מאז עידן המיילים כבר שכחתי מה זו גלויה או מכתב[לא חשבונות חשמל וארנונה שגודשים את תיבת הדואר] אלא מכתב של ממש- כזה שמביא הדוור עם ניחוח של דרכים ושמעורר בנו דריכות.
אז אתמול קבלתי מכתב שכזה והתרגשתי. ממש עם ניחוח של פעם כשעדיין היו עגלות וסוסים והנערה עמדה שעות ליד השער וציפתה בדריכות לדוור המתמהמה.
והמכתב- גלויה מוזהבת מצוירת צריחים וכנסיות ושמיים כחולים ובכתב-יד מסולסל שנפתח בשתי המילים ל"דפנה היקרה". גלויית כמעט אהבה מרומזת כזו האומרת התנצלות במשפטים כמו:"אל תחשבי שלא חשבתי עלייך" ובהמשך: "אני אצא ב12/3 וחוזר חודש אחרי כן, לקראת פסח ובודאי שאצלצל אלייך" וגם צירף את כתובתו הזמנית בארץ רחוקה ולסיום חתם במילה האונומטופאית והאהובה עלי כל כך:
"מתגעגע".
אחזתי במכתב, יורדת לאורך יהושע בן נון וממש התרגשתי חושבת בצער איך אבדה ללא שוב אותה ציפייה מתוקה, דרוכה ומתוחה לדוור כשאת מקומו המיוחד כל כך תופסת הקלות הבלתי נסבלת של מכתבים אשר מגיעים אלינו זוהרים, מהבהבים על המסך , חבויים בתוך מעטפה וירטואלית צבועה בצהוב זרחני ונפתחים בעזרת חץ משוטט ולא באצבעות נרגשות וממהרות. וככה במהירות האור מבטלים את תחושת ואפילו ארשה לעצמי לומר את יצר ההמתנה.
כמובן שהנושא הזה ודאי כבר נלעס ונטחן עד דק, אבל בכל זאת רציתי לשתף אתכן/ם ולומר שקודם כל ריגש אותי המכתב עצמו אבל גם העובדה שישנם עוד אנשים שטורחים לכתוב מכתב, לטמון אותו במעטפה, להדביק בול ולרדת למטה-במקרה הטוב לתיבה הסמוכה ובמקרה האחר להמתין בתור משתרך בבית הדואר תוך ידיעה שהמילים שלהם יגיעו ליעדם לא עכשיו אלא אחר כך.
ואגב, את הגלויה היפה הזו הצמדתי בנעץ אל לוח השעם הירקרק בחדר העבודה שלי והיא מתנוססת מעל בליל של ניירות תזכורת וחשבונות דו חודשיים של טלפון, חשמל, ארנונה, מים, אגרות חינוך ושאר ירקות.
אני מבינה אותך, יש לי חבר שגר בגרמניה, הוא צלם וכותב מכתבים יפהפיים. בזמן האחרון גם הוא התחיל להקליד מיילים והמיכתבים שלו חסרים לי.
יודית
אפשר כמובן להדפיס אותם ולשמור אבל זה לא אותו דבר..נכון?
ממש לא..
לקבל מכתב במעטפה עם בול, שמת לב איזה בולים יפים יש?
גם הבולים בטח עוד יעלמו מהעולם יחד עם הדוורים.
בכלל יש בדוורים משהו מיסטי-אני לא יודעת להסביר מה בדיוק ואלי בעצם כן יודעת אבל זה דורש פוסט נפרד
שלי דוורת, אבל אם היתה גבר היתה סקסית ביותר, כי היא ממש גברית.
אבא שלי היה דוור, הוא היה גבר יפה תואר, דמה להנרי פונדה.
נשמע רומנטי אבא דוור
לא הכרתי אותו, זו האמת, הוא לא דבר אתי, לא דבר עם אף אחד.
אבל עכשיו כשהגדרת רומנטי, עלה בדעתי שאני אכן נמשכת לגברים רזים ונאים ולשתקנים מיוסרים.
טפי, איך שאנחנו בנויות, אפילו לא חשבתי על זה אף פעם, והתפלאתי כשאמרת רומנטי.
את רואה, עכשיו זה מחזק פי כמה את המסתורין שעליו דברתי בהקשר של דוורים שהיו מתהלכים כאילו הם נושאים את הסודות-אהבות, אכזבות, בשורות טובות או רעות-של העולם כולו על גבם השחוח ממשא השק המלא בנייר
אבל עכשיו מספיק עם פיוט! עגום שלא היכרת את אביך
אני עדיין מקבלת מכתבים מקוראים, אם כי לא לעיתים קרובות, קוראים קשישים שלא ידעו את המחשב, ואין כמו להציץ בתיבה, לשלוף מתוכה את המעטפה החתומה, לקרוע , ליישר את קפלי הנייר ולקרוא.
בזמן האחרון כתבתי כמה מכתבים אמיתיים. בעיני יש בזה גם משהו מרגש וגם איזו תשמות לב שהמייל לא יכול להחליף. זו הפתעה נהדרת למצוא מכתב אמיתי בתיבה.
מיכל
הפתעה אבל נדירה
נורא נדירה לצערי. יש לי ולאחותי עד היום אוסף גלויות שקיבלנו מכל העולם. איזו התרגשות זו הייתה. כההורים שלנו נסעו, מסבא וסבתא, מחברים של ההורים בעולם, שנות טובות. עולם שנעלם.
אסתי
בדרך כלל קשישים אבל לא רק אלא גם מורדים..
אני מבינה שאני במיעוט: מתה על אי מיילים. לא יכולה בלעדיהם. מחכה ליום בו לא אצטרך לרדת לתיבת הדואר. מחכה ליום בו השליחים מהוצאות הספרים, שמביאים לי ספרים לביקורת או לעריכה, לא יבואו יותר, כי ישלחו לי הכול לספר המחשב. כזו אני, אין לי סנטימנטים. מעדיפה את הנוחות והמהירות. תגובה כאן ועכשיו. אין לי כוח לחכות ימים למכתב שיגיע (או ילך לאיבוד).
אבל אני במיעוט. לפעמים נדמה לי שמהרבה בחינות נולדתי מוקדם מדי. אולי להיוולד עוד מאה שנה היה יותר מתאים לי.
יעל
עם כל הרומנטיקה שבמכתב כמובן שהקלות הבלתי נסבלת של המיילים מפתה מאד וקשה לוותר עליה אבל מידי פעם כן כן כן
יעל
נראה לי שבקצב הנורא של חיינו(שעומדים להתפוצץ ולהתנפץ בכל רגע אל הבראשית) בעוד מאה שנה נראה את יעל ישראל על סוס ועגלה או שממציאה את הגלגל
חחחחחחחחחחחחחחחח דפנה, טושה. אני האמת, אם כבר מדברים, בכלל מעדיפה לא להיות כאן יותר, בחלד העלוב הזה שלנו, לא היום וגם לא עוד מאה שנה. לא בעבר ולא בעתיד. אני מאלה שהיו מעדיפים לא להגיע לכאן בכלל.