בננות - בלוגים / שולמית אפפל / אצלנו רק לחמורים לא היה כינוי
שולמית אפפל

אצלנו רק לחמורים לא היה כינוי

מֵאִיר מֵיירָלֶה נתן לי עם קרש על הגב. לא כאב. אימא שקודם באה להשכיב אותי עם הישבן למעלה כדי שאבא יילמד אותי לקח עם החגורה נבהלה מאוד אולי פחדה שנשבר לי הגב או משהו. בכל זאת היינו כמה שנים אחרי הנאצים ולא חסרו ילדים משוגעים של יהודים אז היא מיד קראה לאבא ויצא ריב גדול עם השכנים ואני מאוד נהניתי אבל ידעתי שלא רק מֵאִיר מֵיירָלֶה יחטוף בסוף היום.

 

למֵאִיר מֵיירָלֶה היה אח תאום. ההורים שלהם היו פולנים כמו אבא שלי ההורים של גניה וההורים של בלהה וכולם ידעו שהם הפולנים היחידים ברחוב. הרומנים כינו את הפולנים "סינים" כי לא רצו שיעלבו כשצחקו עליהם. ברחוב שלנו רק לחמורים לא היה כינוי. הם היו חמורים וככה קראו להם. אני לא זוכרת מי עזב ראשון לקריית חיים אבל יום אחד לא ראיתי יותר את התאומים. מֵאִיר מֵיירָלֶה אהב להרביץ ולברוח התאום שלו היה מענה ילדים ונשאר להסתכל להם בעיניים. כזה כלב הוא היה, אבל יפה בלונדיני עם עיניים כחולות וכולם אהבו להסתכל עליו. מֵאִיר מֵיירָלֶה היה עגלגל עם אף בולבוסי ועיניים קטנות ועליזות ועליו אף אחד אהב לא להסתכל. יום אחד באתי לכלא לבקר אסיר. על ספסל המשפחות ראיתי את מֵאִיר מֵיירָלֶה יושב עצוב עם עיניים עליזות מחכה שאחיו ייצא מהתא.  אחר כך ראיתי את שניהם. מֵאִיר מֵיירָלֶה שתק ובהה מול רשת הברזל שחצצה ביניהם ואחיו נראה כמו אחד ששחטו אותו. העיניים היפות שהחזקנו מהן, היו בשפל.

 

 http://bit.ly/1DL9VPn

 

4 תגובות

  1. אומי לייסנר

    קראתי, קראתי ורק כשהגעתי לסוף, שמתי לב ששכחתי בכלל לנשום.

  2. נפלא

  3. מצוין ! זה עצוב אבל צחקתי :)

    • שולמית אפפל

      אומי, ענת , ריקי
      חברותי היקרות
      תודה על הנשימה על הנפלא ועל הצחוק
      המציאות עולה על כל דמיון בעיקר שישים שנה מאוחר יותר
      נורא שמחתי לקבל תגובות. בזמן האחרון היה איזה באג קטן
      שכנראה לא איפשר את זה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשולמית אפפל