לאה ברץ מרצה לספרות

  מְלַהֶקֶת חַיֶיהָ עַל בָמַת שַׂחְקָנִים מִקְצוֹעִיִים מְשַׁנֶּנֶת הֵיטֵב טֶקְסְט הַהוֹפֵךְ בְּפִיה מוֹנוֹטוֹנִי, שָׁחוּק וְחָסַר בָּרָק. מַחֲלִיפָה בִּגְדֵי מִּשְׂחָק תּוֹךְ מִלְמוּל: "לָמָּה תַּלְבִּישוּנִי אַדֶּרֶת שְׁאוּלָה?" מְדַמְיֶנֶת סוֹפָהּ. מְהַלֶּכֶת לְאוֹר נֵר מְחַפֶּשֶׂת אוֹצָרִ בְּמִרְבָּצִים מְרוּקָנֵי זמַן.   נֵרָהּ שֶׁל לֶיְדִי מַקֶּבֶת, יְדִידָתִה מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, דָּעַך מוֹתִיר סִימָנֵי חֲרִיכָה עַל גּוּפָהּ.    

שוטפת רצפה, מכבדת את הרצפה עושה ספונג"ה אותה פעולה?  אותה משמעות ? נזכרתי  בעקבות ספרה של רחל בכר בין ימין לשמאל, הוצאת גוונים, 2007.   לא, זו אינה אלגוריה פוליטית, אם כי בנקל יכלה להיות. זהו ספר ילדים המבקש להקנות לילד תובנות על אודות התנהלות העולם. העולם הוא מקום שנועד לטעות בו, אולי גם לטעות. אבל רק מטעויות הרי לומדים. הן המסר הגלוי ...

לצערי, אני שובתת.  שובתת מאונס. שובתת משום שאני שיכת לארגון המורים. ארגון  שמתיימר לעזור לעובדי ההוראה, אבל פעם  כשמאד מאד הייתי זקוקה לו….. הוא התנער. ואז כתבתי  את השיר שלהלן. היום  הנסיבות השתנו אבל התחושה דומה. כְּשֶׁדְּפַקְתֶּם אֶת הַמַּסְמֵר הָאַחֲרוֹן בָּאָרוֹן הַמֵּתִים שֶׁלִּי דְּאַגְתֶּם לְהַכּוֹת הֵיטֵב בְּפַטִּישׁ, שֶׁמָּא דִּמִּיתֶם, שֶׁעוֹף הַחוֹל הִנְּנִי? וְאִם אֶעֱלֶה מִתּוֹךְ הַחוֹל? הֲרֵי כְּנָפַי יִהְיוּ שְׁבוּרוֹת ...

בַּחֶדֶר הַקָּטָןֹשֶׁנִּצְבַּע בְּאַפְרוּרִיוּתוֹ שֶׁל הַיּוֹם שִׁחַקּוּ הַיְּלָדִים. הַיָּדַיִם נֶעֶרְמוּ זוֹ עַל זוֹ מְנַסּוֹת לְחַפֵּשׂ אֶת אַחֲרוֹן הַמִּתְחַבְּאִים בֵּין חַרְכֵי  מִלּוֹת הַשִּׂמְחָה שֶּׁבָּאוּ לְהִסְתַּתֵּר כָּאן מֵעַנְנֵי גֶּשֶׁם. בִּקַּשְׁתָּ לַחְלֹק עוֹלָם יְלָדִים וְיָדֶךָ נָגְעָה (כְּמוֹ בְּטָעוּת) בְּנִּצָּת פְּרִיחָתִי שֶׁנָּבְלָה בִּין רֶגַע.   אֲבִיהָּ שֶׁל חֶבְרָתִי אַתָּה נ.ב. בעקבות הפוסט של יעל בר – שם  

  בבית הקברות ברובע מונפרנס למוות חיים משלו. "איך מתנהלים החיים?" שואלת סימון דה בובאר את סארטר אהובה בדיאלוג קברי צפוף. ו"פרחי הרע" מדיפים ריחם מתנסחים מחדש בידי צעירים המניחים שורות ביכוריהם על הקבר הקר לספוג השראה מאגית להחם את לבם. הרמוניה צבעונית בין קפֵּלות עתיקות ומצבות חדשות: סוטין, סיטרואן, בראנקוצ'י ושאר המון אדם. ובחור סתם יושב בין מצבות מתגבהות נוטות ...

הי, היי,  ידועה בציבור! אל תציפי מילות אהבה.   הי, היי,  פילגש ! אל תבני  היכל שן.   היי, היי, מאהבת ! מתת אל לא תוכלי להכיל.   ואני, פלילגש, מאהבת , ידועה בציבור בבתי שרד לא אוכל לדור. בוודאי, לא קבל עם ועדה. מידת ריקותן של אהבוֹתי משוא פנים, חרוזי פנינים – אמירה ריקה.   אז עשי טובה, דחילק, אז מה אם בא ...

השיר זעם נקבי  של שירה ארד  הזכיר לי שיש גם תגובה  אחרת. מָחַקְתָּ אוֹתִי הַשְתִיקָה הִכְאִיבָה לִקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת שֶלֹּא יָכְלוּ לַמִּלִּים  שֶנַּטְפוּ לְלֹא הַכָּרָה.   מָחַקְתִּי אוֹתָךְ הַשְּׁתִיקָה מְכַוֶּצֶת חַדְרֵי בִּטְנִי לְחָלָל שֶׁהוֹלֵךְ וּמֵאַיֵּן    

  שירי פזורים ברשת כרשת מחוררים מנפים את עצמם   המעט שנותר צרור באמתחת עני שמצא  שללו במעזבות חיי אחרים   והם ביתו.  

הורדוס שֶׁלִּי,  בִּקַּשְׁתָּ לְהַכְנִיעַ כֹּל גִּבְעָה בְּגוּפִי, וַאֲנִי בִּצַּרְתִּי  – מַנְעוּל וּבְרִיחַ.   עַמּוּד בֵּטוֹן  יָצוּק עָמַדְתָּ אֵשׁ שָׁלַחַתְּ לְהִבְעִיר בִּשְׂדוֹתַי, וַאֲנִי לֹא הֵסַרְתִּי שִׁבְעַת צְעִיפַי מֵעָלֵי מִתְכַּסָּה בִּרְעֲלַת מִלִּים לְשַׁקֵּם הֲרִיסוֹת חֲצֵרִי הָרְמוּסָה.