בננות - בלוגים / / אני אחליט – על בחירת ספרים לילדים
שהם סמיט
  • שהם סמיט

אני אחליט – על בחירת ספרים לילדים

אני אחליט
על בחירת ספרים לילדים
 
"לא אחת נזדמן לי לשמוע מפי סופרי ילדים, ובייחוד מפי גננות הכותבות לילדים, כשהם ממליצים על יצירותיהם: – קראתי דבר זה באזני הילדים והם נהנו מאוד! אם תבוא אחרי זה ותאמר כי אף-על-פי-כן השיר או הסיפור לקוי, לא יאמינו לך בשום עניין ואופן: הדבר עבר כבר את הביקורת הראשונה של אלו שהוא מיועד להם ונתקבל, ומה אתם המבוגרים מבינים בו. "הילדים אוהבים את זה" זו התשובה המקובלת."
את הדברים הנוקבים האלה, האקטואליים עד אימה, כתבה לאה גולדברג, כבר ב- 1943 , במאמר זעיר אך נשכני בשם "משהו על טעמו של הילד" ("אופקים", כרך א", חוברת ד", תש"ג 1943 55-56 ). לטענת גולדברג, מבוגרים רבים מדי "בארצנו" משוכנעים כי "הילד, הינו טוב-טעם מטבע ברייתו" וזאת בעת שלתפיסתה, ילדים רכים הינם חסרי-טעם, חובבי קיטש (כתוב ומצויר) אוהדי כתיבה סנטימנטאלית ומשוללי כלים לזהות איכות אמנותית. תשעה מכל עשרה ילדים, היא כותבת, יעדיפו את יופייה של פרסומת לסבון על פני זו של יצירת אמנות, אלא אם כן יורגלו לאמנות/ספרות." (שם)
קצת לא-נעים להסכים – ועוד בפרהסיה – עם דעה בת למעלה משישים שנים – ולא סתם מפני יושנה, אלא מפני שהעידן הזה, בניגוד לעידן של גולדברג, הוא עידן הרלטיביזם והדמוקרטיות,  והוא העידן השייך לילדים, המכבד את זכויותיהם, מאוויים, דעותיהם – והבה נודה, גם את גחמותיהם. עליכם, הורים נאורים, סובלניים ורגישים – נגזר לעמוד מנגד ( חמושים במשנתו של דיואי) ולאפשר לרך להתנסות בעצמו ולהחליט. "את לא מחליטה עלי!" כמאמר הטף. ובכן, לפחות בכל מה שנוגע לחינוך הספרותי, אני תמימת דעים עם גולדברג: על ההורים לבחור ספרים לילדיהם, ולא להיכנע לטעמם.
"טעם": המילה ממש מפתה לאנלוגיה מתחום המזון, שאף הוא נושא מסעיר-הורים. מה הילד אוכל, מה הוא מכניס לפה, כלומר לגוף שלו. כולנו – הורים מתוסכלים לילדים עוכרי-ירקות – שמענו/קראנו את העצות התזונתיות, איך להרגיל ילדים למאכלים חדשים, במתינות, בהדרגה, בעיקשות. טעם – יודעים כולנו לדקלם – נרכש. ואף על פי כן כה רבים מאיתנו נכשלים; גם היום הילדים יאכלו שניצל וצ"יפס. נדמה לי שדווקא בתחום המזון לנפש – התפריט הספרותי – קל יותר להיות עיקשים. להטעים מזה ומזה, לפעמים במנות קטנות (הצצה בעמוד אטרקטיבי אחד) עד שיתרגלו, יילמדו להוקיר את הטעם ;  ספרות יפה יכולה לעורר, לכל היותר סירוב, לא את רפלקס ההקאה.
ומה – מתבקש לשאול – בדבר ממתקים? כאן יש לי הרגשה שאילו הייתם שואלים את הדודה של שומאיש הייתם נענים בלאו נחרץ: שום ממתקים! שום סוכרים! שום צבעי-מאכל! "שמעתי", כותבת גולדברג, "כי כאן בארץ , מהלך מיד אל יד איזה "יוסי" מסכן שהילדים ובייחוד הילדות, בכל חלקי הארץ ובכל חוגי הישוב בולעים אותו כבכורה ושופכים נחלי דמעות על מר גורלו." "ואותו "יוסי"", היא מבהירה, "רחוק מלהיות ספר אידיאלי למקרא ילדים, לטעמנו."
כמה תמימה, אפילו נלעגת, נשמעת טרונייתה של אשת הרוח היוצאת, בלשון רבים, להגנת התרבות, מפני "יוסי" סר טעם אחד מסכן. וכמה רחוקה המציאות הניבטת מן הטרוניה ( כמה ספרי ילדים כבר יצאו בשנה, בשנת 1943 ? ) מזו שלנו, מן השוק הפרוע הזה – שוק הספרים – מוצף הגינג"ים הסדרתיים, חבורות כוח המוח, המחץ והלב. וכמה שונים הסופרים של פעם, ואפילו חסרי הכישרון שבהם, מן המוכרים  והמוכרות עצמם באתרי מעריצים וולגריים של "ספרי מתנה, נגד אלימות, קבלת השונה", אתרים שבהם תוכלו לראותם, ובעיקר אותן, מצולמות בחברת: מעריצים, ידוענים, אתיופים .
דווקא כיום, יותר מאי פעם, נדרשת הגנה הורית על הילדים מפני מתקפת הטעם הרע והמסחריות שכיום שוב קשה מאוד להפריד בינם לבין הדבר עצמו – הסיפור. הנה סיפור קטן מן החיים: בתי הצעירה, בת שנתיים וחצי, ביקשה להזמין פעוט אחר מן הגן שלה, לביקור אחר צהרים. הפעוט סרב. מסתבר, שכמה דקות לפני כן כבר קיבל הזמנה אטרקטיבית יותר, להצטרף אל חברה אחרת ההולכת דרך קבע ל"שעת סיפור" בסטימצקי. אמו (שלא התלהבה מן החלופה) אמרה שתנסה לשדלו לבקרנו בכל זאת. שעה קלה לאחר מכן, בעוד אני יושבת עם בתי החבוקה בזרועותיי וקוראת לפניה מן הספרים האהובים עליה הגיע המסרון המתנצל מאת האם: הבן, מתעקש על שעת-הסיפור. והרי זה בדיוק מה שאנו עושות ברגע זה, חשבתי.
ההבדלים התהומיים בין שעת-סיפור ביתית למוצר הקרוי "שעת סיפור" ראויים בוודאי למאמר נפרד. רבים דיברו על ייחודו של הקשר האינטימי המיוחד הנרקם בין קודקודי המשולש הורה-ילד-ספר ועל חלקו בעיצוב הילד כאדם קורא. ברי כי זו אינה חווית הקריאה היחידה, ברי כי גם לקריאה פומבית יש לא רק לגיטימיות אלא גם ערכים משלה ( שני תנאים הכרחיים, בסיסיים, אשר מניסיוני המר כמעט ולא מתקיימים ב"שעות קריאה" למיניהן הם, הקפדה על איכות היצירה ושליטה של המספר בשפה) אבל בעצם התרחשותה של הקריאה בחלל מסחרי מובהק, חלל שהאינטרס הראשון והעליון של מפעיליו הוא למכור (ולא חשוב מה ) , ויותר מזה, להפוך את ילדיכם הרכים ללקוחות, יש טעם (כן, שוב טעם) לפגם. (טעם אינו שייך רק לספירה האסתטית אלא גם לזו המוסרית).
כן כן , גם בתוכי יושבת לה דודה טהרנית, מן בולשביקית של ספרות שאם תתנו לה (סלח לי היינה) תערוך בכיכר מדורה של כל מה שכתוב-רע, מעודד חשיבה סטריאוטיפית, דידקטי, מתחסד ובקיצור, את כל מה שכדאי לרחוק ממנו כמפני אש ומפתה את הילדים – כמו ממתקים – במארז צעקני, בכותרות חנפניות, בלשון סחבקית, בנאלית או סנטימנטאלית. יחד עם זאת, אם מפני שבכל זאת אני בת דור אחר  (פסטמודרניזם וכו") או מפני שזכורה לי, עדיין  ההנאה העצומה שהסבו לי זוועות כמו "קופיקו", ואולי גם מפני שאינני דודה של שומאיש אלא אם לשלושה בעלי דעות וצרכים נפשיים משלהם –  אני עצמי מעמידה את הדודה ההיא במקומה כשהיא מגזימה: "קצת ממתקים", אני אומרת לה, "לא יהרגו אותם". (את "הממתקים" יודעים ילדיי, אני מרשה לשאול בספרייה. בחנות הספרים, מקום שבו לבחירת ספר יש השפעה ישירה על התרבות, אנו קונים ספרים "טובים" בלבד.) יתרה מזו (הנה יתרון הרוח על פני הסוכר): קורטוב ספרות קלוקלת לא רק שאינו מזיק אלא אף מועיל. העמדת הספרות הכעורה (או האילוסטרציה הצעקנית) לצד אחותה הספרות היפה מסייעת מאין כמותה להבנת ההבדלים ביניהן. ילדים קטנים אמנם אינם מסוגלים להסביר מהו "סגנון" ומה בדיוק הוא כולל, אך הם מסוגלים לחוש בנוכחותו ולהפיק ממנו עונג – רגשי, אינטלקטואלי, אסתטי.
"המעלה הגדולה שבטעם הילדים" , מיטיבה לאבחן גולדברג, "היא זו, שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ויש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי. ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו. חינוך הנוער בענייני ספרות ואמנות, ממש כחינוך הנוער בענייני מוסר והשקפת עולם, הוא בידי מחנכיו ומדריכיו. וכדי שיגדל דור בעל יחס ממשי אל ערכי הרוח של האדם יש צורך להדריכו בגיל רך, ויש צורך במורים ובמדריכים, היודעים לכוון את טעם הילד בזהירות, בלי לאנסו אך גם בלי להסתגל אליו הסתגלות גמורה. מורים ומחנכים שהתנאי הראשון לגביהם בעניין זה הוא : שיהיו הם עצמם בעלי טעם."
וזו בעיה נוספת הראויה לדיון נפרד.
 
התפרסם במוסף מיוחד לספרות ילדים של "ספרים" 17.12.08

18 תגובות

    • חני ואת כל החלונות הריקים האלה עשית כדי למחוק תגובה בפוסט שמחקת על דרוויש אהובך? זה לא יפה כלפי סמיט. זה מעשה דרווישי. שהם, ברוך שובך. התגעגענו מאד.

      • שלום שהם
        טוב לקרא אותך כאן.
        אנחנו קצת מכירים מהתיכון בבאר טוביה.
        כתבתי מחזור שירים בשם "ספרים" ואחד מהשירים "בסלון של הורי" מתכתב קצת עם מה שכתבת.
        אפרסם אותו במהרה.
        גיורא

        • היי שוהם, המאמר מרתק ,אכן יש לחנך את הילד עוד בגיל הרך לספרות טובה מבלי למנוע ממנו צריכת "ממתקים" אבל במינון מופחת, זאת כדי שיוכל להבחין בין ספרות טובה לספרות קלוקלת ,ותהיה לו מאוחר יותר לכשיגדל אפשרות בחירה,
          ברוכה השבה ,שוהם

          • חנה, מה זה ספרות קלוקלת? למה כשהיית קטנה לא קראת טרזן? אני בחיים לא הייתי מוותרת. לא קראת סטלאג 13, נגיד? ההתחרמנות על הגסויות שם היוו בשבילי סוד מעורר בצורה מדהימה על אף האיכסה ועל אף ה"אסור" מה יש, לא תלכי לראות ג"יימס בונד רק בגלל שזה לא "עמוק?" מה זה השטויות האלה? זו נפיחות עצמית מיותרת. הרי בחיים אנחנו טועמים מכל כך הרבה דברים, מהטוב, מהרע, מהיפה, מהנורא – פתאום צריך לעשות צנזורה – זה טוב וזה לא טוב? כל עוד אין פגיעה בכבוד הקורא ואין מניפולציה רגשית או אידיאולוגית גדולה מדי – כל דבר שילדה או ילד קוראים הוא כשר בעיני.

  1. שהם יקרה,
    אין לי אלא להתפלא על כתבתך, שיש בה רוב מהומה על לא מאומה.
    ראשית, האמנם יש הורים שאינם "שולטים" בטעמם של פעוטותיהם? ואם הם "שולטים" – כלומר בוחרים בשבילם – האמנם זה מבטיח שהבחירה שלהם טובה, או איכותית מבחירתי שלי למשל?
    ועל מה את מלינה על שעת סיפור בחנות סטימצקי – זוהי צייקנות לשמה – האם לא לשם את הולכת כדי לקנות את בחירותייך הספרותיות לילדתך? וכשאת עצמך כותבת ספר, האין את מתכוונת "למכור" אותו? כמובן שכן. האם חנות ספרים אינה יופי של מקום לשעת סיפור? הרי עצם העובדה שהוא מוצע שם לא הופכת אותו אוטומטית לגרוע. ישבתי בשעת סיפור באחת החנויות האלה וכמעט נשמט לי הסנטר מהנאה ואפילו לא קניתי, שומו שמים, את הספר שממנו קראו סיפור ועשו הצגה מלבבת בתוך כך.
    בקיצור, כמו שהכל "שפיט" לכאורה, ככה הכל "כתיב" לכאורה – אבל כמובן שלא כל מה שכתוב הוא איכותי וספרותי ובמקרה הזה, מה לעשות, מדובר בכתבה שלך. בקיצור, כתבה מיותרת ולא ממש מנומקת.

  2. אוי שוהם כמה שאת צודקת וכמה שזה מייאש, היום ביקרתי בשני בתי ספר {לשיחה על ספרי} ואת מי שצריך ללמד כבוד וטעם ספרותי הן חלק מהמורות חזרתי מיואשת אבל אמא אחת שהיתה שם אמרה לי שאם ילד אחד יקרא בעקבות הפגישה ויקשיב להמלצות שלי{גולדברג, זרחי, קסטנר} זה כדאי, התנחמתי ,קצת

    • חני,
      זוהי התנשאות מיותרת על המורות – על טעם ועל ריח אין להתווכח אמרו חכמים מאיתנו ואין ערובה לכך שטעמך טוב יותר משל המורות שאת כה בזה להן. מאוד רצוי לזכור על העת שטעם ספרותי כזה או אחר הוא לעולם נושא לוויכוח, על אף המלצותיך הטובות – שאגב מוכיחות שאת הולכת על בטוח. ומה עם משהו אקספרימנטלי, למשל?

      • רונה אני ממש לא מתנשאת על מורותאו על כל אחד אחר, אני מעריכה את עבודתן הקשה, ממש לא קלעת הפעם, אבל כשמורה במפגש ספרותי מעבירה הודעות בפלאפון, מדברת וצוחקת, זה מעט חוסר כבוד,ובקשר לטעם שלי, על טעם וריח וכו,{נ.ב. את הספרים שלי לילדים ונוער את מכירה???}

        • חני,
          מה הקשר, אם מורה דיברה בפלאפון שלה וזה מה שהכללת ב"טעם ספרותי" אז בכלל… צריך להפריד בין הדברים. גם ראש הממשלה מדבר לפעמים בפלאפון בישיבה חשובה ואז מדובר לכל היותר בחוסר נימוס. זה לא קשור לטעם ספרותי.
          לא, אינני מכירה את ספרי הילדים שלך – אשמח להכיר. האם תכתבי כאן שם של אחד או שניים מהם? ואני מבטיחה לקרוא.

  3. אף אחד לא חקר באמת מה הניבה האנינות בבהכוונה ובבחירת ספרים בילדות, לאיכות הקריאה או איכות הכתיבה – ליוצרים שבחבורה – בבגרות. האם "קוראי כל" בעבר, הם פחותי רמה או חשיבה כאנשים מבוגרים? האם מי שהוזן בספרות מובחרת בלבד, הוא איש ספר וכתיבה מראשוני השורה?

  4. שהם, קראתי את רשימתך בהארץ ועכשיו פעם שנייה ואני סבורה שלילדים מגיע מעט יותר קרדיט ואולי גם כבוד. למעלה מעשרים שנים אני כותבת "למבוגרים", כולל שני רבי מכר ועכשיו זו פעם ראשונה שכתבתי ספר ילדים, "להציל את שימבה". האינטרקציה עם הילדים חדשה לי לחלוטין ואני חייבת להגיד שהמפגש שלי עמם (לרוב גיל 4 ומעלה) וכן גם בשעות סיפור, מעורר את התפעלותי. הם הרבה יותר נבונים מהתמונה שעולה מרשימתך וטעמם אינו קלוקל בהכללה. להציל את שימבה הוא סיפור על פילפילון יתום שהגיע לבית היתומים לפילים ועל הפילים האחרים שעזרו לו להתגבר על הטראומת היתמות ועל קשיי ההתאקלמות. אם כי הספר הוא על חמלה, אהבה ועזרה לזולת, אין בו אף טיפת קיטש, לא בטקסט (כשלושת אלפים מילים בעברית טובה ובלי הנחות) ולא באיורים של דני קרמן. אני לא שרה ולא רוקדת ולא עושה בלונים, רק מקריאה להם את הספר – מספרת סיפור. בחנוכה, למשל, בשתי שעות סיפור בפני אולם מלא ילדים קטנים והם ישבו במשך כשעה בשקט מופתי והקשיבו וילדים הרי חפים מצביעות. אם משהו לא מעניין אותם, ששה סוסים לא יגררו אותם להקשיב.
    גדלתי עם אליס בארץ הפלאות, עם פו הדב, עם הנסיך הקטן, עם סנופי וצ"רלי בראון, עם לאה גולדברג, עם מרים ילן שטקליס וע" הילל וגם כל מיני טרזנים למיניהם שאותם אפילו אינני זוכרת. אמא שלי מעולם לא מנעה ממני ספר שרציתי וכך פיתחתי טעם משלי ולמדתי להבדיל בין טוב לרע.
    את לאה גולדברג אני מעריצה כמשוררת קנונית ולסונטות האהבה שלה הקדשתי כאן שני פוסטים, אולם אינני משוכנעת שהיא המומחית הגדולה לילדים.

  5. שהם,
    שהם,
    לשתוק – זו טקטיקה ידועה – ככה ממזערים נזקים… אבל נדמה לי שהועלו טענות כבדות משקל בתגובה לכתבה שלך כך שחבל שאת מעדיפה לסגור מדפים ולהיכנס לבונקר – בסך הכל לא ממש הופגזת כאן… רק דעות שונות משלך, ומנומקות.

  6. יפה אמרת, גב' סמיט.

השאר תגובה ל אסף ברטוב ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט