בננות - בלוגים / שהם סמיט / הכל אודות אמא/איילת
שהם סמיט
  • שהם סמיט

הכל אודות אמא/איילת

ביקורת על הספר "אמא רעה" מאת איילת ולדמן
 
את חמש-עשרה דקות התהילה שלה – כולל הופעה אצל אופרה ווינפרי – קיבלה הסופרת איילת ולדמן בעקבות רשימה שפרסמה בניו-יורק טיימס, רשימה שבה התוודתה כי היא אוהבת את בעלה, הסופר מייקל שייבון, יותר מאשר את ארבעת ילדיה.
האם היתה הסערה סביב ולדמן מתעוררת לו היתה נשואה לאלמוני? האם אהבתנו היא רגש טהור המנותק ממשתנים כמו מעמד, הון ותדמית? האם נכון להתייחס לאהבה במונחים כמותיים? ובפשטות: האם השאלה "את מי אנחנו אוהבים יותר?" איננה קצת ילדותית, פשטנית, סנסציונית? מה פשר "לאהוב יותר"? להעדיף זיון נחמד עם בעלך על פני בילוי בג'ימבורי? ( יש מתנדבות לג'ימבורי?) ולדמן, המתייחסת לרשימתה מחוללת המהומה גם בפרק הראשון של הספר ( שכל כולו הינו מעין תשובה למקטרגיה ) אמנם מעמידה במרכז הדיון את השינוי שעובר הליבידו הנשי עם הפיכתה של האשה לאם – התשוקה מועברת אל התינוק – אך אינה נמנעת מלשאול בקול וגם לענות על השאלה שהורים רבים לא יעזו לבטא בקול רם, או אף לחשוב אותה: האם תעדיף/תעדיפי את מות בן זוגך על פני מות ילדך?
ברשימה בניו-יורק טיימס ולדמן אכן התוודתה כי רעיון ההתמודדות עם החיים בלי בעלה הוא בלתי נתפס ולכן יאפיל אפילו על מות כל ילדיה. באסופה שלפנינו היא מנמיכה פרופיל (שיקול תדמיתי-שיווקי?) מותירה את האמירה הקשה לעיכול מחוץ לספר ונוקטת בטון מיתמם: "במה פשעתי? התוודיתי שאני אוהבת את בעלי יותר מאשר את ילדיי? (…) אמרתי שאם אם טובה היא אם שאוהבת את ילדיה יותר מכל אדם אחר בעולם, יותר אפילו מבעלה, הרי שאני אם רעה (…)" (ע"מ 15)
כלום ניתן להגדיר אם טובה ואם רעה? ולדמן אמנם מתייחסת להגדרות בעייתיות כמו "אמהות טבעית" אך היא איננה מתיימרת לקיים בהן דיון מעמיק או להתפלמס עם הגישות הפסיכואנליטיות השונות ( כפי שעושה, למשל, הד"ר ענת פלגי-הקר בספרה מאיר העיניים "מאי-מהות לאמהות- חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט", הוצאת "עם עובד") . עיקר תרומתה של ולדמן נעוץ בנכונותה (ובנטייתה) להציג בפנינו מעין מופע חשפנות של נפש אם מורכבת, ובעיקר להפנות את תשומת  לבנו אל מה שהיא מכנה "משטרת האם הרעה", כלומר אל מנהגנו, כחברה, כפרטים, ובראש ובראשונה כנשים, לנהוג שיפוטיות יתר באמהות, למהר מדי להכתיר אמהות גרועות, להוקיע אותן – ואת עצמנו; וגם להפיץ ברבים, לבסס ולהפנים מודלים של אמהות בלתי אפשרית המאופיינת בהתנזרות טוטאלית מכל מה שאינו עולה בקנה אחד עם צורכי הילדים. "אולי נוכל פשוט להפסיק להציק לעצמנו וגם זו לזו?" היא השאלה הרטורית החשובה שבה נחתם הפרק הראשון, בבחינת קריאה חברית לנשים לקחת אחריות על תדמיתן המשותפת.
לא כל שמונה-עשר פרקי הספר מוצלחים כמו הפרק הראשון ולא בכדי האסופה כולה נקראת כשמו, "אמא רעה".  הפרק הזה, הדחוס בסיפורים אישיים, ציטוטים מדברי פמיניסטיות משפיעות, קטעי אינטרוספקציה, ביקורת תרבות, פסקאות בעלות אופי סטנדאפיסטי, ואחרות מניפסטיות, כתוב בדיו לוהטת היונקת בחלקה מאש עלבונה של מי שהוקעה  כאם רעה (וטוהרה בידי אופרה). נכון, הרושם הוא של ירייה לכל הכיוונים מפי שולפת מהירה, ועם זאת קולה של ולדמן וסגנונה האישי מסייעים לגיבוש הדברים, צובעים אותם בגוון וידויי, ומפתים להאזין לה, להזדהות עמה ולהנהן בהסכמה; בפרט כאשר היא מבצעת את ההשוואה המתבקשת בין דרישות תפקיד "האם הטובה" לבין אלו של "האב הטוב" וקוראת לחברה לא להוריד את הסטנדרטיים האימהיים אלא פשוט לדרוש יותר מן האבות.
חלוקת התפקידים בתא המשפחתי נדונה גם בפרק השני, "החיים שהיא רצתה שיהיו לי", שבו כותבת המחברת על חיי הוריה, על עיצובה כפמיניסטית בידי אמה, על פגישתה עם בעלה המפורסם (הקורא חובב הרכילות יתענג על כמה פסקאות צהבהבות, חושפניות שלא לצורך) ועל התסכול הכפול שהיה מנת חלקה כאם טרייה. ולדמן בחרה תחילה להמשיך לעבוד ( כעורכת דין) ולהשאיר את העוללה הטרייה לטיפולו המסור של שייבון ( המצטייר בספר כגיבור על וכפמיניסט על) ולבסוף, בגבור רגשי האשם, להפוך לאם במשרה מלאה. כאמור, ולדמן מדווחת כי מנת חלקה בשני המצבים היתה תסכול וחוסר סיפוק. נדמה לי שכל מי שהיתה פעם אם טרייה תזדהה לפחות עם מקצת מתחושותיה של המחברת ותוקיר את כתיבתה גלוית הלב, למעט ברגעים שבהם היא מתעקשת לחלוק איתנו את התהייה האם תספיק, בדרך מארגז החול הביתה, לקפוץ לחנות הויברטורים ; והרי רק לפני רגע שמענו מפיה נאום חוצב להבות על הקושי להיות חרמנית במצב של תשישות משהיה בחברת ילדים וכריעה תחת נטל עבודות הבית ( אך שוב, לזכותה ייאמר שהיא מודה בגילוי לב על היותה אישה אמידה הקונה לעצמה שירותי ניקיון ושמרטפות; אופס סליחה, גם זה היה רעיון נפלא של מייקל) .
בשם גילוי הלב ("ומכיוון שמתאים לי לשקוע במזוכיזם" ע"מ 88) ולדמן מאפשרת לקוראיה הצצה אל כמה מן התגובות לבלוג שלה. "אני תמיד חייבת להתקלח אחרי שאני קוראת את מה שכותבת איילת ולדמן", "היא הרסה לי את מייקל שייבון (שם) הן מן המתונות שבהן . ולדמן אמנם מעידה על עצמה כי "אפילו תהליך ההעתקה וההדבקה של המשפטים האלה מסב לי סבל" (שם) אך בין השורות, ולא רק כאן, נשמעות אנחות העונג של מי שנהנית לזעזע, להתריס ולהיות לא רק אמא רעה אלא גם הילדה הרעה התורנית. בסימן זה עומד גם הפרק שבו היא מצהירה על תקוותה כי בניה יהיו הומואים, מודה כי היא הסטריאוטיפים שעליהם היא נשענת (הומואים אוהבים שופינג, עיצוב, אופרה ואת אמא) אינם אלא "קלישאות שחוקות ומעופשות" אך אינה חוזרת בה ובאותה הזדמנות מגלה לנו שגם מייקל שכתב "ספר שיכול להיחשב כיצירה של הומוסקסואל, (…) והודה שההשראה לסיפור נבעה במידה מסוימת מחוויה שחווה " הוא עצמו "קצת סיסי" (ע"מ 197).
לטעמי, גילויי הפתיחות הללו, כמו גם שרבובי שמו של שייבון (והמה-שמו שלו, במילים רומזניות), מחלישים את כתיבתה של ולדמן שיש לה מה לומר וגם את הכישרון לנסח את הדברים בצורה שובת לב, ציורית, מקורית ( "בדומה לאשתו של סיזיפוס, גם את וסל הכביסה שלך לעולם לא תגיעו אל פסגת ההר." ע"מ 65) צריך להגיע לפרק הארבעה-עשר כדי ללמוד מפי המחברת כי נטייתה לטו מאץ' אינפורמיישן  אינה אלא אחד הסימפטומים של ההפרעה הדו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) שממנה היא סובלת, ואשר במשך מרבית חייה היתה "סוד קטן מלוכלך" (ע"מ 183). "חוסר היכולת של הדו-קוטבי לשלוט בדחף לחשוף פרטים אינטימיים בלתי הולמים מחייו הוא הסיבה לכך שיש כל כך הרבה כותבי זיכרונות דו-קוטביים." (ע"מ 185)  בפרק הזה, "מורשת" היא מספרת על יתרונות המחלה לאדם היצירתי, על החלטתה לקחת תרופות נגד דיכאון ( גם בעת הריונה) ורומזת, במשפט וחצי, על המחיר ששילמו בני משפחתה ( "המשפחות הן שסובלות מהתקפי הזעם שלנו, והן אלה ששוקעות בייאוש עמוק כמעט כמו שלנו." (שם). מיקומו של הפרק לקראת סוף הספר, והטפח הזעיר הזה שנחשף, כמו הופך על פיה את קערת הדעה שהספקנו לגבש על ולדמן, האם, האדם והכותב. הסופר הוא הבוחר מה לספר ומה להשאיר מחוץ לסיפור – את זה, אנחנו כקוראים נוטים לשכוח. ולדמן, המודעת להשפעתה על התמונה הנקלטת בעין הקורא מודה: "יש מידה מסוימת של התגוננות באופן שאני מספרת את הסיפורים האלה." ועוד היא כותבת בכנות: רק כשאת רוקדת את הריקוד הדו-קטבי על חודה של הכנות האכזרית, רק אז את מוכנה לסכן את עצמך בכך שתדלגי מעבר להתעסקות העצמית לסוג של כנות אוניברסאלית. ועדיין, בו בזמן, ניצול המצב הדו-קוטבי לצורך גילוי עצמי עשוי להסתיים לעתים קרובות בסולפסיזם. זהו קו דק, דק מאוד, שרוב הזמן אני חוששת פן אחצה אותו, או מתחרטת על כך שכבר חציתי אותו. " ( ע"מ 185)
אחד המקומות שבהם מצליחה ולדמן לשתף את קוראיה ברגע אינטימי ובלי לחצות את אותו קו דק, הוא הסיפור על "ספינת חלל", העובר שהחליטה להפיל בשל הסיכוי הגבוה שיסבול מפיגור ומומים נוספים. פרק זה, הנמסר באיפוק ובתמציתיות  עשוי להוות נחמה של ממש לנשים הנתונות במצב דומה, והוא איננו היחידי; אמהות, ובפרט אמהות לכמה ילדים ( וגם אי אלו גברים חדשים) יזהו את עצמן/ם במצבים המתוארים בפרקים השונים ( התמודדות עם הנקה, שיעורי בית, בנות מתבגרות) ויזהו עצמן/ם באמא הזאת האוהבת את ילדיה, מכירה אותם מלפני ומלפנים, נהנית מהם, ועם זאת מכירה בכך כי היא אינה מתגעגעת אליהם כפי שהם מתגעגעים אליה, בעת שהותם בגן. האם  הזו, "לא חוששת כל כך מהאפשרות שתהיה אם רעה, אלא מבינה שהיא טובה ורעה גם יחד, וגם לא רעה ולא טובה. היא אמא שעושה כמיטב יכולתה ובשבילה זה מספיק, גם אם בסופו של דבר המיטב שלה הוא בסך הכל לא רע." (ע"מ 231)

אמא רעה/ איילת ולדמן/ מאנגלית: נורית לוינסון/ מודן/ 231 ע"מ

פורסם במוסף "ספרים" של "הארץ"

4 תגובות

  1. איריס אליה

    רשימה מצויינת. קראתי אותה עוד בהארץ וחייבת להודות שהלכה איתי כמה זמן אחרי, וכנראה הלילה שוב.

  2. יש תחושה של פופוליסטיות. היא אוהבת את בעלה יותר מילדיה. האם בנה בן החודש הוא גבר בשל שיחבק אותה כשהיא בוכה.
    האם אפשר להשוות בין אהבה לעולל חסר ישע, גלביו צורך מתמיכה מגבר בשל, שהכי הרבה הפך לתלותי בשל החינוך הלוקה של אימו. אך בטח שלא זקוק לינוק ממנה כל שעתיים.
    כל אהבה שונה. וגם אני אוהבת את ביתי הבכורה אחרת מאשר את בני הפעוט. כל אחד מהם לוחץ על חישן אחר. ולעיתים אף אינו לוחץ וזה בסדר.
    זה מזכיר לי ששאלו אותי כשהייתי קטנה: את מי את אוהבת יותר את אבא או את אימא?
    ועניתי: כשאבא כועס אז את אימא, כשאימא כועסת אז את אבא.
    תשובה טיפשית לשאלה טיפשית.
    כי מה שאקבל מאבי לא תעניק לי אימי.
    התחום ההשוואתי הוא תחום מטופש ובו היא עוסקת רוב הזמן. מה עדיף? לאבד בן או בעל.
    לא זה ולא זה.

    בסרט אנשים פשוטים האם מיתיסרת קשות על כך שהיא מעדיפה את הבן המת על החי והמשפחה מתפרקת. כי זה מה שגורמת חשיבה השואתית מערבית- פירוק.
    באשר לאם לא מושלמת. מודה אני ממש לא. רחוקה מזה. מצד שני הפרעה דו קוטבית היא לא דבר שכיח וימיומי.

    משהו בכל העניין רוצה לחולל סנסציות שתמיד מסיעות למכירות.
    יחי המפיץ.

  3. חני ליבנה

    מענין, אבל למה צריך להשוות אהבה? לא ברור

  4. גם אני שמעתי את המשפט הזה בנוסח המעודן: "אוהבת את בעלי יותר מאשר את ילדיי" מפי מכרה, כשערכתי ניסוי, סקר, קטן במקום עבודתי. בסוף הוא עזב והתגרש ממנה. לאחר תקופת אבל היא עולה ופורחת עם מישהו אחר ובחברתם (אהבתם?) של ילדיה (מהראשון).

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט