בננות - בלוגים / דפנה שחורי / ארי חוזר הביתה/על 'נפליטני'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ארי חוזר הביתה/על 'נפליטני'


הרשימה התפרסמה היום ה12.6.08 בגיליון "טיים אאוט"

ארי חוזר הביתה

 

"נפליטני", ארי דה לוקה

מאיטלקית: מרים שוסטרמן

הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד, 108 עמ"

 

עבור דה לוקה נפולי תמיד תהיה ההורה אותו עזב, ושאליו הוא תמיד שב

 

נפולי, את בדם שלי. ארי דה לוקה

 

****

 

סיפור אהבה מתרחש בשנים האחרונות בין הסופר האיטלקי ארי דה לוקה לבין מדינת ישראל. דה לוקה, שמרבה לבקר בארץ, קורא עברית ויידיש, מתעניין בגורלה של ישראל ונמשך בעבותות לתנ"ך מתוכו הוא קורא פרק מדי יום. ישראל והעברית מחזירות לו אף הן אהבה: דה לוקה מוזמן לכל פסטיבל סופרים בינלאומי שמתקיים בארץ ורבים מספריו שתורגמו לעברית (בהם "הר אדוני", "שלושה סוסים" ו"אתה שלי") הפכו לרבי מכר ישראליים אהובים.

"עזבתי את הבית בשנת 1968, שנת השמונה עשרה שלי, לאחר ילדות שנפטרתי ממנה כמהסגר", מתוודה דה לוקה בפתח "נפליטני" (2006), שעיקרו מסת זכרונות גבישית ומורכבת מעיר הולדתו, נפולי. הקובץ כולו הוא תרמיל זכרונות גדוש עד להתפקע בכאב העקירה, והוא משובץ לכל אורכו בפניני יופי, באנקדוטות מרתקות ובאמירות מפציעות ופוצעות בכנותן. דרך פרקים קצרצרים, פיוטיים ומאופקים, מספר דה לוקה את סאגת פרידתו מהעיר שממנה מסתבר לא נרפא ולא ירפא לעולם. עקירה זו חדרה, כלשונו, אל מתחת לעור כמו קרס דיג, ומאז היא איתו, מפעפעת ועולה כרוח עתיקה או כאהבה ישנה ובלתי נשכחת.

מקריאה ראשונה עלול להצטייר "נפליטני" כספר יומני_ביוגרפי עתיר אינפורמציה על אודות נפולי. דה לוקה מספר כיצד היא בנויה ומה מיקומה הגיאוגרפי, מעלה נקודות ציון בהיסטוריה שלה ומונה תיאטראות ואמנים מפורסמים שפעלו בעיר. אולם בקריאה מעמיקה יותר, מתחת לשכבה האינפורמטיבית, צצים כתמי צבע טעונים: אדום של דם, של נפש מבעבעת, של עיר רותחת. לפני הקוראים נגלית שכבה מרובדת בתובנות פילוסופיות אשר הופכות תחת אצבעותיו החד פעמיות של דה לוקה למקוריות ולמשעשעות.

כך, למשל, מכין דה לוקה מטעמים של ממש מתיאורים יבשים על מיקומה הגיאוגרפי של נפולי: "אנחנו של אירופה רק בגלל כרבולת התרנגול של האלפים, בכל שאר הגוף אנחנו של הים. מי שנולד כאן, במרכז המדויק הזה, יראה בטענה שהוא מן הדרום טעות גיאוגרפית בת הזמן האחרון, הנובעת מאיחוד איטליה".

"לראות את נפולי ולמות", כתב פעם ג"וזף קונרד, משפט המאפיין את הדואליות שקיימת בעיר. בדומה לקונרד, גם דה לוקה מפליא להציג  שתי מציאויות, שתי נקודות מבט המתקיימות זו לצד זו על עיר שהיא מזוהמת ומרהיבה כאחת, זבל וקטורת, חלום וסכין.

על אף הכאב, הזעם והמחנק שנפולי גרמה לדה לוקה בילדותו ובנעוריו, ראוי לציין שנקודת המבט המנצחת בספר היא זו האוהבת והסולחת. עבור דה לוקה נפולי תמיד תהיה ההורה בו מרד ואותו עזב, ושאליו הוא תמיד שב. על עירו, שצצה ועולה מול עיניו בכל אשר יפנה ("קראתי את נפולי מתחת לירושלים, וראיתי אותה במוסטר שבבוסניה"), חש דה לוקה צורך עז לגונן ולסנגר. "מפעם לפעם צץ בעיתונים איזה דירוג של איכות החיים בערים. נפולי לא עומדת בראש. האשמה היא בפרמטרים שנלקחים בחשבון. לא כלול בהם הערך "ים", שמנחם ומפיץ ריח".

גם לזה שכף רגלו לא דרכה בנפולי מעולם, קשה במהלך הקריאה שלא להתגעגע לעיר החוף שמפרץ תכול נפרש לפניה כמתגרה. קשה הכמיהה הצובטת אל אותם מרחבים אינסופיים של הים הטירני, שמשמש נתיב בריחה מהאש המאיימת לפרוץ מהר הגעש וזוב שניצב במרכז העיר כ"מגדלור הנטוע במערכת העצבים שלה".

לפיכך, בבואו לקרוא ב"נפליטני", יכול המטייל הספרותי לבחור בין שני מסלולי קריאה בעלי דרגות קושי שונות . למי שיבחרו במסלול הקל צפוי טיול מילולי מבושם וספוג בניחוחות הדרום, ממנו הם ילמדו רבות ובדרך מקורית על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה ואורחותיה של נפולי. אך לאלה שיתעקשו לצלוח את המסלול הקשה מצפה "הרפתקה דמית תת קרקעית", מין מסע מרתק, נפתל וטורד מנוחה.

אבקש להישאר עוד מעט קט בארץ המגף, כדי להזכיר לקוראים כי לא הרחק מנפולי, באי המופלא פרוצ"ידה (אשר בו נערכו צילומי הסרט "הדוור" ושבו גם בילה דה לוקה בילדותו קיצים מאושרים) התמקמה הסופרת אלזה מורנטה וכתבה את ספרה המפורסם "האי של ארתורו". בעמוד החותם את הרומן הגאוני הזה, מתוארת עקירתו של הנער הבוגר ארתורו מן האי בו גדל. וכך, בעודו ישוב על הסיפון במרכז הים כובש ארתורו את פניו בזרועותיו ואינו מעז להביט אחורה אל האי הנעזב. 
  לא כך עם ארי דה לוקה שמעז להישיר מבטו אחורנית ובאופן ישיר ואמיץ. עבורו יהיה זה שקר לשאת עיניו קדימה ולהותיר את עירו מאחור. // דפנה שחורי

 

 

 

 

 

19 תגובות

  1. ירדן תל אביב

    יופי של ביקורת

  2. סבינה מסג

    סוף סוף מישהו אוהב את ישראל — עשה לי טוב לקרוא את הרשימה הזאת. תודה.

  3. מגרה לקרוא.
    אחפש את הספר.
    הדוור הוא אחד מהסרטים האהובים עלי, ועוסק במשורר אהוב.
    (המשוררים והסופרים הלטינו אמריקנים כובשים בקיסמם).
    לא ידעתי שאלזה מורנטה כתבה את ארתורו באי שבו צולם הדוור.
    "תולדות", של מורנט הוא אחד מהספרים המכוננים שלי, האי של ארתורו פחות חזק מתולדות הגאוני.

    • דפנה שחורי-ליודית

      יודית

      גם עלי אהוב ביותר הסרט הדוור

      ביקרתי באי פרוצ"ידה {סמוך לקפרי ולאיסקייה} לפני כשנתיים בערך-שבוע קסום אביבי ובלתי נשכח.
      מצוי שם הבית והגן בו התגוררה וכתבה אלזה מורנטה

      ובנוסף חוף צוקי וקסום שקרוי "הדוור". ובכניסה לחוף עומדים על סטנדים כאלה צילומים מתוך הסרט.
      בחוף זה צולמה אחת הסצנות היפות בסרט בו מסביר פבלו נרודה לדוור המקסים מה זו מטאפורה, זוכרת??

    • דפנה שחורי -ליודית שחר

      יודית

      חלקים מן הדוור צולמו בפרוצ"ידה, אך גם במקומות נוספים

      • איזה כייף לך, אני צריכה להגיע לאי הזה.
        ובטח שזוכרת, סרט מופלא (ואין כמעט סרטים ממש מופלאים).
        דפנה, "תולדות" של מורנטה הוא אחד מספרי המכוננים.
        אני לא הורדתי אותו מהיד עד שבלעתי אותו לחלוטין, אני זוכרת שהייתי בתק" בחינות וחשבתי שזה ידפוק לי את הבחינה, מאוד עמודים, אבל לא יכולתי להרפות.
        את "כזב וכישוף" אני לא מצליחה לסיים, אבל אני בתקופה של אנטיפרוזה, אז אולי זו אני. בשנתיים האחרונות אני קוראת כמעט רק שירה, כל חיי קראתי רק פרוזה. הרבה.
        זה מביא לי חשק לעשות רשימה מכוננת.

        • מיכל ברגמן

          עושה חשק לבקר בנאפולי כדי להתגעגע אליה.
          לפני כמה שנים ראיתי סרט דקומנטרי על סיציליה.
          שני סטודנטים צעירים ומאוהבים ספרו על דילמת המעבר לצפון: קשה לחיות בעוני ובפשע, ומצד שני – מי בצפון יבין אותם, את החום, את היופי של הדרום.
          אני חושבת שהספר שתיארת מדבר על אותו כאב וגעגוע – להגר ולהיות במצב שבו "לכל מקום שאני הולך אני הולך תמיד לנאפולי".

          • דפנה שחורי-מיכל

            בדיוק על זה בין השאר מדבר הספר שהוא זרוי ומשובץ בדילמה הנצחית הזו שהיא בעצם לא בדיוק דילמה יותר ידיעה עובדתית של המקום ההוא הרחוק החם שהוא שלך מן דם מוכר מנפנף לך
            חם

        • דפנה שחורי-ליודית

          גם כזב וכישוף גם אלה תולדות גם הרדיד האנדלוסי שהוא מכושף מאד

  4. כתוב נפלא וקולח . לא מבינה למה לא כתוב נפוליטני . תמהתני

    • דפנה שחורי-למירי פליישר

      הסיבה היא שנפליטני טומן בתוכו את המילה פליט. מעין משחק מילים

      באיטלקית לפי מה שקראתי בראיון עם דה לוקה אז: שם הספר באיטלקית הוא napalideשזה משחק מילים באמצעות הוספת האות n למונח apolide שמשמעו נודד-הרפתקן

  5. היי דפנה
    יש לי חברה שפגשה אותו באחת ההרצאות בארופה, התלהבתי בכלל מהרעיון שהוא בן אדם… יש בו ניצוצות
    להתראת טובה

    • דפנה שחורי-לטובה

      ניצוצת יחידניים

      והיה נחמד לפגוש אותך סוף סוף

      • אורה ניזר

        תודה על הפוסט הזה, יש בכתיבה של ארי דה לוקה משהו מטפיסי, ראיתי אותו לפני מס" שנים בבית אריאלה, ביתי העיזה לדבר איתו, והיתה בעננים, ואגב נאפולי היתה העיר הדרומית ביותר באיטליה, שיהודי ספרד מצאו בה מקלט לאחר הגרוש.

השאר תגובה ל יודית שחר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי