אוֹתִיוֹת עוֹטְפוֹת כּטַּלִּית צְחוֹרָה שֶל חָג הֲווּ כְּסוּת לְנֶפֶש עֵירוּמָה, שֶתּחְדַּל לְשַטֵּח כְּאֵבָהּ עַל מַחְצֶלֶת בְּצִּידֵי כָּל סִמְטָה, עֵת עוֹבְרִים וְשָבִים מַשְלִיכִים מַטְבֵּעַ תַּשְלִיךְ נַפְשָם מְלֵאת הַחֲטָאָה. אוֹתִיוֹת עוֹטְפוֹת הֲוּו קוֹל, הֳיוּ מַתָּת לְזֶה שֶנוֹתְרוּ בְּיָדָיו סִימְנֵי נְקוּדוֹת לְאַחַר מַעֲשֶה הַצְּלִיבָה

מְאַפֶּרֶת מִלּוֹתַי אֶל מַאֲפֵרַת שוּרוֹתַי אוּלַי עוֹף חוֹל טָוַסִי יִצְמַח אֶל חֲיַי

ואני עשיתי  כ – לום ואת המעט תייקה יד זרה אפילו לא ענוגה בתוך קלסר עב כרס דפי חיי מונחים מנוקבים  מסודרים מסתירים זעת עמל יומי דמעת תסכול עטי.     בתוך קלסר יד  עם קרס תבקש לה רק  מדגם מייצג להנכיח מהותי!  

הנפש  עושה חשבון      (גם אם תמיד ידעה  שהיא חלשה במקצוע הזה) נפש לחברות לא,   לא לאלה הוירטואליות –  אלה אף פעם      (אולי פעם) היו בשעות הקטנות,  שבהן בקשה נחמה לכאב שלא קהה ולשעות שבאו  אחר כך      (והזמן כאיויבו של האדם  מתמיד  באיבתו) והדגישו את הכאב שלא הרפה רק התחזק ושרף ולא  ביטל את אמירתו של הרופא שכאב ...

סורגת את הזמן רדיד  בהיר להתכסות  בו  בשעת ריק   לולאות נטוות ממחשבות  חוט נמשך אל עין  לא ארוגה אל ימי כאב לידה לילות לא שנת וסתם להג שגרה.   כורכת חוט בתוך חוט לעבות את שמיכת הזמן שתעטוף את אלה הגורל אולי עת יחם לה צְנוֹרַת עשייתה תהא כסות חמלה לנפש  דווייה.     סורגת את הזמן רדיד  בהיר ...

    אדני שבי  תהה אם מַעַל ידי        ינחה עתיד דרכים חדשות לבקרים אקרא להבל פי      להגות תובנות לב מרוקנות שאבדו בכרך חיים סואן בשוק צבעוני של מעשים שהניב סרחון  בִּדְלֵי סחורה  משומשת ידיים, מרופטת  מילים טרוטת אותיות  מלילות לא שנת אחר חיפוש האלוהים שבי.          

  בְּאֶפְסוֹס בֹּאֲכָה מִקְדָּש  ארטמיס אֲחַפֵּש תַּחַת כָּל אֶבֶן אֶת זִכְרוֹנוֹת חֲיַי בִּשְרִידֵי הַסִּפְרִיָה הַמְּפֹּאֶרֶת שֶבְּחֲצֵר הַמִקְדָש לּא תִּיְקוּ אֶת סֵפֶר שִירַי שֶנוֹלְדוּ מֵחָרְבוֹת אַהֲבָה מְטֻיֶלֶת בְּרַחֲבַת הַשּוּק שֶלְיָּד הַמִקְדָש שם בא בְּאָזְנִי הֵד קוֹלוֹ שֶל סוֹלוֹן, אִיש לוּדִיָה הַצּוֹעֵק: "הֲמִיתוּ אוֹתוֹ וְאוּלַי אוֹתָהּ, כִּי חָדְלָה זֵעַת אַפָּהּ כִּי קָפָא מַעֲשֶה ידֶיהּ "  

לִמַּדְתְּ אוֹתִי לְלַקֵּט כָּל זֵרֶד כָּל קְנוֹקֶנֶת תְּלוּיָה בְּעָנָף לְהַגְבִּיהַ בְּעֵרַת אֲהָבַת חַג   לִמַּדְתְּ אוֹתִי לְלַקֵּט כָּל פֶּרַח לִקְטֹם: "אוֹהֵב, לֹא אוֹהֵב" לְכַּמֵּת תְּחוּשַת הַעֲרָצָה           לִמַּדְתְּ אוֹתִי לְחַיֵךְ בְּפָנִים קְפוּאות מֵאֵימָה! לְהָפִיק עוֹד שוּרָה נְדוֹשָה מֵאֹדָם גְּחַלֵי אַכְזָבָה    הוֹ הָאֵלָה הַחוֹמֶסֶת, לֹא בָּאתִי בֵּין דָּדָיִךְ  לֹא יָנַקְתִּי חָלֵב שָדַיִךְ הִשְלַכְתְּ אוֹתִי אֶל חֲבֵרְתֶךְ הָאֵלָה הַמְּבַעֶרֶת     ...

  אָמַרְתָּ        כִּי תַּחְשֹב וּכְשֶבִּקַשְתִּי  אָמַרְתָּ       בְּבוֹא הַעֵת וּכְשֶתָהִיתִי  אָמַרְתָּ       יֵש דְּבָרִים שֶמּוּטָב לְהַנִיחַ לָהֶם כְּשֶנַעַצְתִּי מַבָּט        עָצַמְתָּ עֵינֵיךָ וּכְשֶשוּב נִיסִיתִי      הִפְנְתָּ רֹאשְךָ… וְלָחַשְתִּי מִלִּים וְשָתַקְתָּ   פְּתָיָה