בננות - בלוגים / / מותק, הילדים התקוונו
שהם סמיט
  • שהם סמיט

מותק, הילדים התקוונו

שהם סמיט

מתנה יוונית

או

מותק, הילדים התקוונו

עדות של אם למתמכרי-מסך ( כעת בתהליך שיקום)

 

1. לנו זה לא יקרה

עד לפני חודשים ספורים החזקתי בתפיסה האווילית כי לילדיי "זה לא יקרה" – הם לא יהיו לנרקומנים-של-מסך, בטטות-טלוויזיה, מכורים למשחקי-מחשב. "זה לא יקרה, כך  האמנתי – תמימה שכמותי – כי זה תלוי רק בנו, הוריהם; כי התשתית החינוכית, התרבותית (מילים גדולות שמסתירות אין-סוף שעות-סיפור ופעילויות קווליטי-טיימיות ) שהענקנו להם, איתנה דיה; כי אין לנו בבית חבילות של ערוצים, לא פלייסטיישן, לא משחקי מחשב מזן שמתמכרים לו  (כך שמענו) ולא – חס חלילה – טלוויזיה בחדר הילדים. אצלנו, כך סיפרנו להורים האחרים המוריקים מרוב קנאה, ההתמכרות היא לספרים. כל ערב אנו מתמקחים – עם בן השש על עוד סיפור אחד ודי; עם אחותו, טרמיטית הספרים, בת תשע, שתחדל לקרוא כבר ותשכב לישון.

ועם זאת, אל תטעו בנו. איננו משפחה אנתרופוסופית, האמישית, או טכנופובית. אנו צופים, מעת לעת, בטלוויזיה, מנויים בספריית הוידאו/די-וי-די, ובכל אחד משלושת חדרינו יש מחשב: מחשב לאבא, מחשב לאמא, ומחשב לילדים (כמעט כמו ב"שלושת הדובים") . כמו השולחנות, הכיסאות והמיטות, הארונות המקרר וראש הטוש שבאמבט, גם הם היו שם כשהילדים נולדו. דומה כי אי אפשר בלעדיהם. הם חלק מ"טבע" הבית, מן ה"מובן מאליו" שהצביעו עליו רולאן בארת ב"מיתולוגיות" (1957)* ובאופן קונקרטי לטלוויזיה, מבקר התרבות האמריקני ניל פוסטמן ב"Amusing ourselves  to death" (1986)*, חיבור רב-השפעה-בשעתו, שהוא עצמו הגדיר כ"מחקר וקינה על שקיעתו של עידן הטיפוגרפיה ועלייתו של עידן הטלוויזיה" (ע"מ 13). פוסטמן אמנם מדבר על "העולם כפי שהוא נראה בטלוויזיה", אשר לדבריו, נתפס על ידי הצופים כ"טבעי, לא ביזארי", ובכך מעיד על השתנות החברה והאפיסטמולוגיה, אך דומה  כי ניתן להחיל את דבריו גם על האובייקטים עצמם – הטלוויזיה והמחשב – אשר מכבר חדלו להיתפס כעצמים מעולם עתידני או אקזוטי ( כפי שהיתה הטלוויזיה בילדותי בשנות השבעים בישראל) והתמקמו לבטח בלבה העממי של הדירה הישראלית.

ריוואיינד. אריץ את הקלטת של ימי חיינו לאחור. כשהבכורה הגיעה לגיל "דיג-דיג-דוג" הרהרנו בשאלת הטלוויזיה והשפעותיה והחלטנו –  אם משום שהכרנו במרכזיות מקומה של זו בעולם שאליו הולדנו את בתנו, אם משום שחששנו מפני חסך אשר יוליד רעב לשעות-מסך ( אשר אותו תבקש האומללה להשביע בבתי זרים…) ואם משיקולים של טובתנו אנו ( הנהנים לצפות, למשל, בסרטי קולנוע) לחיות עם המכשיר המסוכן, אבל באופן דיאטטי; הפעוטה צפתה בקלטות בלבד, שעה ביום; קלטות שניתנו לה כשי ונתגלו כמזיקות (וולגריות, שוביניסטיות, גזעניות) סולקו. וכך היה גם כשאחיה הצעיר הגיע לפרקו.  אם תדחקוני לפינה אודה שפה ושם, בשבתות, חגים, תעניתות וכו", הוכפל זמן הצפייה; ופה ושם (אחרי הכל אנחנו בני אדם) הסתננו הביתה קלטות "בלתי-חינוכיות" ("צבי הנינג"ה נלחמים ברוע") . מלבד זאת, אצל סבים וסבתות רב-ערוציים נפרץ הסכר – שכן בדיוק כפי שחששנו, הילדים המורעבים בלעו את המרקע בעיניהם (נו טוב, אצל סבים מותר לפרוק כל עול).

אבל בסך הכל, ולצד רגשי האשם שצצו עם הויתורים ("המסכנון, חולה כל כך, נרשה לו רק הפעם")  וההצדקות העצמיות (אפשר ללמוד הרבה מאוד מ"שום, פלפל ושמן זית" ) בימים כתיקונם, כאשר צפינו – במקלט הכבוי ולמרגלותיו בילדינו הקוראים, הבונים בלגו, היוצרים מיני אובייקטים מגרוטאות, המציירים, המכיירים בפלסטלינה, הרוקחים שיקויים, המעלים הצגות-זוטא, וכיוצא באלו פעולות ילדיות מלאות השראה ומענגות ( המפתחות את כישוריהם הקוגניטיביים והמוטוריים, יאמרו לכם אנשי מקצוע )    ובכן, כאשר צפינו מוקסמים בכל הפעילות הלא-טלוויזיונית הברוכה הזו חשנו סיפוק מסוים. עם התבגרותם, היחסית, ניצלנו את העניין שמצאו בתכניות מבוגרים שונות ובפרסומות ובאמצעות צפייה ביקורתית, מתווכת, לימדנו אותם על אופיו המניפולטיבי של המדיום הטלוויזיוני. יהיו מי שיחשיבו זאת ליומרנות – אנו חשבנו וחושבים זאת לחובת הורים המגנים על ילדיהם – ממש כפי שאנחנו מגנים עליהם מפני מבוגרים מסוכנים ברחוב. ( ידוע לי, אני נשמעת אמא-קוקואית כשאני מכריזה: "עכשיו מוכרים אתכם למפרסמים!" או "הטלוויזיה רק רוצה שתאהבו אותה!" ). על כל פנים, מעט בזכות מאמצינו והרבה בזכות היצע התכניות העלוב אשר על מרקענו הדל-ערוצי  קרה כבר לא אחת שהילדים איבדו כמעט לחלוטין את עניינם בטלוויזיה (למעט ב"שום, פלפל ושמן זית") והתעלמו ממנה במשך ימים רבים. אשר על כן, עד לא מכבר חשבנו שהצלחנו לחסנם בפני נגיף הפלגמטיטיס-טי המקנן בביצתו הטובענית של המרקע.

 

2. גאונית המחשב הקטנה

טוב ויפה. אך מה בדבר ( שלושת) המחשבים הביתיים? האם זו אופרה אחרת או זהה?

שלא כמו הטלוויזיה שדימויה הציבורי שלילי וכבר זכתה לכינויים כמו "תיבת טיפשים"  או "מסטיק לעיניים", אחיה הצעיר, הסקסי, המחשב-הביתי, ניהנה מדימוי חיובי. הטלוויזיה, מטרוניתה בת חמישים, מקושרת עם פאסיביות, וולגריות, שטחיות, שקריות, קפיטליזם ורעות חולות אחרות; אחיה הצעיר, ילד הפלא של האייטיז, מוחזק – עדיין – כבחור היי-טקי מעודכן וידעני. יתרה מזו, כפי שכותב ניל פוסטמן  ב"בידור עד מוות": "למדנו בשנים האחרונות שהמחשב הוא טכנולוגיית העתיד, נאמר לנו כי ילדינו ייכשלו בבית הספר ויישארו הרחק מאחור בחיים אם לא ירכשו "אוריינות מחשב". נאמר לנו שלא נוכל לנהל את עסקינו או לערוך רשימת קניות, או לנהל במסודר פנקסי חשבונות אלא אם נרכוש מחשב. " (ע"מ 73) "את כל זה", מזכירנו נביא הזעם, "למדנו מן הטלוויזיה". (שם) אך כרגע אניח לכך ואזכר, שוב, בבתי בת השנה הולמת בחדווה (פראית) על מקשי ה"קומפי", מוצר-מחשב מצליח שדומה כי אין פעוט זעיר-בורגני שלא טחן אותו בין הגילים 1-4, לאושרם של הוריו שזכו בשמרטף אלקטרוני נוסף, אך כזה עם הילה של קידמה. ב"קומפי", כך הרגענו את עצמנו, "הילד לא בוהה אלא פעיל, ובנוסף על כך ( ביי-בונוס) עורך היכרות ראשונית עם מקלדת – הכנה לחייו כבוגר! וזה שהוא יושב לבד מול המסך ומנהל ( בטלפון דמה) שיחות חד-צדדיות עם יצירי-מחשב? אל דאגה. הוגיו של המשחק מצאו דרכים להרגיענו. מפי "קומפי" ויצוריו ילמד הילד ש"לא טוב לשחק לבד בחצר" או ש"כיף לעזור לחבר בצרה." ( "כדי לעזור לחבר בצרה לחצו על המקש הירוק").

            לשמחתי, בתי לחצה הרבה, ובכוח רב, וכך ה"קומפי" התקלקל ולא שימש, בבוא היום, את אחיה. אך מאחר שאת מקומו ירשו תקליטורים של משחקי-פעוטות-ממוחשבים (חינוכיים!) המחשב כגן-שעשועים כבר היה לחלק מחיינו. עם הזמן, כמו שקרה בבתים רבים, גילינו גם אנו כי אותם משחקים תופסים מקום יקר בדיסקים הקשיחים שלנו ומקלדותינו מתפרקות תחת ידי הפעוטות. כשאחד המחשבים נתיישן ממילא, קנינו מחשב-עבודה חדש והישן הועבר, ברוב טקס, לרשות הילדים.

            עם זאת, ובניגוד לטלוויזיה שלתקופות היתה אבן שואבת לילדינו, המשחק במחשב לא איים על שיגרת ילדינו; אם בשל גילם הצעיר דה-אז, אם משום שהמחשב בחדרם היה מיושן ובעל זיכרון מוגבל התומך רק במשחקים פרימיטיביים יחסית. ("דפוקים" יגדירו אותם ילדי כיום).

            מעז ( ומני אז) יצא מתוק: עד מלאת לו שש, בני כמעט שלא נגע במחשב ובתי, משעה שלימדה עצמה קרוא וכתוב ( בהיותה כבת חמש) ומן הסתם בשל רצונה לדמות לנו המבוגרים "העובדים במחשב" עברה עד מהרה מתוכנות ציור למיניהן לתוכנת "וורד" לעיבוד תמלילים, שבה למדה להשתמש לצרכיה המגוונים (למשל, הכנת דפי עבודה ללימוד חשבון וקריאה לאחיה) . ולאחר שהשתלטה על תוכנה זו ( שבמקצת רזיה היא שולטת טוב מאיתנו) עברה, באופן עצמאי לחלוטין, ללימוד תוכנת המצגות  "פאוור-פויינט" שבה – עד ממש לאחרונה – נהנתה ליצור מצגות בתחומי העניין שלה ( האלה המצרית חתחור, פרחי האביב, יום הולדת לדודה) . מלבד זאת, במהלך תקופה קצרה ונלהבת שלוותה בהשתלטות על המחשב שלי שהיה היחידי בבית המחובר לרשת האינטרנט, למדה לשלוח ולקבל דוא"ל, לחפש ולמצוא מידע באינטרנט וגם – ומשם נפתחה הרעה – התוודעה אל אתרי משחקים שאליהם נחשפה בבתי ילדים אחרים ובבית-ספרה. ( מה בדיוק אתם חושבים לכם עושים ילדיכם בחדרי המחשבים הנהדרים של בתי ספרם? משחקים – שורות שורות של ילדים – ב"סוניק"!)

 

3. ג"י מייל משלה

אלא שבכדי להגיע אל "סוניק", "מריו","כורה הזהב", "הביסקוויט המחייך" ושאר חברים מצוירים המבלים את ימיהם בהתחמקות מכל מיני בורות ונהרות, ביצות של לבה ומפלצים המבקשים להשמידם, היה גם על ילדי לעבור דרך מכשול רציני – אני, אמם.  אמת, יש מפלצות איומות ממני ( כמו למשל "התחתונים המלוכלכים" אשר לצערי כעת איני זוכרת בדרכו של מי הם עומדים ) אך גם אני עיקשת בדרכי האסקופית ואת פינת העבודה שלי, ואת עקרונותיי, אני שומרת כדובה זו את גורה. ברם, כאשר מדובר בגוריי שלי, קל מאוד להמס את לבי בקול דקיק מפציר "בבקשה, בבקשה, תני לנו רק חצי שעה ואז נלך להתקלח" ( וכאן, יש להודות, קורץ השוחד) או, באותו קול דק, אשר חוזר בפעם המאה על המילה "בבקשה", להטרידני עד שאיעתר. קל וחומר, כאשר מדובר בעניינים לימודיים כגון התכתבויותיה הענפות של העלמה מכתה ג" עם חבריה בעניין שיעורי-הבית, אשר נוהלו דרך תיבת הדוא"ל שלי ( "אמא, את מוכנה לקום לרגע יש לי מייל מאריאל") ששקקה חיים ואי-מיילים עולצים מכל מיני רונות ומיות. עד שאמי שלי, אשר בפנסייתה הפכה לאשפית-מחשב ( היא "קפטן אינטרנט" שלנו) פתחה לה ג"י-מייל משלה. (כפי שהיתה אולי וירג"יניה וולף קוראת לספרה, לו היה נכתב כיום).

ועדיין, בכל הקשור לצריכת המשחקים הממכרים, במרבית הימים הצלחתי להגביל את השימוש במחשבי ללא יותר ממחצית השעה ביום  (או-קי, שעה, אך לא יותר! ולא לשכוח להכין אחר כך שיעורים) . אני בושה לומר כי להישג זה תרם השימוש שלי ( ושל בן-זוגי), לפרקים, במקל האוי-ואבוי-לכם, וגם בגזר שהושטנו – את עצמנו, והצעות לפעילויות חלופיות ומשחקים בשעשוע-נטול-מסך. ידינו קצרה – מטבע הדברים – ולא הגיעה עד מתג כיבוי המחשבים ( וכמובן, הטלוויזיות) בבתי חברים; ברבים מהם, הזדעזענו לגלות, בילו ילדינו אחרי-צהריים שלמים לא בחברת החבר אלא בחברת המחשב והטלוויזיה של החבר. "מילא", נחמנו עצמנו נחמת-טיפשים (תוך שאנו מנסים לנתק את הזומבי, ילדינו, מן המסך שאליו הוא מהופנט) "העיקר שאצלנו בבית זה לא כך."

 

4. מתנה יוונית

            אילו היו חיינו ממשיכים להתנהל בתלם זה, אפשר שכאן, וברוח זו, היתה נחתמת עדותי. לא הייתי מציגה עצמי כ"אם למתמכרי מסך", אלא כגרסתו ההורית של אותו ילדון הולנדי: רואים את אצבעי זו הנוזפת "נו! נו! נו!"? – ככה סכרתי את שאיים להטביע את ילדי. מגיע לי צל"ש.

            אלא שהחיים דינאמיים. הקיץ בא, אחות קטנה נוספה למשפחה ( עד מהרה הגיעה אל ביתנו הזמנה מפוארת מ-HOT"  לולי -ערוץ העשרה אקטיבי לפעוטות" "לגלות עולם מרתק מפתיע ומגוון עבורכם ועבור ילדכם") וילדינו הגדולים קיבלו מסבא ומסבתא-אשפית-המחשבים את חלומם – מחשב חזק ופס רחב לאינטרנט – לא לפני שחתמו על חוזה בנוכחות עורכת-דין ( מחוג המשפחה) שבו התחייבו לעמוד בשורת התחייבויות. מטרת החוזה, אשר נוסח בקפידה על ידי הסבתא, היתה, כמובן, להבטיח שימוש מושכל במתנה, למנוע התמכרות למשחקים, כמו גם התלקחות מריבות על רקע "עכשיו תורי!"; "בכל מקרה", הבהיר החוזה בלשון משפטית, "השליטה במתנה בידי אמא ואבא."  כך , בחגיגיות, ובמו ידינו, הובלנו את הסוס הטרויאני אל חדר הילדים.

            את ההמשך, אני מניחה, הנכם בוודאי  מנחשים. בתחילה כובד החוזה. אחר, מיום ליום, בטונים הולכים וגובהים, שמענו את עצמנו חוזרים על הבקשה "נא לכבות את המחשב". חודש וחצי לאחר מכן, עם פרוץ החופש הגדול והמלחמה, אשר הפכה גם אותנו לצרכני טלוויזיה כבדים ( נאה דורשים-לא מקיימים) הבנו שהסכר שכה עמלנו לבצר נפרץ. בחסות החופש הגדול, בחסות המלחמה, בחסות האחות התינוקת, בחסות דלתו הסגורה של חדר-הילדים, יצרו ילדינו, (כחיזבללה בלבנון) מובלעת של קנאות לדבר אחד. הם טבעו, ולא בים האפשרויות שמציעה רשת האינטרנט אלא בים המשחקים מטמטמי המוח ומסמאי הנפש. אל נכון, פה ושם נרשמו ימים של התמכרות לאתר חיובי ואינטליגנטי ( כאשר הוא נצרך במידה מתונה) דוגמת בריינפופ   – אשר תודות לו למדו לדקלם מהם "אנטרקס", "פרודיה" ו "אי ספיקת כליות" – וגם הסבתא אכולת האשמה לא חדלה מלשגר קישורים לאתרים חינוכיים ומקסימים שכדאי לכם ילדים להיכנס אליהם… אך כאמור, את מרבית זמנו העביר טפנו מול מסכים שלא תבעו ממנו כמעט דבר מלבד שליטה בקשר יד-עין ("נו טוב, ניסינו להיות, בפעם האלף, הורים חיוביים ומבינים, "זהו סוג של פורקן ") אך תחת שאותה פעילות "פורקנית" תביא לרגיעה נוכחנו שהפכה את ילדינו  לקצרי רוח, אגרסיביים, נרגנים, אטומים לסביבה, אטומים לצרכיהם הבסיסיים ( צמא, רעב, פיפי) ומשוללי עניין בכל עיסוק אחר, בבית ומחוצה לו.

 

5. אוברדוז

             מבין השניים, הבן הוא המתמכר הכבד, ובוודאי ניתן למצוא לעובדה זאת הסברים שונים : מגדריים, פסיכולוגיים, והתפתחותיים-קוגניטיביים, שאין זה המקום להתעכב עליהם. אבל ישנה, כך נראה לי, סיבה חשובה נוספת ( הנובעת אמנם מגילו הצעיר) והיא מקומה המוגבל של תרבות הדפוס בחייו. הוא נהנה מאוד כאשר קוראים בפניו סיפורים, אך אינו מסוגל לקראם באופן עצמאי. שלא כאחותו, הוא עדיין לא חווה את קסם הקריאה, את הריגושים הצפונים בה ואת העוצמה והחירות שבקריאה עצמאית המקנה לא רק האפשרות להתנתק מן המציאות ולהפליג אל עולמות אחרים, אלא גם זכות ההחלטה – המעצימה – מתי לשוב. אלו, אגב, אינם המכנים המשותפים היחידים לשתי הפעילויות השונות בתכלית – קריאה ומשחק במשחקי-מחשב – ואפשר שהם ההופכים אותן למושכות כל-כך, וגם, אולי, לחלופיות זו לזו. למרבה הצער, דומה כי פעולת הקריאה אינה יוצאת נשכרת מכך. אם בתי חוזרת כבומרנג אל ספריה כאשר היא מתבקשת לעזוב את המחשב, אין זה משום שהמחשב מעודד אותה לעשות כך אלא משום שתרבות הקריאה שלה מבוססת דיה. פער דומה בינה לבין אחיה אני מוצאת ביחסם לספרים שזכו לעיבודים טלוויזיוניים: היא זו הקוראת יצירות שעובדו לטלוויזיה או לקולנוע ("האסופית", "עמק החיות המוזרות", "צ"רלי וממלכת השוקולדה") ואף קוראת אותן בלי קשר לעיבוד. לעומת זאת, אחיה, במרבית המקרים, שם לאל מאמציי לשווק לו את הספרים המקוריים שעליהם מבוססות הסדרות האהובות עליו. כאשר אני נוקבת בשמו של ספר קלאסי כמו "עמק החיות המוזרות", "מסע הקסמים של נילס הולגרסן " או "הלב" הוא אף עשוי לצחוק לאידי ולומר לי שזה איננו ספר אלא סדרה. והוא אינו היחיד. פעם, במפגש עם ילדי בית ספר יסודי שאלתי את הילדים האם מישהו מהם מכיר את הסיפור על דוד המלך. "בטח" ענה לי אחד הילדים, "יש לי הקלטת בבית." "הטלוויזיה" כותב פוסטמן, "אינה מרחיבה או מגבירה את תרבות הקרוא וכתוב: היא תוקפת אותה." (ע"מ 76) מטבע הדברים, החשופים ביותר למתקפה הם הילדים הרכים, אלו שטרם רכשו את הקריאה כהרגל – הרגל שניתן לראות בו חיסון, ולו חלקי, כנגד התמכרות לטלוויזיה.

כמובן, אין לראות ב"אנלפבתיות" של הילד הצעיר, הצדקה להתמכרות – עדיין, יש שפע פעולות עצמאיות אחרות הפתוחות בפניו. לחרדתי, נראה כאילו  בני הג"אנקי שכח אותן לחלוטין. תלותו במחשב העצימה מיום ליום, וביחס ישיר גבר תסכולינו. בשיאו הגיע מצב הדברים לידי כך שהיה שב מן הגן, נכנס הביתה כמי ששד כפאו, מתעלם מבני המשפחה המתעניינים בשלומו, פונה אל המחשב בהליכת רובוט ומסרב לקום מן המסך או לכבותו.

            כמה ימים שכאלה שכנעו אותנו כי נחוצה פעולה דראסטית. פעולה שתשים קץ למצב הבלתי נסבל ( שבעטיו הפכנו גם אנו מהורים לשוטרים). הכרזנו על תקופת גמילה – תענית משחקים בת-שבוע. להפתעתנו, הניסוי הצליח מעבר למשוער. כבר למחרת, עם שוך הטרוניות הצפויות ( "משעמם לנו!") העבירו ילדינו אחר צהרים שלם בבנייה בלגו, הכדורסל שאווירו ניטל נופח, ספרים הורדו מן המדף, ואווירה משפחתית רגועה שבה לשרור בבית ( או שמא עלי לקרוא לו מרכז הגמילה…)

            אבל הילדים לא שכחו את המחשב. למעשה, לא עבר יום מבלי שהזכירו את הזמן החולף והמקרב אותם אל היום הגדול שבו יזכו לשוב ולהתאחד עמו ( וזאת, כמובן, בתנאי שמכאן ואילך יקפידו שלא לפרוץ את גבולות הזמן שהוקצב להם ).

 

6. ילדי העתיד

לא אלאה אתכם בכל קורותינו מאז. זו מלחמה, יש בה קרבות, הפוגות ושביתות נשק – ונפגעים בקרב כוחותינו וכוחותיהם. מלחמות דומות, כך אני שומעת, מתנהלות בבתים רבים.

כאשר אני צופה בילדיי בוהים במסך הטלוויזיה, או נועצים אותו ביצורים המקפצים ולוחצים באצבעות עיוורות על מקשי החץ אני חושבת על חזון הבלהות של אלדוס  האקסלי (המתואר במבוא לספרו של פוסטמן). על פי חזון זה, "אנשיה של חברת העתיד יסגדו לטכנולוגיות המקפחות את יכולותיהם לחשוב". מצד שני, ברי שהמציאות החדשה מורכבת מכדי שאפשר יהיה לפטרה כמזיקה ותו-לא. "כל טכנולוגיה חדשה" כותב פוסטמן ( לפני מהפכת האינטרנט) "כרוכה בעסקת חליפין: נותנת ולוקחת, אף שלא שווה בשווה. עלינו להיזהר בדבר שבח כמו בגינוי, שכן העתיד עשוי לצפון הפתעות." (ע"מ 31)

גם בי, לצד הסלידה שמעוררת התמכרותם של ילדיי להבל, מקננת גאווה גדולה על תפקודם כילדי העתיד – למשל, כאשר הזאטוטה מתקשרת אלי מבית ספרה ובטון של אשת-תמיכה-טכנית-בנטוויז"ן, מבקשת ממני להיכנס ל"מי דוקיומט" , להקליק על תיק זה וזה ולמייל לכתובת שתיתן לי את המסמך עם שיעורי הבית שאותו שכחה להדפיס. או כאשר אני שומעת את הזאטוט נוזף באביו: "אבא, ברור שזה לא ייפתח לך, שכחת לעדכן סיסמא!"

            חמש בבוקר עכשיו, ילדיי ישנים, ואני יושבת מול הצג שלי, ומול השחר העולה מעבר לוילון ( יש גם ציפור אחת שמשוררת). אחר הצהרים, כששוב נריב, אחרי שאסרב לתת להם "רק עוד דקה" ואהיה אמא-רעה שלא מרשה לצפות בטלוויזיה, אפשר שאחשוב אחרת. בשעה הזאת, התמימה, בכל זאת אני מאמינה בילדיי, שבבוא היום יימצאו בתוכם את הכוח לסרב ולא לקחת מן הדילר היפהפה הזה, העתיד, את כל מה שהוא מציע להם.

 

* מיתולוגיות, רולאן בארת, מצרפתית:עידו בסוק, בבל, 1998

* בידור עד מוות, ניל פוסטמן, מאנגלית: אמיר צוקרמן, ספריית פועלים, 2000

 

מתוך: פנים, כתב עת לחינוך, חברה ותרבות , עורך רוביק רוזנטל

2 תגובות

  1. עוץ לי גוץ לי

    ילדים שהיקנו להם הרגל להזמין חברים לביתם, ויש להם משחקים שקורצים להם, ייטו להוציא אנרגיה פיזית, לא יישבו שעות ליד המחשב. ילדים נמשכים באופן טבעי לפעילות פיזית אם מזמנים להם אותה בשפע ויש נגישות קלה אליה.

  2. מבריק. פשוט ליקקתי אצבעות. ישבתי כאן וצחקתי. שילוב ממש מגניב (סליחה על המילה)של סיפור טוב, התייחסויות אינטלקטואליות, שנינויות, הומור. אני אישית התמלאתי מכל הבחינות.
    שהם, תודה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט