנוכחי של כל ההרעשות שוחרות השקט שעובר אותנו עכשיו, ואם ידידי הגדול עמנואל (קאנט) ישאלני אם הייתי מוכנה לחיות בעולם שבו כולם עושים ככה, אומר לו ש-כן, נראה לי.

אז: אני מלאת הכרת טובה להתארגנות "בודהיזם בישראל", שמאפשרת לי להתאמן בתרגום – אמנות מאתגרת וטורדת אגו שאתה הופך לכזה קטן כשאתה מנסה להתעסק בה בלי להגיד מילות מפתח כמו "אֶה" ו"אממ…", "נו" ו"ובכן".

את התרגום הספציפי הזה, שאני מודה שהוא קצת עצי ורחוק מלהיות מיומן או מקצועי (וגם הטקסט לא מאוד מאוד נוגע, אבל זה הטקסט שקיבלתי הפעם לתרגם וגם אפשר לקחת ממנו את זה ש-אם מכוונים גבוה אפשר לעלות), אני מקדישה לאחד שיקר לי, אדם, שכרגע נראה כאילו הוא סבור שאושר הוא כמו בלון הליום, שאתה מקבל אולי פעם בשנה ואתה צריך להחזיק בו ממש ממש חזק כי אחרת הוא בורח; בעצם אושר הוא הרבה יותר כמו כדור שלג, שצריך מיומנות מסוימת כדי להתחיל לברוא אבל עם מאמץ נכון (מאמץ בלי מאמץ?) ונכונות לשחרר הוא די מהר מצמיח את עצמו לגדלים עוצרי נשימה.

מוקדש לאדם-לה, אבל מודבק פה כשירות לכל מי שעובר פה וזה יכול להועיל לו, ו-אני תמיד אשמח לקבל עוד רעיונות לעִברוּת מלים כמו lovingkindness, equqnimity וחברותיהן.  

  

האבולוציה של האושר/ ג'וזף גולדשטיין

                                                                                                                                                                                            התרגום מוקדש לאדמלה

מסופר שהבודהא, לאחר שזכה בהארה, הרגיש צורך ללמד כיוון שראה שכל היצורים מבקשים אושר, ועם זה מתוך בורות הם עושים בדיוק את הדברים שגורמים להם סבל. זה עורר את חמלתו הרבה להצביע על הדרך לחופש. הבודהא דיבר על סוגים שונים של אושר, הקשורים לשלבים השונים של דרך ההתעוררות הנפתחת בהדרגה. ככל שאנחנו חודרים עמוק יותר לתוך תהליך ההיפתחות, האושר שבכל שלב מקרב אותנו בהדרגה לסוג הנעלה ביותר של אושר, האושר של נירוואנה, של חופש.

מהם הגורמים והתנאים שיוצרים כל אחד מהשלבים האלה של אושר? כיצד ההנאה הזאת נוצרת?  האירועים והנסיבות של חיינו אינם מתרחשים במקרה, אלא הם תוצאה של גורמים                     ותנאים מסוימים. כשאנו מבינים את התנאים ההכרחיים לכך שמשהו יקרה אנחנו יכולים להתחיל לקחת את הגורל לידנו.

הסוג הראשון של אושר הוא זה המוכר לנו ביותר – האושר של הנאות החושים. זה סוג האושר שאנו מפיקים מלהיות בסביבה נעימה, מכך שיש לנו חברים טובים, מהתענגות על מראות וקולות יפים, על טעמים וריחות משובחים, מתחושות גופניות נעימות. אף שההנאות האלה הן זמניות וחולפות, ברגעים שאנו חווים אותן הן מסבות לנו עונג מסוים.

לפי הבודהא, כל אחד מסוגי האושר נוצר או מותנה ברמה אחרת של טוהר. הרמה שמאפשרת אושר חושי היא טוהר ההתנהגות, המכונה לעתים טוהר המעשה. טוהר ההתנהגות הוא דרך בסיסית להגיע לקשר אמיתי עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם. יש לו שני היבטים; הראשון הוא טיפוח נדיבות – הביטוי לאי-חמדנות ולאי-היקשרות. חמדנות והיקשרות הן מה שכובל אותנו לגלגל הסמסרה, מעגל החיים והמוות. עם כל פעולה של נתינה אנחנו מחלישים את כוח ההיאחזות. הבודהא אמר פעם שאילו הכרנו, כפי שהוא מכיר, את פרי הנתינה, לא היינו מאפשרים אפילו לארוחה אחת לעבור בלי שנחלוק אותה, עד כדי כך גדול כוחה של הנדיבות.      

הבודהא דיבר על שלוש רמות של נדיבות; לראשונה הוא קרא נדיבות קבצנית – אנחנו נותנים את החלק הגרוע ביותר ממה שיש לנו, את מה שאנחנו לא רוצים, את השיירים, וגם אז יש לנו ספקות רבים: "כדאי לתת את זה? לא כדאי? בשנה הבאה אולי אצטרך את זה". הרמה הבאה היא נתינה חברית – אנחנו נותנים מה שהיינו משתמשים בו בעצמנו, ואנחנו נותנים את זה יותר בספונטניות ובקלות, עם יותר שמחה בלב. הסוג הנעלה ביותר של נדיבות הוא נתינה מלכותית. התודעה מתענגת על התחלקות בטוב ביותר שיש לנו, בנתינת מה שערכו רב ביותר בעינינו. זוהי שלמות הנדיבות.

נדיבות מופיעה בצורות רבות – אנחנו יכולים לתת את הזמן שלנו, את האנרגיה שלנו, את רכושנו החומרי, את אהבתנו; כל אלה הם ביטויים של אכפתיות, של השתתפות, של קשר ושל ויתור – היכולת להרפות. היופי בנדיבות הוא שהיא לא רק מביאה לנו אושר מיידי – אנחנו מרגישים טוב כשאנחנו נותנים – אלא היא גם סיבה לאושר עתידי.

ההיבט האחר של טוהר ההתנהגות הוא sila, מוסריות בשפה הפאלית. בתורה של הבודהא יש חמישה צווים שאנשים שאינם נזירים חיים לפיהם: לא להרוג, לא לגנוב, לא לנאוף, לא לחטוא בדיבור – להגיד דברי שקר או דברים קשים, ולא לצרוך חומרים משכרים אשר מערפלים את התודעה או מתעתעים בה. העיקרון שבבסיס הוא הימנעות מפגיעה – בעצמנו, באחרים ובסביבה.

ממש כשם שנדיבות דורשת אימון, כך גם המחויבות לצווים; תרגול מודע שלהם מפתח ערות ושומר עלינו מפני החצנה פשוטה של דפוסי הההתניות השגורים שלנו. הצווים משמשים נקודת ייחוס, נותנים לנו בהירות מסוימת בהבנה אם התנהגותנו מיטיבה או מזיקה. הם אינם הוראות מוחלטות "לא תעשה כך וכך", ו"עשה כך וכך", אלא קווים מנחים לחקירה כיצד הפעולות שלנו משפיעות על תודעתנו: מה קורה כאשר אנחנו בקונפליקט עם העולם? מה קורה כאשר אנחנו בהרמוניה עם אנשים אחרים ועם עצמנו? בתורה המסורתית של הבודהא מוסריות היא הבסיס לריכוז, וריכוז הוא הבסיס לחוכמה. כאשר התודעה היא במצב של מהומה קשה מאוד להתרכז. כוחה של המידה הטובה הוא יציבות ונינוחות התודעה. וכאשר אנחנו בהרמוניה עם עצמנו אנחנו נותנים מתנה נפלאה לאחרים, מתנת הביטחון. אנחנו אומרים בצורת החיים שלנו, במעשים שלנו, "אינכם צריכים לחשוש מפני". רק תארו לעצמכם איך היה העולם משתנה אילו קיימו כולם צו אחד: לא להרוג.

ההנאה שאנו חווים כשאנו מתנהגים בנדיבות ובמוסריות יוצרת את הסוג השני של אושר, האושר שבריכוז. הבודהא כינה אותו טוהר התודעה. כאשר התודעה יציבה וממוקדת יש איכות של שלווה ושקט פנימיים שהיא עמוקה ומספקת הרבה יותר מהאושר שבהנאות החושים. הנאות החושים משמחות, אבל בשלב כלשהו אנחנו מתעייפים מהן. כמה זמן כבר אפשר להאזין למוזיקה או לאכול מזון טעים? מנגד, האושר שמגיע עם ריכוז התודעה הוא מרענן. הוא מממריץ אותנו.

יש הרבה טכניקות לפיתוח הריכוז. אנחנו יכולים להתמקד בנשימה, בצליל מסוים, במנטרה, בדימוי, בצעידה. אנחנו יכולים לתרגל metta, טוב-לב אוהב, או karuna, השתתפות. כל אחד מאתנו יכול למצוא לעצמו את הדרך היעילה ביותר לחזק את המצב של התמקדות, של נינוחות. כאשר הריכוז מתחזק אנחנו ממש מתחילים לחיות ממקום של הרבה יותר שקט פנימי. זה מקור לאושר עצום, הנאה עצומה.

האושר הנובע מריכוז מאפשר את הסוג הבא של אושר, האושר הקשור לתחילתה של תובנה. כאשר התודעה שקטה אנחנו יכולים להשתמש בה בשירות המודעות ולהגיע להבנה עמוקה יותר של מי אנחנו ומה הם החיים. החוכמה נפרסת בצורה מסודרת מאוד. כאשר אנחנו יושבים ומפנים תשומת לב לחוויות שלנו, המדרגה הראשונה שאנחנו מגיעים אליה היא תובנה פסיכולוגית. אנחנו רואים את כל הצדדים של עצמנו – הצד האוהב, הצד הכועס, הצד השליו. אנחנו רואים חלקים של עצמנו שהיו מוסתרים – הקנאה, הפחד, השנאה, תחושת חוסר הערך. פעמים רבות כאשר אנחנו מתחילים להיפתח לחוויה של מי אנחנו, חלקים גדולים מזה לא מוצאים חן בעינינו. הנטייה היא להיות שיפוטיים כלפי עצמנו.  

בכוח הריכוז והקשב אנחנו לומדים לנוח מאוד בטבעיות במודעות פשוטה למה שקורה. אנחנו נעשים פחות שיפוטיים. אנחנו מתחילים לקבל תובנות על מורכבותה של האישיות שלנו. אנחנו רואים את הדפוסים של מחשבותינו ורגשותינו ואת דרכי ההתייחסות שלנו לאנשים. אבל זהו שלב לא פשוט בתרגול. תובנות פסיכולוגיות יכולות להיות מאוד פתייניות – מי יותר מעניין אותנו מעצמנו? לכן קל ללכת לאיבוד בשלב הזה של החקירה. עלינו לעמוד על המשמר ולחזור שוב ושוב למטרה העיקרית של המדיטציה.

בתרגול מדויק של תשומת לב לַרגע אנחנו רואים את טבע המחשבות והרגשות, יוצרים קשר ישיר מאוד אתו ופחות הולכים לאיבוד בסיפור. מה טבעו של הכעס?  מה טיבו של אושר? מהי טיבה של חמלה? תנופת הקשב מתחילה להיבנות.

בנקודה זו יש קפיצה אמיתית בתרגול שלנו. הבודהא קרא לשלב הזה טוהר הראייה, או טוהר ההבנה. אנחנו עוזבים את ההיקסמות שלנו מתוכן תודעתנו וצונחים לרמת התהליך, זרם התופעות. אנחנו רואים בבהירות שמה שקורה בכל רגע הוא ידיעה ואוביקט שמופיעים ומסתלקים.

הבודהא נתן פעם דרשה קצרה מאוד בשם "הכול" (The All), שבה תיאר את מכלול החוויה שלנו בשלושה משפטים:

העין, אובייקטים נראים והכרתם.

האוזן, קולות והכרתם.

הלשון, טעמים והכרתם.

האף, ריחות והכרתם.

הגוף, תחושות והכרתן.

התודעה, אוביקטים תודעתיים והכרתם.

זוהי ההצצה  הראשונה שלנו על טבע התודעה עצמה. אנחנו רואים שלמעשה אנחנו לא יותר מרצף של רגעי תודעה – ראייה, שמיעה, הרחה, טעימה, מישוש, חשיבה, הרגשה. בשלב זה יש לנו הבנה ישירה מאוד של מה שהבודהא קרא לו שלושת המאפיינים; יש לנו  חוויה פנימית של האמת בדבר anicca, ארעיות הדברים: הכול משתנה בהתמדה. ומתוך ההבנה האינטימית הזאת של רגעיות התופעות אנחנו מתחילים לתפוס יותר בבהירות למה הבודהא התכוון במושג של dukkha, סבל – טבעם הבלתי-מספק של הדברים, כאשר אנחנו רואים שאפילו דברים מהנים משתנים – ומשתנים במהירות – נעשה ברור שהם אינם יכולים לספק אותנו. לא משום שהם רעים כשלעצמם, אלא משום שהם בני-חלוף. תובנה זו מובילה להבנת המאפיין שהכי קשה לראותו – anatta, או היעדר האני. אין מאחורי התהליך הזה מישהו שהתהליך עובר עליו; מה שאנחנו קוראים לו "אני" הוא תהליך ההשתנות.

טוהר הראייה הוא הפתח לתובנה גדולה יותר ולדרגות עמוקות עוד יותר של אושר. תנופת הקשב נעשית כה חזקה שתפיסת התופעות המופיעות ומסתלקות נעשית בהירה כשמש. ריכוז ומודעות מתקבלים בלא מאמץ. התודעה נעשית מוארת. שלב זה בתרגול נקרא אושר של ויפאסנה. זהו רגע מאושר מאוד במדיטציה שלנו. העונג שבו חורג מעל ומעבר לאושר שבריכוז או בהנאת החושים, כי בו אנחנו מקבלים תובנה מדויקת וברורה על טבעם של הדברים. זוהי בעבורנו הטעימה הראשונה של שיבה הביתה. אנו מרגישים התעלות עצומה והכרת טובה שאין למעלה ממנה: אחרי כל העבודה שעשינו אנחנו סוף-סוף קוצרים שכר גדול.

אבל יש כאן בעיה. שלב זה מכונה פעמים רבות פסבדו-נירוואנה. כל מה שתרגלנו כל כך הרבה כדי להגיע אליו – בהירות, התעלות, צלילות, חוזר אלינו­­­­­­­­­­­­­ כמה שהבודהא קרא לו "קלקול התובנה". האיכויות האלה עצמן אינן הבעיה; למעשה הן המאפיינים של ההארה, אבל מכיוון שהתובנה שלנו עדיין אינה בוגרת, אנחנו נקשרים אליהן ואל האושר שהן מביאות. נדרש מאמץ מחודש כדי לחזור להבחין בפשטות במצבים הייחודיים האלה. בנקודה זו אנחנו נכנסים לשלב מטלטל. במקום ההופעה וההסתלקות של תופעות אנחנו מתחילים לחוות את ההתפרקות של הכול – התודעה שלנו, הגוף שלנו, העולם. הכול מתפוגג. אין מקום לעמוד בו. אנחנו מנסים להיאחז במשהו שמתפרק בלי הפסקה. כששלב זה נפתח, יש פעמים רבות פחד בלתי רגיל.

באושר של ויפאסנה אנחנו יכולים לשבת שעות, אבל בשלב ההתפרקות אנחנו יושבים עשר או 15 דקות ונתקפים גועל. המצב הזה ידוע כשלב "גלגול המזרן", כי כל מה שהיוגים רוצים הוא לגלגל את המזרן שלהם ולהסתלק. זה זמן קשה מאוד, עם הרבה סבל קיומי; זה לא הסבל של כאב בברכיים או של בעיות פסיכולוגיות, אלא הסבל הטבוע בקיום. אנחנו חושבים שהתרגול שלנו מתמוטט, אבל למעשה זהו שלב של התעמקות החוכמה. מתוך הפתיחות שלנו ל–dukkha עולה מה שנקרא "הדחף לשחרור", הנעה חזקה להיות חופשיים. 

מתוך הדחף הזה לחופש עולה שלב נוסף, משמח מאוד, של מדיטציה, אושר שוויון הלב. זהו אושר עמוק ועדין הרבה יותר, שהוא גם עמיד יותר מההתעלות של השלב הקודם, של ראיית הדברים מופיעים ומסתלקים במהירות. יש רכות וקלילות בגוף, התודעה יציבה לחלוטין, אין אפילו שמץ של הימשכות או דחייה, התודעה חסרת פניות לחלוטין. נעים או לא נעים, כל מה שעולה הוא בסדר. כל מרכיבי ההארה נוכחים בשלב ההבשלה הסופי.

מכאן, מהמקום הזה של שוויון הלב, התודעה נפתחת באופן ספונטני ואינטואיטיבי למה שאינו מותנה, אינו נולד, אינו נראה – נירוואנה.

נירוואנה היא האושר הנעלה ביותר, אפילו מעל האושר שבתובנה או הבמה גדולה, כי היא חורגת אף מגבולות התודעה עצמה. היא משנה מן היסוד. לחוויית הנירוואנה יש כוח לעקור מזרם ההכרה את הגורמים המזיקים שכובלים אותנו לסמסרה. הרגע הראשון של היפתחות למציאות העליונה עוקר משורש את ההיצמדות לעצמיות, לתחושת "אני", ונאמר שמרגע זה והלאה אין ברירה אלא להתמודד עם כל שאר המטמאים, כמו חמדנות וכעס, בדרך להתעוררות מלאה.

מה שהבודהא לימד במישורים רבים מאוד זה איך להיות מאושרים. אם אנחנו רוצים את האושר של הנאות החושים, יש לו סיבות ותנאים, כלומר טוהר ההתנהגות. אם אנחנו רוצים את האושר של שקט, של שלווה, עלינו לפתח יכולת ריכוז – התמקדות התודעה. אם אנחנו רוצים אושר של תובנה, עלינו לפתח את טוהר הראייה, טוהר ההבנה באמצעות חיזוק הקשב. אם אנחנו רוצים לחוות את האושר המתלווה לדרגות שונות של תובנה, כל הדרך עד לשוויון הלב, עלינו להמשיך לבנות את תנופת הקשב ואת שאר מרכיבי ההארה. ואם אנחנו רוצים באושר הנעלה ביותר, האושר של נירוואנה, עלינו פשוט ללכת בדרך הזאת עד סופה, וכאשר אנחנו חותרים לסוג הנעלה ביותר של אושר אנחנו מוצאים לכל (הסוגים) האחרים מקום הולך וגדל בחיינו.   

 

 יו, איזה קטע – יש אזעקה פה.