אמירה הס
  • אמירה הס

    האמת שהביוגרפיה שלי זה לא מה שהביוגרפיה שלי אומרת.  יש ביוגרפיה נשמתית שהיא בעבורה מיצגת את חיי. אבל: עליתי ארצה מבגדד ב-1951 עם הורי ואחי הצעיר ראובן. סיימתי בי"ס סליגסברג במגמה הלבורנטית.  צבא. נשואין. גרושים. שתי בנות 3 נכדים.  קורסים רבים ושונים ביניהם שנה או שנתיים באוניברסיטה למדתי ערבית. הופעתי בכמה הצגות בתאטרון הקהילתי בקיראון ובתאטרון החאן במונולוגים ודיאלוגים. בקיר און הייתי האמא של ורדהלה של חנוך לוין. ובחאן בלונש מחשמלית ושמה תשוקה ואחת המשוגעות משאיו.  מאוד אוהבת לשחק בתפקידי משוגעת. בילדותי הייתי בפינת הילד אצל נעמי צורי ואסתר סופר. ושרנו "דוד ירח בשמים לא עצם את העינים. כל הלילה לא ישן במקטרת מעשן.  אולי בגלל זה אחר כך יצא לי הספר וירח נוטף שגעון.  מי יודע? היו לי שתי תערוכות ציור. אחת בגלריה עמליה ארבל ואחת בירושלים בגלריה אנתיאה. היו שבחים על יצירתי בעכבר העיר.   האמת שאני מרגישה מפוספסת.  נגיעות על קצה המזלג בכמה שטחים ולא מצאתי למה אני בדיוק מתאימה או למה אני שואפת.  בזבוז שלם של חיים בלי עבודה של ממש ובלי משכורות. אף כי תקופה די ארוכה עבדתי בלשכת העתונות הממשלתית ולפני כן לפני נשואי הראשונים על חוזה של משרד החוץ במחלקה לשתוף בינלאומי.  מאז שכחתי מה זאת עבודה כי השירה גרפה אותי מהמציאות והלאה. הוצאתי 6 ספרי שירה. באקראי אספתי מאלפי שירי קבוצות שירים ופרסמתי. אני אדם מפוזר שלא יודע איך לנהוג במציאות הממשית. ואיך לכוונן עצמי שאובן בנהירות רבה יותר.  השירים שורפים אותי. לא מרפים ממני.  לפעמים קשה לי לעמוד במעמסה. לפעמים כמעט בקריסה נפשית. לפעמים בקריסות פיזיות.   עולמי צר צר מאוד אף כי פעם היה מאד רחב ושאף לדעת.   עם הזמן אני הולכת ומצטמצמת בתוך עצמי.  זה הגיל כנראה. וזה מציק.  הולכת ונעלמת אל תוך עצמי.  אני מרגישה שאני מפסידה את יפיים וחכמתם של האנשים.

הצעה.

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4



/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

האמת שאיני יודעת אם אני שייכת לשמאל או לימין . או לפלג מסוים או לאידיאולוגיה מסויימת . המניעים שלי נובעים משאיפה לצדק הרמוניה אהבה. 

השאיפה שלי לא לתת לאנשים שהשנאה בלבם מניעה אותם להרס ולחורבן להובילנו לאבדון. להכניס בתוכנו את שנאתם, את הפראנויות שלהם. את האינטרסים שלהם הנובעים ממניפולציה.   

אני מגנה כל עוולה בכל תחום שהוא וכל עוולה הנעשית  נגד הצדק היוצר הרמוניה בעולם.

כשמדובר על משיח צדקנו, לעניות דעתי, זו תהיה השעה בה כל איש ואיש ימצא את המרגוע בתוכו ואת השלום בתוכו.  ואת אהבת רעהו כמוהו. וכשכל זה יתגשם בעת ובעונה אחת בתוך האנושות, אז זהו מושיע צדקנו. אבל זו אוטופיה. כי המשיח לא בא אל כל אדם בזמן חופף.

בכל אופן אנשים כמונו  אנשי הבלוגיה, בלבם חמלה וראייה  – אני מקווה אובייקטיבית –  לגבי המתרחש ביקום. ולגבי כל מצב הכרוך בסבל. רצוננו למגר את הכאב ואת שפיכות הדמים. ויש לנקוט עמדה שתשרת את הראייה הכוללנית, בה האדם הוא נושא הצלב של הפאסביות שלו. ועליו להתקומם  ולצעוד כעת אל השינוי. שינוי שפירושו לא לקבל את האימפוטנציה של ההנהגה כדבר המובן מאליו. אימפוטנציה שמעמידה פני לוחמים אמיצי רוח.

אנחנו נותנים לכל מיני כוחות דורסניים ליצור עולם מעוות ואימתני.

לנגד עיננו מידי יום משך כל שנות קיום המדינה, אנחנו רוחצים בדם . דם חטאי קבלת הדין של המובילים אותנו למלחמות. כולל ראשי הממשלות , וכולל כל המצבים שגררו את החמס להיות חמס.

עובדה קיימת היום היא שחמס מלא רשעה, עוולה, ידיהם דמים מלאו. הם עיוורים וכל כוונתם להשמידנו.

במדינות ערב ספק אם ימצא שמאלני אחד. כשנפגשים עם פרטים בודדים, אז מתגלים פנים אחרים. אבל הפנים הכלליים שלהם הם פני חמס. "כי מידי אדבר אזעק, חמס ושוד אקרא". (ירמיה).

לצערי התגוננות אינסופית או מתקפות אין סופיות הוכיחו עד כה, שהמצב לא משתנה. צריך לשנות. 

אנחנו חייבים למצוא דרך לשנות את שפיכות הדמים משני הכוונים.
 

רבים התמימים המאמינים שהמתקפה הזו העכשווית על עזה, באה למגר את החמס. שהפעולה הזו מטרתה להציל את הדרום. ולכן האנשים הגרים בשדרות ובכל החלקים הנפגעים בדרום, חיים באשליה שמה שקורה היום קורה בעדם. ואין מתקומםעל הסבל הזה, ועל האנומליה הזו של החיים.

 

עלה בדעתי הבוקר ללכת  לאוניברסיטת חיפה, שם מפגינים סטודנטים ערבים נגדנו , ליצור דו שיח עם הערבים המפגינים.    בואו נתגייס למצוא דרך דבור אחרת אל השלום. ואם מישהו מצטרף לרעיון וליישומו שיגיד.

אני הייתי למשל שואלת אותם: אתם בקרבנו חלק מאתנו, לומדים במוסדותינו, ויש לכם החופש המלא להפגין.
אבל אתם  הרי רק מפגינים את תמיכתכם בעזה, ואת שטנתכם  בעקיפין ליהודים. וזו נקודה עקרונית.

 כך הייתי רוצה לאמר להם: "בואו נתאגד ונדבר גם על לב החמס, ונאמר לו, שהם מפקירים את העזתים למוות. ולהסביר להם שגם אם מדינת ישראל טועה, וגם היא מתנהגת כמו חמס, הרי המניע לחיים צריך להיות הרבה יותר חזק מן השמירה על כבודם העצמי. ועצם הריגתנו או הריגתם לא תגרום לאיש לנצח.

 
 
תמר משמר הסבה את תשומת לבנו שמתי שמואלוף קורא להפגנה נגד המלחמה בעזה.

לדעתי אם ההפגנה נובעת ממניעים הומניטרים כלפי כל הצדדים, כשכל הכוונה היא למנוע את ההטעיות שהממשלה עושה לנו, ואם היא נובעת גם מרחמים על עצמנו בעת ובעונה אחת גם על הקרבנות האחרים, אני בעד. כי בכל זאת אנשי חמס משכימים להרגנו. וצריך פשוט להבהיר גם לערבים שאנחנו יכולים להתקרב זה לזה   על ידי הרצון הטוב למנוע שפיכות דמים, ובלי משוא פנים לשוםצד.

מניעת שפיכות דמים בכלל.. 
 

 

23 תגובות

  1. איפה היו המפגינים האלה כששדרות חטפה על הראש בכל שמונה השנים האחרונות. מה זה החד צדדיות הזאת? כתבתי כך אצל תמר משמר והיא מהרה למחוק. כי יותר קל למחוק מאשר לענות. ואני דווקא שייכת מאד לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אבל זו בפרוש צביעות. ומה האלטרנטיבה שאותם משוררים-מפגינים מציעים? מה הפתרון הנאור? ומה עכשיו? מה בינתיים?

    • עברתי על החומר שכתבתי וראיתי סתירה בין הכוונה לבין מה שרציתי לדייק. עשיתי תקון בעניין המפגש עם הסטודנטים הערבים.
      אני בעד הדו צדדיות. אין לי משוא פנים. וקודם כל לאחרונה מרחמת את עניי עמי. את עניי ביתי.
      אני אמנם רואה א מצבה הכאוב של עזה, אבל מצבנו לא פחות כאוב. ולדעתי המתקפה הזו על עזה פשוט מוליכה את העם שולל. והיא לא פתרון לבאות. אם הייתי מפגינה זה בגלל הסיבה הזו. לא כי לי שותת בעד מעללי חמס.

      • ובאשר לשדרות לבי עליהם. אני פשוט לא מבינה איך להשאר פאסיביים. על זה גם מדובר בדברים שכתבתי לעיל. הפאסיביות. קבלת הדין. חוסר התנועה. להניח למצב להוליך אותנו. פתרון נאור אין אני מחפשת בקרבנו תושיה, מחפשת סעור מוחות, אולי יקום איש מבינינו שיוכל לעזור בשינוי.

      • אין פתרון טקטי, אמירה, אלא רק פתרון אסטרטגי, של שינוי כולל ביחס ובגישה שלנו. היינו צריכים להבין זאת לפני דורות, ואני מקווה שעדיין לא מאוחר:

        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4937

        החמאס והחיזבאללה הם תוצאות של מעשים שאנחנו שותפים בהם לצערי.

        • אמיר הגבתי לך בבלוגך לגבי הפוסט שלך
          ובהחלט החמס והחיזבאללה הם תוצאה לרוב תוצאה של
          מעשינו. צריך פתרון אסטרטגי, אבל באיזו צורה?
          זה לא חייב להיות מעגל דמים. אם אפשר היה לפצח
          את מוקד שנאתם העיוורת של החמס , את הקטע הזה שלו שלא נבע מן הליבוי של מעשינו, אלא מעצם טבעם כעם החי על חרבו.

    • חד-הצדדיות של תמר משמר גובלת בצרות מוחין ובחוסר הגינות ברורים.

  2. אשמח אם תיכנסי לבלוגי ואת ואחרים תתשתפו במחאה נגד העוול שנגרם לפולארד.
    ההשתפפות וההענות היתה די עלוב זאת לאחר 3 פוסטים רצופים בנושא, דבר שגרם לי לפקפק בהומנאיות של דוברי השמאל, כי הרי רוב המבקרים פה שיכים לצד הזה של המפה.

    שיערתי שהקוראים מיד עושים אסוציציות שגויות כמו, הדוברת היא מתנחלת כובשת ועוד.
    אני לא!

    ואם כן, מה אשם פולארד.
    עוד שבועיים בוש עוזב, יופי לנו שנפלה לנו מלחמה, אבל גם למען פולארד כדאי לפעול.
    פעילות שאין פרסום בצידה.

    • אביטל
      תודה על שהפנית אותי לבלוגך. קראתי. התרשמתי מהאכפתיות הנדירה הזו. נוגע ללבי הכתוב, אתפלל למענו, ואבקש בעבורו. ואשלח לעוד חברים את הפנייה.
      ואני אתקשר גם.

  3. הי אמירה, לסיעור מוחות אולי לא ממש אתרום, אבל מתחברת להמון ממה שכתבת ובכל זאת רוצה לומר כמה ממחשבותיי.
    חושבת שבעניין ערביי ישראל זה לא הזמן לקרוב בין לבבות מה שחשוב ברגעים האלה זה להבין אותם. לו במקום כלשהו עכשיו היו נלחמים ביהודים היינו בוודאי זועקים גם כן וחשוב לאפשר להם לקיים את הזכות להפגין ולזעוק. אני יכולה רק להבין אותם אולם אני לא בצד שלהם כי בינתיים האחים שלהם שבהם אנחנו נלחמים הם האויב שלנו ולבקש הבלגה או הפסקה בקרב זה לא הגיוני מכיוון שזהו מהלך שנולד אחרי שמונה שנים שנראו בדיוק כמו ארבעת הימים האחרונים רק בלי תגובה מצידנו.
    אני יודעת שאני אדם שהוא נגד מלחמות אבל אני גם יודעת שאם עמי במלחמה אני בצד שלו תומכת ולא מחלישה, מתפללת שזו תהיה האחרונה, חומלת ומבינה את מצוקת האחר אבל לא מתבלבלת לרגע איזה צד פועל מתוך אמונה שהוא בטובתי.
    מה ניתן לעשות? אני נמצאת איתך בצומת המחשבה הזו ומגיעה לעשייה שונה. אפשר לתמוך במהלך ולחזק על הצלחות של הצבא, לחזק החלטות מצילות חיים של פיקוד העורף, לפתוח קו ארוח מטעם הבלוגיה לחבריה או למשפחות חברים מכאן, לארגן לילדי הדרום מקום בתערוכה לציוריהם, להכין חוברת שירה שהיא פרי עטם של ילדים במקלטים,ויש עוד ועוד שאני מתלהבת מהרעיונות יותר מאשר להתעמת כרגע עם סטודנטים אך כרגע צריכה ללכת ואשוב בהמשך.
    סיגל.

    • סיגל
      את פשוט יודעת להתנסח מדוייק.
      אני מתכוונת לדברים שאמרת לעיל גם אני. אבל הרצון שלי להפסקת המתקפה הזאת נובע דווקא מדאגה לנו. אין זה אומר שאיני מבינה את מצבם של הערבים.
      אבל ההבדל בינינו לבינם, שאין בהם שום רחמים כלפינו. והם לא בוכים עלינו ולא מזילים דמעה. אנחנו כן. אין סתירה בין הרעיונות היצירתיים והטובים שהצעת , לבין הדבור עם הסטודנטים.
      חשבתי פשוט לנסות להרחיב את נקודת מבטם, שגם הם יביטו מבעד לעיני האחר-האוהד, על מצבנו.

      • אמירה, מה זה לפקוח להם את העיניים? אנחנו יכולים לצפות מהם לקבל אותנו, ואת הראיה שלנו, ולהבין את הצד שלנו. אבל אנחנו לא יכולים לדרוש מהם הזדהות, מכיוון שהם יושבים בחיפה וליבם בעזה.
        איך אנחנו יכולים לזכות בהבנה? רק דרך דוגמא אישית של הבנה מהצד שלנו אותם.
        חושבת שכשילד פגוע מרגיש מחובק ועטוף, ומרגיש שמבינים אותו, הוא פנוי לפקוח את העיניים ולראות גם את האחר, ואולי אף להעריך אותו שלמרות אחרותו הוא מסוגל לחבק.
        בשיחה של "אנחנו מבינים אתכם אבל אתם צריכים להבין גם אותנו"…אינני תולה תקוות, כי מהר מאוד יצוצו כל המשקעים של שני הצדדים, כאן אפילו רצון טוב עלול ליצור בעצם הגברה של הריחוק.

        • סיגל
          הגישה שלי היא לא התנגדות. רחוק מזה. פקיחת העיניים תהיה גם דרך החבוק והבנת הפגיעה,
          ודרך המשותף. ואפילו עלה בדעתי שמי שמדבר ערבית שידבר אתם בשפת אמם, כי שפה מקרבת.
          ואין הכוונה למצב מניפולטיבי, אלא דבור של באמת קרבה . אבל דבר אחד יש לתת עליו את הדעת, והיא המנטליות השונה שלהם, שתוקעת תריז בהבנות. הם באמת נועלים את עצמם בפני פתיחות. את מדברת מתוך נאורות נפשית ושכלית, ולא שאני מזלזלת בהם. הם אינטליגנטים מאוד. המציאו את האלגברה,
          אבל יש פער בין האינטלקט שלהם לרגש.

          • ולא זו בלבד. הדברים סבוכים כל כך, על קצה המזלג אפשר לאמר, שכל אחד מן העמים המשיך מאותה נקודת מוצא של תרבותו, וחוסם את המראות.
            אצלנו הבעיה סבוכה כל כך , זה התחיל בעדתיות,
            הרחקת המזרחי היהודי והפיכתו לבועה, ניתוקו
            מהשפה, יצירת מרחקים בין מי שבאמת יכול היה ליצור איזה גשר לשלום. ועד להקצנת ההתנגדות
            של הערבים החמסניקים לקיומנו. אבל הם אולי לא היו זקוקים לטריגר הזה של התנהגותנו, הם נעולים על התנגדות.

          • מסכימה איתך מעל ומעבר. קיימת בעיה של מנטליות, קיימת בעיה של הפירוש שהאחר נותן לנסיון מגע ולכל אדם מתאים מגע בעוצמות שונות ויש כאלה שאפילו אסור לגעת בשלב הראשון וישנן פרשנויות שונות אצל כל אדם לנסיון הכי כן והכי תמים שיכול להיות.
            וזה תמיד בעברית. וזה תמיד ביוזמה של הצד ה"חזק" שלפעמים מתפרש כהתנשאות. וזו מחווה שלו הייתי אני הם הייתה מרגשת אותי עד דמעות אבל הם לא אני ולא את ולמרות הרצון יש דברים שכנראה לא נוכל להבין וספק אם הם יוכלו להבין בנו. והבדל קטן גם ביני לבינך שההבנה הזאת שבי לפער התהומי הקיים בינינו, מחליש בי רצון לאפילו לנסות.
            ולמה זה כך?
            כי השתתפתי בעבר בשני מפגשים בין תלמידי תיכון ערבים ויהודים בהנחייה שלי ושל חברה ערביה (כשהייתי סטודנטית לתקופה קצרה) ונבהלתי ממה שעלה שם ונבהלתי לגלות שהתלמידים האלה הם כבר מעוצבי דיעות ומלאים עד אי יכולת הכלה של כיוון חדש ונסיון קרוב, ולמרות שהמפגש נחשב בעיני מורתי להצלחה, בעיניי הוא היה כישלון מעציב ומחליש.

        • סיגל הם יושבים בחיפה אבל האמיני לי שלבנו יותר בעזה מאשר לבם. וגם דמעותינו.
          במהלך השנה האחרונה שיניתי מעט את הסתכלותי על מה שקורה. ואני רואה בהתנהגות הערבים פרצות ודברים שלא ראיתי קודם לכן.
          ואת צודקת, דבור אפילו עם סטודנטים מזכילים לא יוביל לכלום. רק לאשליה. הם שומעים אבל לא מקשיבים. הם פתוחים לרחשי העבר שלהם. ולא שלנו חסר.

  4. אמירה, ערב אחרון של 2008 ואני משוכנעת שכוונתך טובה. אבל, אנא, קראי את הטקסט שלך: "אני הייתי למשל שואלת אותם: אתם בקרבנו חלק מאתנו, לומדים במוסדותינו, ויש לכם החופש המלא להפגין."
    לומדים במוסדותינו? סליחה אמירה אבל אלה גם המוסדות שלהם, הם אזרחים כמוני וכמוך ויש להם חופש להפגין בדיוק כמו לך וכמו לי.
    אני משוכנעת שלא בזדון או כוונה רעה כתבת את הדברים הללו אלא בהיסח-הדעת, כי כך כולם רגילים. אבל בשיחה הוירטואלית הזאת שלך את מדברת אליהם מלמעלה למטה ובגישה פטרונית.
    מן הדברים עולה שזו לא זכותם הטבעית והמוקנית ללמוד ולהפגין, כי אם את ברוב טובך ונדיבותך מעניקה להם את הזכות. איך את היית מרגישה עם גישה כזאת כלפייך? כל עוד כך יתנהל הדיאלוג בינינו ולבין ערביי ישראל, פיוס והבנה לא יהיו כאן וחבל.
    שתהיה לכולנו שנה טובה.

    • נעמי
      בצורה שאת מעמידה את הדברים, זה נשמע אחרת מכוונתי. כשאני אומרת במוסדותינו כלאמר במוסד יהודי דובר עברית. ובעניין ההפגנה: בוודאי שמותר גם מותר להם. אבל אני מדברת על אופן החשיבה שלהם, שאינו מכיל הסתכלות רחבה על הזולת. הם יפגינו בעבור העזתים רק כי הם ערבים. רק כדי להציג את הערבים בתור קרבן. אין בהם שום אמפתיה. יש להם סממנים חיצוניים של כבוד לזולת, אבל הם תקועים עמוק בתוך נבכי הלאומיות שלהם ובתוך האיסלם. אם יראו יהודים פצועים לא יזילו דמעה.
      אני נגד כל עוולה וצער ופציעה. שלא אובן לא נכון.
      חלק מן היהודים מארצות האיסלם גם חוו התנשאויות, אבל הגן היהודי שבנשמתם יביט על
      מצבם של הערבים מאותה נקודת ראות שאת מביטה.

      • מראש אמרתי לך אמירה, שאני משוכנעת שאין לך כוונות זדון. הבעיה היא שאנחנו אפילו לא מרגישים כשאנחנו עושים את זה. ונדמה לי שגם כאן לא הפנמת עד הסוף את הדברים. אני לא מדברת עכשיו עליהם, אני חיה פה ואני מודעת לכל מה שקשור "אליהם" כמו שאת אומרת ואני לא משוכנעת שהם (בהכללה כזאת) יביטו על יהודי פצוע בלי להניד עפעף.
        אני רוצה רגע לדבר דווקא עלינו, אם מותר. אוניברסיטת חיפה איננה מוסד יהודי, היא מוסד ישראלי!!! והם אזרחים ישראלים שווי זכויות לחלוטין. זה מוסד שלהם בדיוק כמו שזה מוסד שלך ושלי. זה העניין ועד שלא נבין את זה ונתחיל לדבר איתם בגובה העיניים אין סיכוי לשום דיאלוג והבנה של ממש.

        • נעמי
          הגדרת מדוייק. מוסד ישראלי. מעולם לא היתה לי תחושת התנשאות לגבי שום אדם. זו תכונה מתועבת בעיני. והנושא אותה הוא גם נשא של קיפוח מופנם,
          שהתעוות לכדי התנשאות. צריך לדבר מלב מקבל אל לב מקבל. ואז זה בגובה העינים.

  5. לחמור אבי שכם,המנון

    משיח משיח,משיח,אתה נאור!
    עם זרג של חמור
    נערה נוהרת,המילה
    ולתוספת – העורלה.

    אתה הוא הזרג של חמורו של משיח
    אתה מנהל ברמה את השיח
    עצור על ידו והעמד גל גללים
    הגללים כמילים,המילים הם גללים.

    השיח בירוקת של חמור התכסה
    ולך אתונות הבננה יענו בנהיקה.

    נער ברמה,חמור בן נחור
    אתונו של בלעם תפתח לך חור.

    טאטא גראפומאניות בניעור הזנב
    התפקיד מחייב,ובעיקר המעמד.

    משיח משיח,בן נעוות המרדות
    משיח קשיח, ממין בהמות.

    הראה לבנות הבננה את האור,
    חמור בן פעור,בן בעור,גמור!

    • פניה נרגשת לבנות הבנניה החסודות והצנועות מאת,הקוטר של החוטר

      אל תגעו בחוטר החמור של משיחי!
      ואל תצלבוהו בעמק המצלבה!
      ארבעים שנה אקוט בדור
      ואלפיים שנה יסבלו צאצאיכן
      על החטא!
      אוי לכן,סנהדרין קטלנית ממין דנקובא!

  6. מילא שיש פה שירים גרועים בטונות,וטיפשות בכמויות מסחריות הנה לכם הזיוף. רן יגיל חבר הנפש של יעל ישראל שכתב לה ביקורת מתחנפת דביקה ומזוייפת על ספרה נותן לה שוב במה בנרגי בה הוא מקדם תדיר חברים שלו מהוצאת כרמל וברנזה מקושרת אחרת. בינתיים אביטל קשת הנעל,
    שונאת אנשים ככה סתם ורוצה אהבת חינם. מה זה אהבת חינם? טיפשה! והיא טוענת בפוסט אחר כי בית המקש לא חרב, וכרגיל הקשקוש על המשיח והמשיח והמשיח. חלאס!
    והנה יעל ישראל שמאחלת מוות לאייל שני ואישתו כותבת כי לא כדאי להוציא ספר בהוצאה עצמאית. יעל ישראל טוענת שהיא עורכת. של מי? איפה? מקומונים?
    היא סופרת גרועה, לא עורכת ויחצנית זולה של עצמה. שמעתם פעם על סופרת שמקבלת פרס מההוצאה של עצמה? אצל ישראל זה קרה בשביל היצנות והעיתונות. כמה ספרים מכרת מאמא ואני חוטפות בתחת בבית המשו7געים?
    100 עותקים? רן יגיל נאם יפה בערב הספרותי לכבודך?
    את תגידי לסופר כן להוציא או לא להוציא.
    תמשיכי לא להרדם בלילה מתוך תסכול, בדידות, תשוקה לזיין גברי, ומחשבות על מותם של אחרים.
    ולא נדבר על דן לחמן ששואל כל היום מי יחבק אותי הלילה? נו באמת מי, אף אחד!
    אתה הומו זקן מקומט טיפש ושבלוני. רק הכלב שלך יחבק אותך וזה רק כי הוא חייב.
    ועכשיו דן לחמן רוצה להיות בובה.
    וכל פלוץ אתם שמים בזוטא. כותבות שיר בחמש דקות חמש שורות והופ עולה לאויר בבננות-פעם זה היה במגירה או בפח האשפה אך הנט פתח עולם לגרפומניות למתוסכלות לגרועות. לא בננות בלוג אלא מסכננות בלוג צריך לקרוא לכם. בוז!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמירה הס