איטום

 

שהם סמיט
איטום

 

זה שלבש מדי איש-ביטחון, במקום לבדוק אותם, חתך סלט. היה זה גבר לא-צעיר, שמן, עמום מבע, אפוף אדי בצל, לכוד בין קיר לבין שולחן קטן. במרכזו עמדו צלחת פלסטיק עמוקה עם ירקות ועוד אחת שאל תוכה קצץ אותם בהקפדה. בדיוק היה באמצע העגבנייה כשהאב וילדתו עברו שם המשיכו בכיוון החץ אל "מרפאת בריאות השן".

"נכון יפה כאן, אבא…" הילדה קבעה, או שאלה, ביקשה את אישורו.

"כן, למדי." המסדרון שצעדו בו יד ביד, ממהרים לא לאחר לתור בשמונה ועשרים, נצבע ממש לאחרונה בגון אפרסקי, על קירותיו תלו תמונות של דובונים ואגמים, אגרטלים, חתלתולים  בסלסילות. המסדרון הסתיר את דכדוכו.

כך גם האב כשהתחזה לגבר סמכותי אומר לטלפון-נייד: "לא-לא, אתה תופש אותי במרפאת שיניים עם בתי."

אחר כך הוא ייקח אותה במכונית לבית ספרה. וייכנס איתה, הן יש לו זמן, וילווה אותה עד לכתה. עד לכסא – אם זה היה תלוי בו – ואחר כך –

"יש! איזה כיף לי, אני מפסידה שיעור ראשון!" עלצה, נועצת בו, מבלי משים, ראש-חץ טבול בארס נחשים.

אולי יקפוץ אל המוסך?

 

ברשימה שהודבקה לדלת חדר 12 – עם פלסטר – שמה הופיע השני ברשימה. אחרי – אופק קטן. אחר כך באו כל מיני שמות מחבר העמים. אחד מהם בטח שייך לילד שישב מולם שתוק לצד בלונדינית, מן הסתם אמו, ובמקצב אחיד, כמטרונום, נדנד רגליים ארוזות בטרנינג מגושם.

"זאת מרפאה לתלמידים", אשתו אמרה, "למה ללכת לרופא פרטי ולהישחט כשיש אופציה זולה."

"יורה!" יד מרסנת נחתה על הירך המרטיטה.

זאת מרפאה לעניים – הבין האב פתאום. ומשום מה חש כמרומה. כמו היה לקוח שנדרש – בזה הרגע – לשלם יותר ממה שנתכוון. והרופאים פה, מי-יודע-באיזו רומניה-הם-קיבלו-דיפלומה –הספיק לחשוב כשהדלת נפתחה ואופק הקטן – אכן קטן – ניתז למסדרון, לפני אמו שנתעכבה כדי לשלם את התשלום המסובסד, ואחר כך יצאה גם היא, על עקבים כל-כך גבוהים שאיך היא לא נופלת, התפלאה בתו, ולבסוף יצאה סייעת, מבוגרת, שרה דטיאל היה כתוב לה על כיס החלוק-פתוח-מעל-לסריג-(בצבע שהמבינים קוראים לו לא חום, קאמל) ובמאור-פנים-מצובעות-מאוד אבל פורקות-עוינות אמרה "סליחה על האיחור" ו"מה שם הילדה החמודה?"

"תמר", ענו הוא ובתו מתואמים.

ולרופאה, שעל התג שלה נדפס ד"ר אניטה צוקרמן, שרה קראה "הדוקטורית".

 

"שמות, זה משהו מאוד חשוב", שרה ציינה, בעוד תמר, "ילדה זהב, יפה בלי עין הרע" נשכבת על כסא הטיפולים והוא מונחה לשבת – "שמה, על הכסא, תוזיז את מה שיש עליו" – טפסים בתוך ארגז ותיק עור של נשים בגיל העמידה.

"היום תמר," הריש של דרום-אמריקה נתגלגלה מפי הדוקטורית, "אנחנו נעשה לך את מה שדיברנו פעם שעברה, איטום, נשים על השיניים חומר מיוחד שלא נותן לחיידקים להיכנס."

"לנצח?"

"לא. רק עד לחתונה."

"אם רק תצחצחי אותן כמו שצריך", הוסיף-הטיף האב מפינתו.

"ברור. בלי הצחצוח שום איטום שלא יעזור." אמרה הדוקטורית. אחר כך היא ביקשה משרה שתביא בבקשה את תצלומי הסטאטוס ומן הבת "לפתוח פה גדול ולא לדאוג – אני רק מסתכלת בשיניים היפות. אם משהו מפריע, להרים יד."

"קח למשל אותי", שרה המשיכה ולקח לו רגע להבין על מה היא מדברת לכל הרוחות תוך כדי שהיא פותחת וסוגרת מגרות ומוציאה בקבוקונים. "אני , עד לפני כמה חודשים השם שלי היה שרית. ככה קראו לי, מלידה, אז זה נחשב מודרני לילדה. "

"שרה זה שם יפה." אמר. שרית שם זול והמוני, חשב, והאיפור שלה מופרז.

"שרה, זה היה שם של המבוגרות…שרית…חשבו קליל…"

אז מה גרם לה להחליף אותו? ועוד בגיל כזה?  – הוא לא היה צריך לשאול בקול כדי לקבל תשובה צפויה.

"פגשתי מקובל. אמר לי שהשם שרית לא טוב. הוא מסתיים בהברה סגורה, ואין בו ה' . שם טוב שיסתיים בה', או י' – "

"שרה, סאקשן", שיסעה אותה הדוקטורית. ובשינוי נימה, הסבירה לתמר ש"כדי שיהיה לך קל לפתוח את הפה נשים לך מקלונים, וננקה ונייבש, ואחרי שהשיניים יתייבשו טוב-טוב  נמרח לך את החומר המיוחד שיש לו טעם קצת מריר – "

"כמו החיים שלי!" – הצחוק, אף הוא היה מריר. "אבל רק שתדע", קראה אליו שרה-שרית ממראשות בתו, "מרגע שהחלפתי את השם אני הרבה יותר שמחה – נכון אניטה, שאני הרבה יותר שמחה…לא שזה קל לי, מאז המקרה – "

"נכון", שמע את קול הדוקטורית שנתרכך נבלע ברעשי הסאקשן. אבל הראש עליו החליקה כף  ידה העטויה כפפת גומי סטרילית היה של ילדתו.

 

"תמרי, אני כאן…" אמר, להזכירה שגם הוא כאן, ואף נופף לה מן נפנוף קצות-אצבעות כשנשמעה דפיקה רפה וראש נוסף, נשי, שזור-שיבה, הציץ בדלת ואמר רק זאת: "אז ביי."

"מה ביי?! מה ביי?! " שרה-שרית היא שקפצה כנשוכת נחש, "רגע אחד, עושה לנו בושות! בואי תיכנסי-"

"רק לדקה אחת…" הלא-קרואה פסעה צעד אחד, נבוך פנימה.

"מה ביי? מה ביי? מה את חושבת שתלכי מפה ככה?" שרה-שרית קראה, קמה וצעדה, לא אל הלא-קרואה, אל פינתו.

"התיק שלי, שמה, תביא  אותו בבקשה!"

מתוך התיק שלפה שקית נייר-מתנה קטנה. "זה בשבילך! תכשיט עם אבן לאפיס למזל טוב. תפתחי בבית."

"תודה. באמת שלא הייתן צריכות…" אמרה הלא קרואה.

"שקט! מגיע לך! מגיע לך יותר מזה!" אמרה שרה-שרית ובמעין הילוך מהיר חיבקה אותה. "כמו שאת רואה, אנחנו קצת באמצע הטיפול…"

"כן, בטח, תחזרי לעבודה", הלא-קרואה ניגשה לדלת ופתחה אותה. "אנחנו נדבר בטלפון" אמרה שרה-שרית, "ואם תרצי אני אתן לך את השם של החכם. הוא לא יקרן."

"בהצלחה, רחל." אמרה פתאום הדוקטורית. "גם אני הצטערתי לשמוע."

 

"זאתי, אמרה שרה-שרית בהסגר הדלת, "עשו לה עוול, אל תשאל. עשרים שנה עבדה פה וביום אחד  – הולכת, ביי! " היא התיישבה בפסקנות על השרפרף המסתובב וכמו כדי להדגיש את היותה, מרגע זה, אדם עובד, היטיבה את צינור הסאקשן שבפי בתו.

"פיטרו אותה?" שאל.

"אחרי עשרים שנה! וסתם, לא שהיתה סיבה. קיצוץ."

האב שתק. ואם יאמר להן שגם אותו פיטרו…אבל אסור שהילדה תדע. בינתיים, ככה נדברו הוא ואשתו. שלא להעמיס עליה דאגות לא-לגילה.

"ולא מחיתן?" הוא שאל, "יכולתן לארגן שביתה…" בולשיט. חשב. ובשבילו מישהו שבת?

"איזה שביתה?! למי איכפת? עם-ישראל איכפת לו? כל אחד איכפת לו מעצמו, מה יעשה בערב, לאיפה יצא!"  

"זה לא עוזר…זה לא עוזר…" תמכה בה, במלמול, הדוקטורית. "זהו", אמרה אל הילדה, "עכשיו הפה שלך כמעט מוכן לעבודה. שרה."

 

שוב קמה הסייעת, והפעם בכבדות, גמעה את שני המטרים שבין הכסא לארונות. "אפילו אתה מת", אמרה, לאב, לדוקטורית או לעצמה, "האנשים בוכים עליך שתי דקות ואחר כך מה? איפה הם? "

"חיים את החיים"

"הם בקפולסקי!" רעמה שרה-שרית, "או לדוגמא הבת שלי, היה לה רע, הלכה לדיסקוטק. ומה אני יגיד לה – שבי, מיטלי, תבכי בבית? למי זה יעזור…" היא התיישבה בחזרה.

 "מאז שהמקרה קרה אני קוראת לה רק מיטלי, לא מיטל, וככה היא אומרת לכולם –  תקרא לה בשם הקודם, מיטל, לא תענה, ככה אמר המקובל. וגם, שתשנה בתעודת-זהות."

בטח הבעל שלה מת, חשב האב. וכבר ראה אותה יושבת לבדה בבית, על פוטל, מול טלוויזיה מרעישה, והאיפור מרוח לה מרוב דמעות, ואת הנערה הזאת, בתה, מיטל, רוקדת בפראות בדיסקוטק.

אחר כך הוא ניסה לחשוב איך תיראה בתו בגיל הזה. אולי גם הוא ימות, מדום לב או שבץ, כמו אביו, והיא תלך לדיסקוטק. הוא התבונן בה, בגופה הילדותי-עדיין השרוע על כסא הטיפולים, מוכה בסנוורי האור-קר, האור-רפואי, בפה פעור, שלולת-דיבור, נגהרת בין שתי הנשים, זו המושחת את חלב-שיניה בנוזל האטימה המר וזו את ינקותה במר-המציאות.

 

וזה היה הרגע בו פרצו ממנה  הדמעות והיא הניעה את ראשה, רגליה פרכסו, ידה הימנית הורמה.  

"אני יודעת, זה קצת מר", אמרה הדוקטורית, "אבל זה תיכף יעבור. רק לא לסגור. בבקשה."

"היית ילדה בוגרת עד עכשיו" אמרה שרה-שרית.

"תמרי, עוד דקה אחת. את מוכרחה להתגבר."

"ואבא יספר לך איזה קסם שאני עושה עכשיו בפה שלך".

אכן, האב הוקסם מן המראה שחוללה הדוקטורית באמצעות פנס זעיר. חלל הפה הוצף באור אולטרא-סגול, כדיסקוטק.

 

"הכי חשוב", אמרה שרה-שרית אחרי שהילדה כבר נרגעה, מחתה את דמעותיה ובסבלנות המתינה עד אשר יורשה לה לשטוף את שאריות המר במים מברז הקסם, "הכי חשוב זה להשאיר אחריך משהו."

והרופאה, הדוקטורית, אניטה צוקרמן (שם נישואים), לפני שנפרדה מהם, סיפרה להם שלא מזמן, כשביקרה בארגנטינה, נפטר שם רופא השיניים שלה, שעשה לה סתימות בילדות.  העבודה שלו היתה כל-כך טובה שעד היום הן מחזיקות. וכאשר ערכה אצל האלמנה ביקור של תנחומים, פתחה את פיה לרווחה – תראי, הן עוד בפה שלי.

 

 מתוך "קשת החדשה" גליון 18 חורף 2006