ואיך קוראים לך עכשיו, לינקה/תמי שם טוב

מכתבים שמחים מימים חשוכים

ואיך קוראים לך עכשיו Lieneke / תמי שם-טוב/דביר-בית לוחמי הגטאות/274 ע"מ

שהם סמיט

לרגל יום השואה נהגו לקיים בספריית בית-ספרי "תערוכת ספרי השואה". ספרים אלו, יהודיים למראה, הוצבו על שני שולחנות שחוברו וכוסו בבריסטול שחור, ושם בדממה, אשר אותה נדרשנו לכבד כפל-כפליים (פעם למען הספרייה ופעם למען הנספים) המתינו לנו הספרים.  את מקצת  השמות הכרנו משנים קודמות ("מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" היה הבלתי-נשכח בהם), ובתוכם – וגם את זאת ידענו משנים קודמות – נסתתרו הזוועות; זוועות-מעובדות-לילדים, אותן הומלץ לנו לשאול ולקרוא, וזוועות בלתי-מעובדות (ק.צטניק) לעלעול בלבד.

כילדה, היה לשואה הרבה מה להציע לי: עלילות מסמרות שיער, עצבות אין קץ, זוועות. הסתערתי על הסוגה. ביקרתי בתערוכה מדי הפסקה. כאחוזת בולמוס בלעתי הרפתקאות מן הגטאות. ולא חדלתי, גם משנסתיימה התערוכה והוחלפה, כעבור שבוע, בתערוכת "ספרי מלחמות ישראל" (הפעם על מצע בריסטולים בצבעי הדגל). עד מהרה גם תערוכה זו הוסרה, ואני, שנרמזתי על ידי הספרנית לתעל את קריאתי לאפיקים פחות מורבידיים, נותרתי עם התהייה: אם כל כך חשוב למורינו שנקרא ספרים על השואה (ועל המלחמות) מדוע בעצם אין קוראים בספרים הללו לאורך כל השנה? למה מבודדים אותם  בגטו נושאי? 

"ספרות שואה" – כיום זו הגדרה שאבד עליה הכלח, הגדרה שהוצמחה,  במסדרונותיהם הצרים של המוסדות הלאומיים, נקצרה ברינה מורתית, ובה פוטמו דורות של תלמידים, על פי רוב בסמוך ליום שהועידה המדינה לזיכרון השואה. "סיפורי השואה" (בדומה ל"סיפורי התנ"ך") שמשו לתכליות "חינוכיות" שונות, ובהן חיזוק הזהות היהודית, חיזוק הקשר עם הגולה ( מילה שדי היה בה כדי להרחיק אותנו הילידים) יצירת הזדהות עם "הקרבנות" ו- גם – הקניית ידע היסטורי ומושגי-יסוד בנושא. תכליות מגייסות אלה הן שהביאו לכך שהיצירות שנלמדו במסגרת "יום השואה" (בבית הספר היסודי) או נכללו ב"חטיבת לימודי השואה" (בתיכון) לא בהכרח עמדו בקריטריונים ספרותיים, וגם אלו שעמדו – או אף הצטיינו – לא זכו ( על פי רוב) להיבחן ולהיות מוערכות כיצירות אמנות. בשנים האחרונות, לפחות בכל הנוגע ללימודי הספרות ולהכשרת העוסקים בהוראת הספרות, ניכר שינוי מבורך:  מטריית העל של "ספרות השואה" קופלה ויצירות משובחות, כגון סיפורים משל אהרון אפלפלד ואידה פינק, נלמדים ומנותחים במסגרת הראויה להם – הסיפור הקצר.

ספרה ( הרביעי) של תמי שם-טוב, "ואיך קוראים לך עכשיו Lieneke" אף הוא מן הראוי שייקרא ויוערך כיצירה עצמאית ובינתחומית. למעשה, כל יצירה המשקפת חווית שואה  הופכת, מתוקף התייחסותה למציאות היסטורית ולא בדיונית, לבינתחומית, וספר זה, הייחודי והיפה (לנפש ולעין) עוד יותר, בהיותו גם ספר-ילדים שאינו רק לילדים וגם ספר אמן האוצר בחובו אוצר של ממש: מכתבים מאוירים, מעשה ידי אביה של לינקה, היא לינקה-נילי גורן שאת סיפור הישרדותה  טוותה שם-טוב בכישרון רב מחומרי המציאות.

שלא כמו במרבית סיפורי ההצלה – כאן לאימי המלחמה והשואה יש נוכחות מועטה – יחסית. חמשת בני משפחת ון-דר-הודן, משפחה יהודית חילונית מן העיר אוטרכט, הולנד, שהו בזמן המלחמה במקומות מסתור שונים, שאורגנו מבעוד מועד על ידי אבי המשפחה רב התושייה. כולם, למעט האם שסבלה ממחלה קשה עוד קודם לכן, נותרו בחיים. הספר מגולל את קורות אותה משפחה בת-מזל, ובפרט את אלו של צעירת הילדים, לינקה, אשר היתה כבת עשר כאשר נכבשה הולנד בידי הנאצים והיא נשלחה לכפר נידח, אל בית רופא הכפר שהיה גם איש המחתרת. הקשר המיוחד עם האב, שלצד היותו מדען חשוב היה גם צייר חובב, נשמר לאורך כל התקופה הארוכה, בזכות חליפת מכתבים, ממנה נשתמרו מכתביו המאוירים, המקסימים.

"אבל איך עלי להתחיל?" שואל עצמו האב הכותב במכתב הראשון, " "ליניקה היקרה, מה שלומך? שלומי טוב…" הוא מלגלג על קונבנציות התכתבות – הוא מוצא עוז בנפשו ללגלג, בסיטואציה המחרידה שבה נכתבים המכתבים, סיטואציה שכמו מכתיבה כניעה לכתיבה שבלונית, סנטימנטאלית, קונקרטית – "לא, את זה לא אכתוב, כי ככה מתחילים כל המכתבים ומכתב ללינקה הוא לא מכתב רגיל. אני רוצה התחלה מיוחדת, או יוצאת דופן!" והמכתבים, אכן, יוצאי דופן, פיוטיים, עולים על גדותיהם באהבת אב ( "לינקה היקרה, בעשרים וארבעה במאי, לפני אחת-עשרה שנה, באיזה מקום באוטרכט, ילדה קטנה בת אפס שנים, אפס ימים ואפס שעות, שכבה בעריסה והתפלאה למראה עולם שטרם ראתה כמותו.") בהומור טוב ( "כתבי לי מכתב ארוך עם המון ציורים! ואז אני אכתוב לך מכתב תשובה, וככה כל הזמן הלוך וחזור עד שהדוור יקבל סחרחורת" ) וגם בהומור חתרני ("שניפטר מכל הנ.א ( נזלת ואדמת) "  – הוא מאחל ומצפין את "נאצים ארורים").

קשה להמעיט בתרומתם של המכתבים לספרה של שם-טוב. המסמכים המקוריים הללו, שצורתם ספרונים זעירים, הם מחוללי הספר, זוכים בו למקום של כבוד (תודות לעבודת עיצוב חכמה ואנינה של גילה קפלן) והופכים את העיון  בו לחוויה. כמובן, חשיבותם חורגת בהרבה מן האסתטי. כמסמכים שנשתמרו ( שמירה שנכרכה בה סכנת חיים) אצור בהם  כוח רב, כוח מיתי של חפץ-עד, של שריד, של ניצול. הם גילוי של אהבה, חמלה ורוך – בתקופה שדרסה רגשות במגף קלגסי. אבל יותר  מכל, מרגשת הקריאה וההתבוננות בהם, משום שהם חפצים יחידאיים, מעין צלמי אנוש בעולם שביקש למחוק את זהותם של קורבנותיו. עצם כתיבתם היא התרסה כנגד האידיאולוגיה הנאצית ושיר הלל לרוח האדם. בהחלט ניתן היה להוציאם לאור כמות שהם, ללא סיפור העלילה המלווה אותם והמיועד, בראש ובראשונה, לקוראים הצעירים.

יחד עם זאת, ההחלטה לשלב את המכתבים בסיפור מעשה – שיהווה את חלק הארי של הספר – היא החלטה מבורכת. הסיפור ( המבוסס על תחקיר יסודי ומעמיק) רקוח בתבונה, נמסר בקצב הנכון, מסופר בלשון בהירה, לא מתיילדת, וברגישות יוצאת מן הכלל.  הוא חיוני לקורא הצעיר אך ייהנה ויעשיר גם את קריאתו של קורא בוגר בפרטים מחייהם ומעולמם של האנשים האמיתיים שהינם גיבוריו. תפקידיו המרכזיים של הטקסט הסיפורי : להנפיש את הדמויות המתוארות במכתבים (בפרט את דמותה המלבבת של לינקה שקולה אינו נשמע במכתבים נגדיים) ולהניע את גלגלי הדרמה הנחוצים, בעיקר לקהל היעד הצעיר. לצד אלו משמשת שם-טוב כמעין מבארת של המכתבים ומתווכת בין הקורא לבין גורן – בעלת הסיפור. למשל התייחסותה לשם "יאק" בו חותם ון-דר-הודן על המכתבים: "איזה אבא חמוד, חשבה וצחקה לה בשקט מהציור  הקטן של הדוור המסוחרר, וכמה מתוק שחתם על המכתב בשם "יאק", כמו שקראה לו שהיתה תינוקת ולא הצליחה לומר את שמו" (ע"מ 22). זהו פרט קטנטן ואינטימי  – שלא היה נודע לקורא ללא תיווכה של הסופרת המשמשת פה לגורן וזו אינה אלא דוגמא אחת מני רבות המעידה על מהות הקשר המיוחד בין האב לבתו.

 בתי , שהיא בת גילה של גיבורת הסיפור, בלעה את הספר באחר צהריים אחד שבמהלכו דיווחה לי, מדי רבע שעה, על הרפתקאותיה של לינקה. אני, מטבע גילי, הקרוב יותר לזה של ון-דר הודן, לא יכולתי להפסיק לחשוב על האב המופתי הזה, שהצטייר לי כחתולה ממלטת הנושאת את גוריה בפיה ממקום מסתור למקום מסתור. ובתוך מוראות המלחמה, ובין הדאגה לילדים ולרעייתו החולה האנושה לבין עבודת הדחק כפועל חקלאי, המשיך, בסתר, בלא הציוד המדעי אשר נשלל ממנו, במחקריו, ועוד מצא פנאי ותעצומות נפש והומור לצייר ולכתוב לבתו הקטנה, ועל ידי כך להמשיך ולהיות לצדה, עד יעבור זעם.   

פורסם ב"ספרים" הארץ