בננות - בלוגים / שהם סמיט / הנסיכה האבירה
שהם סמיט
  • שהם סמיט

הנסיכה האבירה

 

על ספרה של קורנליה פונקה

קורנליה פונקה איננה האבירה הראשונה היוצאת לחלץ את דמות הנסיכה מן הצינוק שבמגדל האגדה המסורתית, מושיבה אותה על סוס ומלבישה אותה בשריון אבירים. נרטיב חתרני זה, מבורך כשלעצמו, אולי עודנו עול ימים מכדי להגדירו כשחוק, עם זאת, ברי ששוב איננו חדשני כשהיה; בבט קול ( "הנסיכה חוכמולוגיה") גיל הראבן ( "אגדה חדשה") מירי ברוך ("נסיכה על סוס", "אל תנשקי את הצפרדע") ויוצרות אחרות בספרות הילדים העברית ובזו המתורגמת, הקדימו לתרגם את משנתה של התנועה הפמיניסטית לסיפורת ולהעמיד מודל חדש ומתוקן של אגדה ושל גיבורה נשית – היא הנסיכה האבירה.  

יתרונותיה של זו, על פני קודמותיה, גלויים. הנסיכה האבירה הינה אקטיבית ונועזת, חכמה (ולא בהכרח יפה) דעתנית, בעלת תושייה, שנונה, יצירתית ובעלת הומור, וכיוצא באלה תכונות מבורכות שבאופן מסורתי זוהו עם גבריות. לברייה חדשה, מעוררת הזדהות ומקסימה זו יש רק פגם אחד:  כקודמתה, גם היא די מושלמת – אף אם על פי אמות מידה חדשות ומתקדמות  שאינן מחשיבות במיוחד כישורי בישול ותפירה (אלא אם מדובר בגבר…) . לפחות מנקודת מבטה של הספרות, מושלמות פירושה  פגם; היא מייצרת, למרבה הפרדוקס, סטריאוטיפ חדש של נסיכה מושלמת וחד-ממדית (אשכול תכונות חיוביות) הזקוקה, לשם הדגמת תכונותיה והדגמת היפוך התפקידים, לעלילה שאיננה אלא הנרטיב המסורתי של הצלת חלש חסר-ישע בידי חזק, והפעם בהיפוך פרודי – מי שהוצג כחזק הוא כעת חלש, ולהיפך. אבל הפרודיה, ככל בדיחה, מאבדת מכוחה ככל שחוזרים ומספרים אותה.

האגדה של פונקה מחוכמת, מסופרת בחן רב ובהומור דקיק ( גם מאוירת בקו קריקטורי חם) ועם זאת מותירה טעם לוואי קל של אכזבה. אלינור, כנדרש מגיבורה פמיניסטית, מתמרדת נגד הגורל שמייעד לה אביה לשמש פרס לאביר המנצח בטורניר האבירים. היא מסרבת להצעתו האבירית של אחיה, מתחזה לאביר, מתחרה ביריביה-מבקשיה, מנצחת, מעמידה את אביה המלך במקומו, וזוכה בפרס "גברי" שיש עמו הכרה באבירותה – סוס שחור. מעט צפוי, הלא כן? יחד עם זאת, בתחום הדמות יש חידוש בהצגת הנסיכה – ברוח פוסט-פמיניסטית – כמי שאינה מתכחשת לתכונותיה הגופניות וגם לא לאלו הפנימיות. אדרבה, פונקה חוזרת ומדגישה את ההבדלים בין אלינור לאחיה, את חולשתה הפיזית, את עדינותה, את רגישותה – ואפילו את נטייתה להסמיק כפרחי הפרג. זאת ועוד – חשיבות מכרעת נודעת לעובדת מות אמה של אלינור בלידתה וחינוכה הגברי בידי אביה המלך (בעל השם המלבב ריצ'רד שן הארי) ש"אף אחד לא ידע לומר לו מה הדברים שבת צריכה ללמוד". אלינור אינה בוחרת בחיי אבירות – היא נקלעת אליהם ועושה כמיטב יכולתה להתמודד. אם תרצו, אפשר לראות באגדה משל על תפקוד נשי בעולם, שעדיין, חרף ההתקדמות היחסית במעמד האשה, הינו גברי; אני חשה צורך להעיר, כי קריאה פרשנית שכזו מספקת הרבה יותר מקריאתו כיצירה ספרותית, כ"סיפור".  

ועוד דבר מה מטריד. האגדה מסתיימת בחתונה וראוי לתהות בדבר היענותה של פונקה לכללי הסוגה – רומנסה סיומה בחתונה. האם זהו סיום ראוי לאגדה חתרנית? האם הוא שמרני כפי שהוא נראה במבט ראשון, או שמא דווקא חתרני, מתריס ומפתיע – ביחס לאירועים שקדמו לו?

בספרות, שלא כמו בחיים, משמעותם של אירועים נוטה לחרוג מן הפרטי והאקראי ולהפוך למייצגת.  אבוי, איזו אחריות כבדה מוטלת על הסופרת העומדת בפני ההחלטה:  לאחד או לא לאחד את הדמות שבראה עם אהובה/אהובתה (קל וחומר כשהיא מבקשת לא רק "לאחד" אלא אף "להשיא", כלומר לתת גושפנקה ממסדית-רשמית ליחסים ). איחדה  אותה הרי היא משעתקת את הסדר החברתי הקיים; לא איחדה – שללה ממנה את אחת החוויות האנושיות הבסיסיות ואולי – בפרט בסיפור ילדים – נטעה בטף פסימיות וספקנות באשר לאפשרות של זוגיות, או של זוגיות אחרת, חד-מינית, למשל. (מסיבה זו, או בשל ציות לכללי הסוגה, מרבית האגדות הפמיניסטיות שציינתי מסתיימות בחתונה). ועדיין, גם אם נראה כי לפנינו אופציה בינארית, פתוחה גם אפשרות שלישית: לא לחתן ולא-לא-לחתן, לא "לסגור על אולם", לחיות ולראות – סוף פתוח. וכל מקרה, וכל זוג, ראוי להידון לגופו. 

לגופה של "הנסיכה האבירה", הצעירה כל כך, הלא ממהרת לשום מקום, קצת לא ברור מדוע השתפנה פונקה ומיהרה לחתן אותה עם איזה גנן שצץ לו במשפט האחרון : "שום אביר" כך היא כותבת, "לא רצה עוד להילחם באביר המסתורי, לכן אלינור התחתנה עם הגנן שטיפל בורדים של אביה, והיתה מאושרת מאוד." הייתכן כי המילה הקטנטנה "לכן" והלוגיקה המופרכת העומדת מאחוריה, לפיה חתונה הינה ברירת המחדל של האשה, חושפת את גישתה השמרנית של פונקה בשאלת הגורל והייעוד הנשי? ואולי להיפך, וגם כאן יש קריצה אירונית, התלוצצות על חשבון הממסד הגברי המזהיר נשים מפני מחירה של התנהגות משוחררת מדי ( בעיוות דמות הפמיניסטית בידי הממסד עסקה, למשל, סוזן פאלודי בספרה "הגל הנגדי", 1991) . אני, שקראתי את האגדה של פונקה ומשקפי הפמיניסטית על חוטמי מוקירה את הקריצה ( ואת הבחירה בבן זוג שאינו התגלמות הגברי). הצרה היא שילדים – ואולי מרבית הקוראים – לא יבחינו בה. המסקנה שלהם תהיה: אפילו נסיכות-אבירות מתחתנות.   

 

 

הנסיכה האבירה/ כתבה: קורנליה פונקה/ איירה: קרסטין מיר/ מגרמנית: יונתן ניראד/ עם עובד

 

6 תגובות

  1. שהם,

    אינני כירה את 'הנסיכה האבירה', אבל טוב שנכתבים סיפורים שגם אם אינם מצליחים במאה אחוזים – הם חתרנים לפחות בכוונותיהם הטובות…
    אני מבינה את האכזבה (המוצדקת) מהפורמאט ה"מתבקש" כביכול של חתונה בסוף הסיפור, אבל דומני שכל ניסיון ולו חלקי, לשמש פה לאוזניים קשובות למסרים פמיניסטיים ואנטי-שוביניסטיים – הוא מבורך. המלאכה כידוע רחוקה מלהיות מושלמת ועל כן, כאמור, כל כותבת או כותב שחותרים בכיוון הנכון – עושים מלאכה חשובה.
    עדנה

  2. מה חתרני כאן? כשאשה לובשת פרסונה של אביר על סוס היא עדיין משועבדת למודל גברי ונבחנת ביחס אליו

    • מסכימה איתך (הרמן). חתרני יהיה דוקא כאשר אשה יכולה לבחור להיות אשה בדרכה ולא לפעול ע"פ מודל גברי שחוק.

      • עדנה שמש

        רק להעמיד דברים על דיוקם – התגובה המופיעה כ"הגיבו לעדנה" לא נכתבה על ידי עדנה שמש.

  3. בעניין הסוף הבינארי, אני רוצה להרחיב לאפשרות נוספת, לאו דווקא אריזה בשניים – סוף פמיניסטי ראוי הוא יציאה של הגיבורה בגפה, למסע גילוי עצמי בעולם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט