בננות - בלוגים / שהם סמיט / לא תימלטי מזה
שהם סמיט
  • שהם סמיט

לא תימלטי מזה

 

10 הערות על "המדריך הישראלי לבנות 40+"

המדריך הישראלי לבנות 40+/ טלי רוזין, ד"ר גדעון קופרניק, ד"ר עמוס בר/ ידיעות אחרונות-ספרי עליית הגג/ 199 ע"מ

 

1.      החיים באדום

בגיל 11-12, לקראת הוסת הראשונה, נתחב לידינו הספר המסביר לנו מה מתרחש בגופינו. כשהווסת מתאחרת, והבדיקות מאשרות – הריון – מופיע לצד מיטתנו הספר המסביר לנו מה מתרחש בגופינו. מתי נקרא את "המדריך הישראלי לבנות 40+"? האם כריכתו האדומה, בידינו,  תהיה  הודאה בכך שדודה וסת מתכוננת לארוז את מזוודותיה ולנטוש אותנו לעד?

2.      המדריך

מדריך – בשפה העברית הוא זכר. המחברת אינה אשמה בכך. לא בגללה מבליח במוחי מדריך ולו רגליים שריריות במכנסי חאקי קצרים. ובכל זאת צורם לי שרוזין היא הצלע הנשית היחידה בין מחברי הספר – צלע שתפקידה להיות קול מתווך בין רופא-זכר לפאציינט ממין נקבה.

3.      פלוס

לפלוס (+) מטען חיובי. מאז השיעור הראשון בחשבון ולאורך כל חיינו הבוגרים הוא ייקשר אצלנו עם ברכה ושפע: מילדים ועד מבצעי אחד+אחד. יתר על כן, לועזיותו, והמינימליזם שלו כסימן דפוס, מעניקים לו תדמית קלילה ועדכנית. כשמדובר בגיל, פלוס הוא לא פעם דרך להווריד את המציאות. בת 45 תצטייר כצעירה ונמרצת פי כמה אם נגדירה כבת 40+. בתרבות המקדשת את הנעורים, פלוס הוא מסווה למינוס. "האם הפנייה לבנות ארבעים פלוס היא תעלול שיווקי?" השאלה מתבקשת, ולזכותה של רוזין יש לומר שהיא עונה עליה ביושר: "לא רק. מאחוריה קיימת גם אמת ביולוגית, וגם הכרה בעובדה שכולנו רוצות להיראות, או לפחות להיחשב, צעירות יותר." (ע"מ 10)

4.      הדחקה עמוקה

"את הפרק הזה" מתוודה רוזין בפתח הספר, לא הצלחתי להתחיל לכתוב לפני גל החום הראשון." התאמינו? כאשר קראתי את המשפט וחרף היותי מודעת לכך כי אני עומדת לקרוא ספר בנושא "גיל המעבר", המחשבה שחלפה בראשי הייתה: המחברת לא הצליחה לכתוב מילה עד הקיץ.

 5.      אקלים תרבותי

"אנחנו בסדר גמור," קובעת רוזין, "זו הסטיגמה החברתית והאקלים התרבותי שבו אנו חיות שגורם לנו להתכווץ." שוב ושוב, לאורך הספר כולו, מבטאת רוזין את הפער שבין עמדתה המוצהרת ביחס לחוויית גיל המעבר לבין תחושותיה המושפעות מן הסביבה. קולה האחד אומר "אני לא חוששת ממה שיגידו עלי", קולה השני מתוודה "אני כן חוששת. הרי בגלל זה אני צובעת שיער ומקפידה ללכת לקוסמטיקאית." (ע"מ 11) קול אחד מכריז "זכרי שאת אשה בשיאה" (ע"מ 17) קול שני מזכיר להקפיד על תרגילי קיגל למניעת דליפה.

 6.      דליפה

"המדריך הישראלי לבנות 40+" עוסק בהיבטיו הגופניים של גיל המעבר, יותר מאשר באלו הנפשיים. מרכזיות זו היא הכוח הדומיננטי המעצב את דיוקנה של האשה בגיל המעבר כאורגניזם דולף הסובל משטפי דם וסת, דליפת שתן, פרצי בכי והזעות לילה.

 7.      בלות

"גיל הבלות" הוא לתפישת רוזין "מושג מחליא" (הקדמה). "המילה  בלות", היא מוסיפה, בפתח הפרק השלישי המוקדש לוסת,"צריכה להיעלם מהעולם בכלל ומהלקסיקון המתאר את גיל המעבר בפרט." והיא מרחיבה: "שם התואר בלה, שהמילון מתאר כ'מרופט, ישן או שחוק מרוב שימוש, מתאים בעינינו מקסימום לתיאור של נעליים ישנות או בגד שעבר זמנו. לאשה? לעולם לא." (ע"מ 31).

אני דווקא אוהבת את נעליי הישנות, הבלויות. הן נוחות, הן מתאימות לי ככפפה. אינני ממהרת להחליף אותן. אני מסתייגת מחפצון נשים, בין כשהן חדשות ובין כשהן "משומשות".

 8.      "משומש"

הצהרות לחוד ומציאות לחוד. כשרוזין נדרשת, בפרקים הבאים, לפרט ולתאר את מצבו של הגוף הנשי, היא מגלה שכאשר "הוא מהודק פחות, שלא לומר רפוי יותר" (ע"מ 85) קשה שלא להזדקק למילות תואר מן השדה הסמנטי של הבלות. גם שימוש במירכאות הוא דרך דיפלומטית. כשרוזין כותבת איברים "משומשים" היא כמו מצהירה : אני מודעת לכך שהתואר :"משומש" הוא תואר מחפצן ומעליב. דומה שהיא אינה מודעת לכך שעצם זיהויו של "משומש" עם "פגום" היא אקסיומה של הקפיטליזם. אם נשתחרר ממנה, נשתחרר גם כנשים – נחדל להיות בלויות במובן פגומות. נהיה נשים-רטרו, נהיה נשים-וינטאג'. 

 9.      זה הורמונלי

"הבעיה היא הורמונלית ולכן גם הטיפול צריך להיות הורמונלי."  (ע"מ 68) – מסר זה מופיע בספר בשלל ואריאציות, עד כי הייתי מעזה לראותו כ"כל התורה על רגל אחת". מלבד התייחסות מתמדת לנושא, מוקדשים לטיפולים ההורמונאליים לא פחות משלושה פרקים מפורטים, המהווים מעין מסע לטיהור שמם זאת לאחר שמחקרים הצביעו על הקשר בינם לבין מחלות כגון סרטן השד, שבץ והתקפי לב. עמדת המחברים לא יכלה להיות ברורה ונחרצת יותר, ובכל זאת, לספר מצורף גם פרק על תחליפי הרפואה האלטרנטיבית להורמונים. שלא כהמלצות היפות לכל גיל – לשמור על דיאטה, לעסוק בפעילות ספורטיבית – יש להניח כי מידע דוגמת "נובופם הינו למעשה חצי טרי סיקוונס (…) את הכדור יש ליטול כ-10 שעות לפני זמן השיא של הופעת הסימנים" (ע"מ 155) יעניין את מי שכבר נמצאת שם.

 10. כבוד

לא אהבתי את הקול שדיבר אלי ב"המדריך הישראלי להריון ולידה". הפריעו לי, בקול ההוא, הומור יעכנאי, פאמיליריות יתר, חשיבה סטריאוטיפית , נטייה לפירוט יתר, פטרונות ( שנאתי לקבל הנחיות נוסח "אל תשכחי להכין סנדוויץ' לבעלך. הוא עשוי להיות רעב בחדר הלידה"). היה זה קולה של רוזין, אך מתוכו בקעה בת-קול גברית, של השותף לכתיבה, הד"ר עמוס בר, או של קול גברי-כללי שהופנם. שמחתי, ואף התרגשתי לגלות כי "המדריך הישראלי לבנות 40+" נכתב בקול שונה. זהו קול בוגר, ענייני, ומכבד, קול שאינו חוטא בפופוליזם ובדחנות, קול מבין ומזדהה, משוחרר, לא נבוך ( למשל, כשהוא מספק הסבר בהיר וענייני איך בדיוק מומלץ לאונן כדי למנוע את התנוונות שרירי הנרתיק). זהו קולה העכשווי של טלי רוזין, קול "משומש", כלומר מנוסה, בשל, חכם ותקיף. זהו קול שאינו נכנע ונבלע בקולותיהם של הקולגות הגברים. זהו קולה של מי שמדברת מניסיונה, כפי שהייתה רוצה שידברו אליה. זהו קול הנמנע משיפוט, והמותיר מרחב למחשבה ולהחלטות אשיות.  זהו קול שהוא דוגמא ניצחת להשתבחות הבאה עם הגיל.

 פורסם בספרים, הארץ , בתאריך 8.12.10

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט