בננות - בלוגים / שהם סמיט / הולי גולייטלי לא מזדקנת
שהם סמיט
  • שהם סמיט

הולי גולייטלי לא מזדקנת

ארוחת בוקר בטיפני'ס – נובלה קצרה ושלושה סיפורים / טרומן קפוטה/ מאנגלית: עדה פלדור/סדרת "נובלה" כתר/ 189 ע"מ

  

יתרון גדול לה לספרות על פני הקולנוע והוא, חירותו של הקורא ללהק לתפקידי הדמויות השונות את מי שהוא רוצה. המלצתי על כן,  לכל מי שעומד לקרוא – או לחזור ולקרוא – את "ארוחת בוקר בטיפני'ס" ( בתרגום החדש, המעולה, של עדה פלדור) לעשות מאמץ ולשכוח, ולו למשך הקריאה, את אודרי הפבורן (המתנוססת על הכריכה) שאמנם היתה הולי גולייטלי בלתי-נשכחת, מצודדת ואפופת שיק בלהיט הקולנוע המיינסטרימי של בלייק אדוארדס (1961) אך, כלשונו של קפוטה "ליהוק איום" לדמות שברא – בצלמו.

קפוטה ( 1924-1984) הומו מוצהר, מוחצן וטווסי – בעידן שלא היה גייז-פרנדלי –  נמנה עם  אותם יוצרים צבעוניי אישיות הגונבים את ההצגה מעצמם. בחייו משך המופע של קפוטה תשומת לב רבה לא פחות, ואולי אף יותר מיצירותיו שזכו לביקורות מעורבות, אשר יש להניח כי אף הן הושפעו מתדמיתו של הסופר כהולל. כאז כן גם היום גברת-שמרנות הינה בת-בית בחוגי ביקורת הספרות, בעלת נטייה להקיש מאורחות חייו של הסופר על ספרותו, ואת כיבודיה נוטה לחלק למיצגיה המהוגנים, והמכובדים למראה של החברה. ב"טרומן קפוטה", סרטם של דן פוטרמן ובנט מילר (ארה"ב 2005) , המומלץ לצפייה חרף בעיותיו (בעיקר בזכות  הופעתו של פיליפ סימור הופמן הנראה ממש כשיבוט של קפוטה) יש הרף רגע שבו אחת הדמויות הקרתניות מעירה לסופר בעניין התצלום שעל כריכת ספרו הראשון ( "קולות אחרים, חדרים אחרים", יצא לאור ב1948) ; אותה דמות מפטירה בחומרה שהתצלום הינו: indisient. ואמנם, התצלום שבו נראה הסופר, נערי וענוג עד כאב, מישיר מבט למצלמה בתנוחת – שומו שמיים – שכיבה, הינו דיוקן-סופר לא מהוגן, שובר-מוסכמות, ושערורייתי אפילו במושגי ימינו אנו. יש בו התרסה, התגרות, בוטות, רמיזה מינית וגם ישירות שובת-לב.

התכונות האלה, ועוד כמה, משלימות וגם מנוגדות (תום ומניפולטיביות , עומק ורדידות, ייסורים ונהנתנות, וולוגריות ושיק, חקיינות ואותנטיות) הן תווי ההיכר של הולי גולייטלי מי שאפילו  שמה מביע את מהותה: פצצה מהלכת המושתת על שני חומרים שהמגע ביניהם יוצר התלקחות – קדושה וקלות דעת; אם כי אפשר גם לפרשו כשם שכל מהותו אומרת חופש, חירות, אי-היכבלות. ועוד הימור פראי שלי : השם המצטלצל הוא  מעין מחווה לדמות ספרותית-שערורייתית, פתיינית, ומניפולטיבית אחרת של התקופה, לוליטה של נבוקוב. ( הרומן אמנם יצא בארצות הברית רק ב-1958, אותה שנה שבה יצא "ארוחת בוקר בטיפני'ס, אך כבר הספיק לעורר סקנדאל עם צאתו לאור בפריז ב1955) .

קווי הדמיון בין קפוטה לגולייטלי אינם מסתכמים בתכונות, שכן אלו – או לפחות מקצתן – נקשרות בנסיבות ביוגרפיות. כמו קפוטה ( יליד ניו-אורלינס) וכמו מרלין מונרו – הפיבוריטית שלו לתפקיד –  גם גולייטלי היא בת למשפחה דרומית מן הזן העני והבלתי משכיל. היא וויט-טראש, מעין פרחה אמריקנית ( וזו בדיוק לא אודרי הפבורן על עידונה האירופי) המגיעה אל העיר הגדולה ניו-יורק בשאיפה לכבוש אותה, להיהפך למישהי, להתפרסם , להתעשר;  ואינה בוחלת בשום דרך על מנת לקדם עצמה. על פי אמות מידה נורמטיביות חייה של גולייטלי, הנתמכת בידי גברים עשירים, ומשלימה הכנסה ב"גיחות לשירותים" (ע"מ 41) יוגדרו כזנות, אך לה עצמה, האוחזת בקוד מוסרי גמיש ומקורי משל עצמה יש דעה נחרצת על זונות ועל מרחקה מהן:  "את לא יכולה להידפק עם בחור ולפדות את הצ'קים שלו ולא להשתדל לפחות להאמין שאת אוהבת אותו." (ע"מ 100)

מיניותה  של גולייטלי אף היא נזילה: "ברור שאנשים לא יכלו שלא לחשוב שגם אני קצת לסבית כנראה. וברור שזה נכון. כל אחת לסבית, קצת, אז מה?" (ע"מ 37) "אדם" היא אומרת, "צריך להיות מסוגל להתחתן עם גברים או עם נשים" (ע"מ 101) אשר להעדפותיה שלה, היא מונה בנשימה אחת את נהרו וגרטה גרבו. בסרט המאוד-הוליבודי כמובן לא נותר כמעט כלום מן הנונקונפומיזם של גולייטלי, וגם לא מזו של המספר, שאף הוא בן דמות של קפוטה. הסופר שבסרט הוא גבר שבגברים, בנובלה מיניותו אמנם עמומה  אך  הן העובדה שהוא מזהה את ההומוסקסואליות המודחקת של דמות אחרת, הן התייחסותו הא-מינית שלו אל גולייטלי הנחשקת מדברת בעד עצמה.

"ארוחת בוקר בטיפני'ס", היא אפוא יצירה נועזת, מהפכנית אפילו, אך חבל יהיה עם ההתעסקות בצדדים הסקסיים האלו, בדמותו של קפוטה כסלבריטאי ובשאר ענייני סטיילינג (השמלה השחורה שלבשה הפבורן ונמכרה לפני שנתיים ב800 אלף דולר)  יסיטו את תשומת הלב מן הדבר החשוב ביותר שיש לקפוטה להציע לקורא, ובכלל זה לקורא בן זמננו, והוא יהלום מלוטש של ספרות מעולה וקלאסית. קפוטה הוא אמן הסגנון, דבר שחלק ממבקרי זמנו טעו לזהותו עם חיצוניות ושטחיות, בהתייחסם לחלק מצומצם מאוד מן המפגן הסגנוני של הסופר – מיומנותו ביצירת דמויות שהן מעין קריקטורה סגנונית ולשונית של טיפוסים ניו-יורקיים. אבל סגנון, אצל קפוטה, כמו אצל אמני סגנון אחרים, נוכח בכל משפט, בכל מילה, בכל דימוי ( "נראה חריג בחברתם כמו כינור בהרכב ג'אז" "קולו היה רך ומתוק כבננה") . יערה שחורי, עורכת הספר, מביאה בדברי המבוא (הנרחב והמעשיר), בין השאר את דימויו של קפוטה את הסיפור הטוב לתפוז: "המבחן הסופי לגבי טיב הסיפור הוא אם לאחר קריאתו יכולת לדמיין אותו אחרת. האם הוא משקיט את דמיונך כקורא ונדמה שהוא מוחלט וסופי, ממש כפי שתפוז הוא סופי, דבר מה שהטבע יצר." (ע"מ 7)

אינני בטוחה שאני מסכימה עם קפוטה לגבי מבחן האיכות הזה (יצירות מעולות רבות מתבססות דווקא על פערים המפעילים את דמיונו של הקורא) אך אין ספק שבמקרה שלו הוא מוליד רקמה עדינה ומדויקת, מזיגה נדירה – או אם תרצו, שילוב הורס – של בוטות עם רוך ופיוט. "שילוב די הורס" (ע"מ 78 ) היא גם אחת הדוגמאות לתעוזת המתרגמת לשבץ בטקסט, במינון זעיר ובתבונה, ביטויים מלשון הדיבור העברית העכשווית, לצד ביטויי סלנג מיושנים ( "טקסי") שבאמצעותם היא מצליחה ליצור מעין פיקציה של ניו-יורקית-עברית, שהינה עכשווית אבל גם אל-זמנית.  

            אל זמני ונפלא אפילו עוד יותר, מהווה הקינוח לארוחה בטיפני'ס: שלושה סיפורים קצרים ויפהפיים של קפוטה , המזכירים כי החל את דרכו כאמן הסיפור קצר. "בית הפרחים", "גיטרה יהלומים" ו"זיכרון מחג המולד", שלושתם סיפורים שעלילותיהם נטועות  בנופי הילדות הפרובינציאלית של קפוטה-גולייטלי , סיפורים שגיבוריהם אנשי שוליים תמים, נעדרי תחכום ואירוניה: זונה-נערה מאוהבת, אסיר-מבוגר ההולך שבי אחר אסיר צעיר וילד האופה עם דודתו הענייה עוגות לחג המולד – הוא קפוטה הילד. אם מפני כן, אם משום שדמעותיו של קפוטה לא יבשו כפי שסבר ( "לדעתי", כתב, "סופר צריך ליבש את דמעותיו הרבה לפני שהוא מתכונן לעורר רגשות כאלה אצל קוראיו" (ע"מ 11) או משום ששלושת הסיפורים  עוסקים בפניה השונים של אהבה, חותמם הרגשי עמוק עוד יותר מזה של הנובלה.

 

פורסם לראשונה ב"ספרים" הארץ

3 תגובות

  1. לגמרי!! הוצאת לי את המילים מהפה. עדיין לא הספקתי לכתוב עליו, אבל זו דעתי בול.

  2. היי שהם
    מעניין מאוד
    אם לא הייתי קוראת, ון אם לא היית כותבת, משום מה זה היה חומק לי.
    להתראות טובה

  3. תודה על ביקורת מעניינת וקולעת.

    שלושה תיקונים קלים:

    1. המלה הלועזית במאמרך צ"ל indecent ולא כפי שכתבת.

    2. שמה של הגיבורה אינו holy (קדוש/ה) אלא Holly (שיח הצינית), וההבדל אינו רק בכתיב, אלא גם בצליל התנועה בהברה הראשונה. מסופקני אם השם נועד לעורר בקורא האנגלופוני אסוציאציות של קדושה, אלא בעקיפין, דרך השימוש הנפוץ בשיח כקישוט בחג המולד.

    3. בפסקה הרביעית מהסוף, "חבל יהיה עם ההתעסקות" צ"ל "חבל יהיה אם ההתעסקות".

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט