בננות - בלוגים / / עזבי, כאן זה לא פאריס/ראיון
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

עזבי, כאן זה לא פאריס/ראיון

 

 

 

 

 

 
הראיון התפרסם היום-29.5.08 במגזין 'טיים אאוט'

עזבי, כאן זה לא פריז

 

ניבה יוסף, בתו של המחזאי המנוח יוסף מונדי, לומדת לסלוח לאביה בספר הביכורים שלה, "קפה בטעם אירופה". ראיון  // דפנה שחורי

 

"אמרתי לעצמי שאם אני לא אכתוב ספר ואזכיר את אבא שלי, אף אחד לא יעשה את זה במקומי"

 

שמיכת טלאים של זיכרונות .

 

בערב מאי אביבי של שנת 1994, עת ישבנו, דוד אבידן ואני, בבית קפה בפינת דיזנגוף_נורדאו, נודע לנו על מותו הפתאומי של המחזאי יוסף מונדי, הילד הנורא של התיאטרון הישראלי באותם ימים. אבידן, שהיה ידיד קרוב של מונדי, החוויר מאוד לשמע הבשורה ושאל בקול נרגש: "איך זה שלא נשמעת עכשיו צעקה גדולה וחזקה שתפלח את השמים?". הוא הרים לשמים את עיניו שהתמלאו בלחלוחית וצרח צרחה שהחרידה את יושבי הקפה.

בדיוק שנה לאחר מכן מת גם אבידן. 

"אני רוצה למות על מיטתי", כתב יהודה עמיחי באחד משיריו. "משאלה" צנועה. אך מוות כה דרמטי וסימבולי כמו זה של מונדי, אשר התמוטט מהתקף לב על מדרגות תיאטרון ה_la-mama בניו יורק, לאחר חזרה על הצגה שלו, קשה להעלות על הדעת אפילו לא בשיר. למרבה האירוניה, האופן בו מצא מונדי את מותו מסמל חיים רצופי תלאות ומלחמות שהתרחשו בעיקר על מדרגות תיאטראות, מול דלתות סגורות. איש יצרי ואנטי ממסדי זה נאבק רבות במנהלי התיאטראות הגדולים שהעדיפו מחזאות מסחרית שמתחנפת לקהל על פני מחזות חתרניים ובועטים שלא חוששים לגעת בפרות קדושות. לכן מונדי נאלץ להסתפק בתיאטראות פרינג' קטנים אך תמיד חי בתחושה שמגיע לו יותר מזה. למרבה הצער דווקא כשכבר הצליח לפרוץ איכשהו את מחסום הממסד האטום, ושניים ממחזותיו ("סוגרים את הלילה" ו"זה מסתובב") הועלו בקאמרי וזכו לעלות על הבמה בניו יורק, דווקא אז תפס אותו המוות בעקבו, והוא בן 59 בלבד. 

כיום, 14 שנים אחרי, נראה כי יצירתו של מונדי הולכת ונשכחת לאיטה. היא לא זוכה לכבוד הראוי לה, ואיש אינו טורח לשמר אותה. נכון שנעשו כמה מחוות לזכרו, בהן סרט על חייו, אך אלו רק מחוות קטנות. ספק אם סטודנט צעיר לתיאטרון יודע מי היה יוסף מונדי.

"יש לי תחושה שישראל ממהרת לקבור את מתיה ולהמשיך הלאה, לשכוח אנשים חשובים שיצרו פה", אומרת ניבה יוסף, בתו של מונדי, בראיון שנערך עמה לרגל צאת "קפה בטעם אירופה", ספרה הראשון. "כאן בארץ אתה צריך להיות כל הזמן עם דחפור של יחסי ציבור כדי להמשיך ולהיות במודעות. אמרתי לעצמי שאם אני לא אכתוב ספר ואזכיר את אבא שלי, אף אחד לא יעשה את זה במקומי".

יוסף בטוחה שאילו היה אביה אזרח צרפתי, אז שם, בצרפת, היו ממשיכים להעלות את מחזותיו באופן קבוע. "כשצלצלתי לפני כמה שנים לקאמרי והצעתי למזכירתו של נועם סמל לקיים ערב לזכרו של אבא, היא טרקה בפני את הטלפון. מה שעצוב הוא שגם היום מצבו של התיאטרון הישראלי בכי רע. מנהלי תיאטראות מעדיפים מחזות זמר או מחזות שנושאן קורץ לקהל על פני הצגות בועטות וחודרות קרביים".

יוסף, שמסרבת לחשוף את גילה ( "זה ישראלי לשאול שאלה כזאת"), היא בעלת תואר שני בספרות ובתיאטרון, יוצרת ובובונאית במקצועה. לפני כשלוש שנים היא חזרה לישראל משהות ארוכה באירופה ובאמתחתה קובץ סיפורים קצרים המבוסס על חוויותיה האישיות ממגוריה בפריז, בלונדון ובבודפשט. סיפוריה רכים וזהירים, אולי אפילו זהירים מדי. הם כתובים באופן קריא, קליל ומהנה, ואף על פי שהם עוסקים במוכר ולא מחדשים דבר, יופיים נעוץ בכך שיחד הם יוצרים פסיפס אנושי המזכיר שמיכת טלאים דקיקה. כל טלאי וטלאי מספר את סיפורו הקטן.

 

גיבורי "קפה בטעם אירופה", דמויות צבעוניות וצעירות, תרים נואשות אחר מקור פרנסה, אהבה או משמעות. אך נראה כי הגיבור הסמוי_גלוי בספר – האידרה שעליה רוקמת יוסף את מילותיה – הוא בעצם מונדי האב, שהנחיל לבתו את האהבה לפריז ולבתי קפה. "'למה לטייל בתל אביב אם יש את פריז?', היה אומר לי אבא כשהייתי קטנה בכל פעם שרציתי שנצא לטייל ברחוב או בפארק. הוא היה ממש כועס ואומר לי שוב ושוב: 'עזבי, פה זה לא פריז'. היו לו מין כעסים כאלה על זה שתל אביב לא יפה".

"קפה בטעם אירופה" נפתח ומסתיים במונדי, אמן סוער שהיה ידוע בכוסו ובכעסו. הסיפור הפותח, "תמונות באלבום שחור לבן", מתאר באפיזודות קצרות את חייה של יוסף בפריז, כילדה קטנה. הספר נחתם בסיפור "פגישה עם אבא בבית קפה בפריז", שמצייר מפגש דמיוני בינה לבין  מונדי המת. יוסף כותבת: "ראיתי אותו נכנס לקפה. איש מלא גוף, מעט נמוך. אבא שלי. כאילו כלום לא קרה, כאילו הוא לא נפטר". ההמשך יכול להיראות כסוג של "סגירת חשבון" בין אב לבת:" 'אבא', אמרתי, 'לא תמיד היה לי קל איתך. אתה יודע'". ומונדי משיב: "אני יודע, הייתי לא בסדר. שתיתי המון והייתי חסר אחריות. אבל מה את רוצה? היה לי קשה בארץ, הם לא הבינו אותי. כל מנהלי התיאטרון הנחשיים והתחמנים האלה שבחרו רק במחזאות מסחרית".

איזה אבא הוא היה?

"לא היה קל לי כילדה קטנה לחיות במחיצת איש מרדן ולוחם שלא ידע לעשות הפרדה וערבב את התיאטרון עם החיים. הוא לא היה אבא שבא הביתה כמו בנאדם נורמלי ומתיישב בכורסה. מיד כשנכנס היה מרים טלפונים, מדבר על המחזה הבא או מביא עימו את כל הכעסים לתוך הזירה המשפחתית. אך על אף הכל, תמיד העדפתי לראות אותו בצבעים של אבא".

הוא חסר לך מאוד? את חולמת עליו?

"מאוד מאוד. עד היום כשאני רוצה לעשות בובה מנחים אותי הדברים המיוחדים והפיוטיים שהוא אמר לי. בעבר חלמתי עליו הרבה, והיום כבר פחות. באיזשהו גיל, אם אתה לא עושה סליחה עם הדמות של ההורה שלך… אני חושבת שחייבים לסלוח ולנסות להבין".

לסלוח על מה?

"זה לא נעים לראות את אבא שלך שיכור וכועס. הסיבה לכך היתה שהוא לא עמד בפרץ היצירתיות שלו, הוא היה אימפולסיבי ורדף אחרי אנשים שלא היה צריך. לכן היה חשוב לי מאוד להראות בספר גם את הצד הרומנטי של מונדי ואיך השפיעה עליו הרומנטיקה הצרפתית. הוא היה בעצם מאוד חם ואנושי ורומנטי. חשוב לי להדגיש גם שמאוד אהבתי את זה שהוא היה נטול פוזה ואגו. הוא יכול היה להיות חבר של נהג אוטובוס או לעזור סתם למישהו ברחוב. לא היתה בו גבהות לב או סנוביות. בכלל אני חושבת שיוצר אמיתי לא יכול להיות סנוב, כי הוא חייב להיות אנושי. החיים הם יותר מדי טרגיים כדי שנהיה סנובים".

למה חזרת בעצם לישראל?

"פשוט כי אני זקוקה לאגור כסף. אני כאן מסיבות טכניות. אני בובנאית ורציתי לחדש את מלאי הבובות שלי. אבל יש לי גם משפחה בארץ, ואני חייבת לציין שלמרות הביקורת שלי כלפי הישראליות הבוטה והמצ'ואיסטית, אני מאוד אוהבת את תל אביב, בעיקר את בתי הקפה. הם נשארו אינטימיים, עם נשמה".

את מרגישה מהגרת באיזשהו אופן?

"אני שונאת את המילה מהגרת. הניידות היא משהו שמאפיין בכלל את התקופה שלנו. אנשים כל הזמן רוצים לזוז".

בתום השיחה מעירה יוסף בחשש שאולי נזכר המוות יותר מדי. "זה לא מתאים לאבא בכלל דיבורים על מוות", היא אומרת, "הוא אמנם מת אבל בחייו הוא לא אהב ולא רצה לדבר על המוות. והלא אחד הדברים שאפיינו את אבא היא שמחת החיים וחגיגת החיים העצומה שהיתה בו".

אז במה לסגור? אולי במשפט שמונדי כתב וכל כך אהב: "הנערות חולפות כמו יונים לבנות".

 

"קפה בטעם אירופה", ניבה יוסף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 207 עמ'

 

 

 

 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. עדנה גור אריה

    ריאיון מענין מאד.

  2. בשעה טובה לניבה!

  3. היי
    אני תמיד סקרנית לחיי אחרים, זה כמו לעבור עוד מסע בחיים.
    לא פשוט לה…
    להתראות טובה

  4. אני למדתי עם אבא שלח בבית הספר התיכון "מטאי באסארב" בבוקרסט ואם העליה לארץ פגשתי אותו בחולון, ראיתי ההצגה שלו זה מסתובב בהתחלתה.
    מאוד כאב לי שהתפרסם שהו נפתר בארה"ב.
    השנה אחרי 58 שנים החלתתי לבקר בבוקרסת במקומות שגרתי ולמדתי.
    רציתי לקחת אתי חומר על תמידים שכבר אינם: יוסף מונדי ומשה מריאן שנפל במלחמת ששת הימים ליד זנין והסגתי חומר באתר השרין בלטרון. אני אודה לך מאוד אם תרצי להביר לי חומר עליו רצוי באנגלית.
    מקווה שזה בסדר מבחינתך
    בכבוד מרטין

    • שלום לך
      תודה על תגובתך, אין ברשותי חומר על אבי באנגלית.אוכל לענות לך על כמה פרטים אחרים אם תשלח לי דרך אתר זה אתכתובת המייל שלך

השאר תגובה ל עדנה גור אריה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי