בננות - בלוגים / דפנה שחורי / חגיגה צבעונית של עצבות, 'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

חגיגה צבעונית של עצבות, 'ישראל היום'

 

http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODE/Israel/Default.aspx?href=ITD%2F2010%2F09%2F03

12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

חגיגה צבעונית של עצבות

 

12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

על 'אל ארץ אחרת מאד' מאת עדי ברק, זמורה ביתן, 2010, 334 עמ'

 

בפריפרייה הנחשלת שמתאר עדי ברק, הגיבורים כבר ויתרו מזמן על חים טובים יותר, לכן ה'ארץ האחרת' שברומן היא לא בית שפע המאובקת אלא תל אביב הרחוקה מהישג יד.

 

 

 

דפנה שחורי

 

על גב כריכת רומן הביכורים של עדי ברק 'אל ארץ אחרת מאד', אשר מגולל את סיפורם של תושבי שכונה בעיר דרומית, מוכת עוני ופשע, בעיקר רוסים ומזרחיים, נכתב: "סיפורם של האנשים הרחוקים –רחוקים האלה מקרב את הקורא אל הסְפָר הגיאוגרפי והחברתי של ישראל"

בעקבות משפט זה עולות השאלות ממי וממה רחוקים 'האנשים הרחוקים רחוקים האלה'? והיכן נמצא בעצם הקורא עצמו?

על רקע העובדה שאוכלוסיות מן הסוג שעליהן כותב המחבר מצויות למכביר במקומות רבים בארץ, מדן ועד אילת, לא נותר אלא להסיק שהקורא שאליו פונה ברק בספרו , גם אם לא התכוון לכך, הוא הקורא התל אביבי – בועתי. ולכן מדויק היה יותר אילו את תל אביב היה מכנה 'ארץ אחרת מאד' ולא להיפך.

אך אם נעזוב את הפן החברתי, שהופך את הרומן בחלקו למגוייס ומנוחש, נגלה שקסמו של הספר טמון דווקא באווירה הסוריאליסטית שבו אשר מסוגלת להפוך תמונת מציאות כואבת, שבה עובדות סוציאליות מתדפקות כמלאכיות- מושיעות על דלתם של ילדים אומללים ולוקחת אותם לפנימיות, לסיפור אגדה.

זירת הסיפור מתרחשת כאמור בעיירה דרומית מאובקת בשם  'בית שפע' (שם המרמז לבאר שבע) שממוקמת בשממת הדרום שמתחילה היכן שתל אביב נגמרת. איפה ש "רצועת הים הזוהרת וצבע השמיים העמוק משתנה לתכלת בהירה מסנוורת ואת מקום הירוק מחליפה אדמה צהובה-חומה."(עמ 23)

ולמרות שנראה כי המחבר, דוקטורנט בסוציולוגיה ועובד סוציאלי במקצועו, שאב את השראתו משיכון ישראלי- טיפוסי שמורכב מבנייני רכבת אפורים, עדיין, בזכות המימד הפנטסטי שצובע הכל בגוונים לא מוכרים, אפשר היה למקם את הסיפור בכל מקום שהוא. הדמויות נידחות והזויות- מוקצנות עד לכדי גרוטסקה, ומתלכדות לכדי חגיגה צבעונית-צוענית שהיא עלובה ונשגבת גם יחד.

הסיפור הפעלתני מתרחש כולו על פני שבוע אחד שבמהלכו נפגוש קבצן קשיש ומשוגע שמכנה עצמו שלמה המלך ששרוע יומם וליל על המדרכה ברחוב שלמה המלך, בין הררי זבל ונואם כמו מלך. אותו משוגע, פקיד עירייה לשעבר, כמו ניחן, מחמת שגעונו, בזוג עיניים נוספות ש בעזרתן הוא מצליח לראות טוב מהאחרים את תחלואי החברה.

ובאותו רחוב מתגורר גם אלכס היתום והמוזנח, שחלקים רבים מהספר מסופרים דרך עיניו. אלכס הוזה בהקיץ את אימו המתה מרחפת כציפור, רכובה על מגב גדול- זכר לימים שעבדה כמנקה ב'קניון שבעת הכוכבים'. "כמו אמא ציפור היא מרחפת מעל הבניינים, מזהה מלמעלה את הכניסה אל השיכון שלו, זוכרת באיזו קומה הוא גר ואפילו לא צריכה להדליק את האור" (עמ' 7) מדווח לקוראים המספר יודע- כל שמשקיף גם הוא ממעוף הציפור על ציבור האומללים אשר מאכלסים את דפי הרומן.

  בדרך נפגוש גם את ברוך, המכונה ברוכיק, בנה השובב של אלמנה רוסייה שחובר לאלכס למעשי קונדס. כך, בעוד הילד מטפס על עצים ומחולל נזקים, נופלת אימו, מחמת בדידותה, טרף לזרועותיו של גבר מזרחי מבוגר וגס רוח, וממשיכה להתגעגע לעיירה הנידחת בברית המועצות ממנה באה ושאפילו בה "היו שדרות ארוכות של עצים ירוקים, שמיים מעוננים, ואור נעים ורחום יותר"(עמ' 57).

באותו רחוב מתגורר גם הודי שתיין ונרקומן שמנסה להיחלץ ממצבו אך ללא הצלחה. ובקומה מעליו דר מרוקאי ערירי המכונה 'לבן' שמאז הטרגדיה שפקדה אותו לפני שנים כשבנו התינוק מת ואשתו ברחה ממנו, הוא נלחם מלחמה אבודה בליכלוך הנערם בשכונה.

צובטי לב הם אותם קטעים ליריים – אווירתיים שבהם נזכרים ההודי השיכור ולבן הערירי, כשני חיילי שחמט מובסים, בעברם הרחוק כשעלו ארצה צעירים ויפים והעולם היה מבטיח.

  'אל ארץ אחרת מאד' שמסופר מנקודת מבטו החומלת של המחבר יכול היה לתפקד גם כרומן לבני הנעורים או אפילו כיצירה קולנועית- ניסיונית שמוצגת בעיקר מנקודת מבטם של ילדים קטנים, קורבנותיהם של הורים אומללים, שגם הם, כמו תמיד,  קורבנות של דורות קודמים. אנשים קטנים שעשו בחייהם צעדים קטנים ושלא הצליחו להלך בגדולות. וכעת אבודים ורצוצים, לאחר שלא הצליחו להגשים את חלומם, הם מציצים מתוך כלובי העוני , ומשוועים לעזרה.  "רציתי לכתוב את מצב האין יציאה מהשיכון. אף אחד לא מצליח לחלץ את עצמו ולפרוץ ממש. הגיבורה היא לא ויקי קנפו שמעזה וצועדת לירושלים ועושה סוג של מהפכה חברתית. רציתי לייצג את העוני לא דרך סיסמאות גדולות אלא דרך אנשים קטנים. תמונות קטנות.." אמר עדי ברק בריאיון.

 והוא אכן הצליח. כי על אף החמלה, החן וקסם ששורים על הספר ושמעניקים לו גוון זר ותלוש, עדיין עולה ממנו ניחוח פסימי שמצייר תמונת מציאות עגומה שמקורה בחוסר אמונה ביכולת אמיתית לפרוץ את מעגלי המצוקה.

אז נכון שהנתונים האובייקטיבים אינם מעודדים ונכון שאמונה במקרים רבים עלולה להצטייר כנאיבית. אך עדיין כידוע היא מהווה בסיס ראשוני לשינוי. כך שבהיעדר אמונה ובהיעדר רצון מתמיד למהפכה חברתית, גיבורים מסוגו של אלכס היתום נהפכים לבסוף ללא יותר מ "עוד שורה במחברת של העובדת הסוציאלית" כפי שכתב רוני סומק באחד משירי המחאה שלו.

 

 

 

 

 

תגובה אחת

  1. היי דפנה
    נשמע מעניין ועצוב.
    ועצוב כי יש כל כך הרבה צער בעולם, וזה לא ציני…
    ניראה שהספר הזה מתכתב עם המקומות העלובים. יש לעמיר שיר על זה על האנשים שנעלמים בגלקסיה לא מוכרים חא קונים נעדרים.
    להתראות
    ושנה טובה
    טובה

השאר תגובה ל טובה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי