אטיוד – דיוקן עצמי מטונימי אני רשימה מאוד ארוכה, סרט נייר מרובב מתנחשל ברוח שרק נעל העומדת על קצהו מצמידה אותו לקרקע. רשימות נמשכות ועולות מכיסי כמו יונים חיוורות, דגלונים לבנים, מנחות פיוס מתעתעות לכל אנשי המעשים. מה צריך לעשות, את מי לפגוש, מה מביא לי כאב ראש, אילו סרטים אני חייבת לראות, איך לקבוע מה עומד לקרות, מה ...

                                  מוקדש בידידות לנולי עומר (שלא מכירה אותי) ולכל מי שהקארמה קצת מפליקה לו בפניו בזמן האחרון כמו עוד כמה נסעתי לא מזמן לבקר בכמה ערים באירופה. השארתי מאחור את רוב הדברים הטובים אשר לי, וגם ערמה של עניינים בלתי פתורים ונציגיהם בעולם החפצים המוחשיים, שנתגבבו, בצייתנות טיפוסית לחוקי הכאוס והאנטרופיה (על אלה הרחיבו את היריעה רבים וגם טובים ...

      ככל שהיום הזה פונה, ושקט ספציפי מוכר מתיישב על הכול ברחבות כמו מלך, ורוח ירקרקה אפרפרה מחליקה על ראשו בטוב לב לא אישי, אני יותר ויותר רוצה להגיד לאף-אחד ספציפי משהו מאוד דומה לזה:   אני סולחת – כבר סלחתי – לכל מי שהצטערתי, כעסתי או דאגתי בגללם,   לכל מי שלא ספרו אותי, שהיו אדישים, קרים ...

      רצוני שלא יהיה אפשר עוד לראות את פני. אני כובשת אותם בשטיח. מאריכה עד מאוד את ההשתחוויה העמוקה לאחר הישיבה. אולי היום יוותרו לי על הכול ופשוט אשאר כך.   אני מנסה ללמד את עצמי ענווה. זה לא יהיה כל כך קל. אין לי נטייה טבעית לזה. כלומר קל מאוד להכלים אותי, לאפשר לי להרגיש עלובה ונקלית ...

      אני חוזרת לנסות. קודם כול פה, בבלוג הזה שכבר נעשה קצת עלום (קודם היה לי הבלוג הזה והבלוג העלום, ועכשיו, הפלא ופלא, יש לי שניים תאומים עלומים), ואני מקווה שלא רק עם הוראות מה לעשות עם החיים שלי – אף שבזה אני הכי טובה. למה לחזור? כי בא לי. או כמו שארקדי אומר יותר יפה – התגעגעתי ...

         אף אחד לא ישיג אותי בזה, אני הראשונה שתמהה על עצמי, ולא בידידותיות, על כך שבעולם ובזמן שבהם הרגו ילדה ושמו אותה במזוודה ואחר כך ישבו על זה בשקט,  ולא פעם ולא פעמיים אמהות מטביעות את ילדיהן, ובזמן ובמקום שגם יותר קרוב קורים לא מעט דברים גבוליים, אני לא מצליחה לרסן את צערי על כך שחבר אמיתי שלי, שאם מצננים ...

      היום אני מספרת לכל מי שמסכים לשמוע איזה שירות מזופת אגד – המהיר בעיר – נותן לשבוייו, סליחה – ללקוחותיו. פשוט כי עם כל הפלגמטיות (שלי, הכוונה) הפעם הם הצליחו לעצבן אותי. כל יום אני אוכלת בשקט את השירות העלוב שלהם כדי להגיע לעבודה, שנכון שבקו אווירי קרובה מאוד הביתה, אבל טרם הספיקותי להתקין את העפיפון שייקח אותי ...

  אחת הדרכים שבהן אני בטעות מקלקלת לעצמי את החופש להתבטא עוד לפני שמישהו אחר מקלקל לי אותו היא להשתמש בחופש של אחרים נגד עצמי, כלומר לקרוא או לשמוע דברי ביקורת על דברים שאנשים אחרים עשו.   נניח – סצנה טיפוסית –  שראיתי אתמול סרט שעשה לי נעים באזור מקלעת השמש. חשבתי שהוא ממש טוב. נניח הסרט stranger than fiction  – "מעבר ...

     מה שאני רוצה בעצם זה לשבור את הקרח הזה, של – אני לא מוסיפה שום דבר חדש לבלוג בינתיים – ופשוט להוסיף משהו חדש לבלוג. רק בינתיים. להגיד משהו. מין אהמ אהמ כזה, שא"א מילן דיבר עליו בפתיחה לפו הדוב, אם אני זוכרת נכון ואם לא המצאתי פה משהו סתם בשביל שיהיה לי יותר נוח.   אחר כך זה ...

    אני מוצאת שאני חייבת להגיד את זה: מתישהו לא מזמן הלכנו לסרט Earth  – עולם גדול מופלא. זה סרט נהדר בעיני.  בדרך כלל אני לא הקהל הטיפוסי של סרטים על טבע. באמנות אנשים והעיר מעניינים אותי הרבה יותר מבעלי החיים והטבע (בחיים האמיתיים זה קצת פחות מובהק נדמה לי), אבל הסרט הזה הוא באמת מושלם.   היופי שנחשף ...