בננות - בלוגים / / תנו לנו מבקרים עם שיניים
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

תנו לנו מבקרים עם שיניים

 

דפנה שחורי

 

 

תנו לנו מבקרים עם שיניים

 

משנה // דפנה שחורי

דווקא בשל ריבויים של קבצנים ספרותיים האורבים לקורא

בכל צומת רחוב, אנו זקוקים במיוחד עם בוא שבוע הספר

למבקרים המרושעים של פעם//

 

 

"אין דבר שהספרות העברית זקוקה לו עכשיו – אם כי "עכשיו" זה הוא נצחי, בעצם יותר מביקורת רצינית, לוחמת, מודעת ליכולת הטעות שלה אך אינה מוותרת בשל כך על הערכה ועל הארה של הכאן_והעכשיו". (יורם ברונובסקי, מתוך "ביקורת תהיה", הוצאת כרמל 2005)

 

 

אחד מחיבוריו של הפילוסוף האיטלקי, בן המאה החמש עשרה, פיקו דלה מירנדולה, קרוי "על כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו". על משקל משפט זה ניתן לחלק ספרים לשתי קטגוריות: על האחת נמנים אותם ספרים שכיחים המספרים "על כל הדברים שבעולם"; ועל האחרת נמנים אותם ספרים נדירים אשר להם מתווסף "עוד משהו", זה הגואל מבינוניות ומשכחה. אותו "עוד משהו" הוא הנשמה היתרה אשר מתקיימת במרווחים שבין המילים, המסתורין החמקמק שקשה להסבירו אך עם זאת ניתן בוודאות לחוש בו. בקיצור, ה"עוד משהו" הוא כל הדברים הנשגבים שמעבר ל"כל הדברים שעולם", ושבהיעדרו נהפך קיומו של ספר לנטול משמעות כמעט.

גילויו של ה"עוד משהו" בין דפי ספר כמוהו כמציאת יהלום קטנטן בערימה גבוהה של שחת. אך הבעיה היא שמבקרים רבים נוטים להכריז בקלות בלתי נסבלת (לעיתים מחוסר הבנה ולעיתים בשל העובדה שאנו קהילה ספרותית קטנה המורכבת מרשת מסועפת של קשרים חברתיים) על גילויים של יהלומים, אשר ברבות השנים מתגלים כמזויפים וזניחים. נראה כי דווקא לקראת שבוע הספר, כשאינספור כותרים חדשים צצים בקלות בלתי נסבלת, מרגישים ביתר שאת בחסרונם של מבקרי ספרות נחרצים לוחמניים ורודפי אמת, מין סלקטורים "מרושעים" שיעשו סדר בבלגן, דוגמת מבקרים חשובים כפרופ" ברוך קורצוויל ופרופ" דב סדן, שמאז מותם עדיין לא קמו להם יורשים של ממש.

 הסיבות לקריסתה של המערכת הביקורתית ולשחיקת מעמדו של המבקר הן רבות, וביניהן העובדה שאת מקומם של המבקרים הנפילים תפס דור של עורכים המעסיקים בעיקר מבקרים פרילנסרים בעד סכומי כסף זעומים, ובנוסף מכפיפים אותם לאילוצי הרייטינג ולאופנות המתחלפות.

ובאופן ציורי נראית התמונה כך: העורך, ראש השבט הגדול, מקבל לידיו נתחי מזונות מילוליים. מתוך הערימה הוא בוחר בנתח, לרוב על פי צו אופנתי-מגדרי זה או אחר, ומשליך אותו היישר לפיהו של מבקר רעב אשר נראה לו כמתאים ביותר לכתוב על הספר (כך סופר מזרחי יכתוב על ספר העוסק בנושא מזרחי, או פרנקופיל, יכתוב על ספר מתורגם מצרפתית וכו" ). בנוסף יתריע העורך במבקר כי עליו להשתדל לקצר, דבר ההופך את מרבית הביקורות לשטחיות וקלילות..

 כך נתון המבקר לגחמות העורך כשזה נתון לגחמותיה של המדיה הנתונה לגחמותיה של כלכלת השוק וכן הלאה. עובדות אלו ועוד רבות אחרות גורמות למבקרים רציניים להדיר רגליהם מעיסוק בביקורת

על רקע כל זאת ניכר אנו צמאים, יותר מתמיד, לכוח ביקורתי אמיץ שיעסוק באסטטיקה לשמה, יבדיל בין טוב לרע, יפריד בין ספרות רצינית לבין ספרות בידורית, לא יימנע מלכתוב על סופר מחשש שייתקל בו באקראי במכולת השכונתית, יוקיע מתחזים תוך הצבעה על אותם ספרים בעלי ה "עוד משהו", זה המקנה להם כאמור את כרטיס הכניסה אל הנצח הספרותי.

 

כותבת שורות אלה נכחה במפגש בו התקיימה שיחה ערה בין כמה יוצרים, סופרים ומשוררים, על מהותה ועל חשיבותה של ביקורת. אחת מיושבות השולחן, משוררת רגישה, התעניינה לגבי מבקר צעיר וחריף (דבר נדיר למדי במחוזותינו) ושאלה: "מיהו אותו מרושע שכתב ביקורת כל כך קטלנית על X? איך הוא לא חשב כלל על כל התהליך שעבר הכותב המסכן עד שפרסם את ספרו?".

ואכן אקט פרסום יצירה כמוהו כהתערטלות פומבית. כמו שכתבה זלדה באחד משיריה: "עומדת אני כאותו קבצן,/ ועל לוח ליבי שיר /שמספר לכל עובר ושב, לכל רץ /על מחוזות כמוסים שבלב/ איזה טירוף, איזו בושה" (מתוך "שירי זלדה", הוצאת הקיבוץ המאוחד). אך דווקא בשל ריבויים של קבצנים ספרותיים האורבים לקורא בכל צומת רחוב, אנו זקוקים למבקרים המרושעים שהם נכסי צאן ברזל, מן הסוג עליו התרעמה המשוררת הרגישה.

מבקר ספרות, ממש כנסיכה על העדשה, צריך להיות בעל רגישות גבוהה ביותר באותן שעות בהן הוא שרוע על אינספור מזרנים מילוליים. בבוקר המחרת, ראוי שלא יכחד את האמת תחת לשונו ולא יעגל פינות מתוך חשש להיכשל. להיפך – עליו לקחת את הסיכון ולהכריז בריש גלי על קיומה או אי קיומה של העדשה הקטנטנה ביותר.

אולם בעידן בו מתנמנמים להם מבקרי ספרות רבים, בעוד שיניהם מוצפנות עמוק בכיסי החניכיים (או שמא מחמת ניוון של שנים התכהו או שלא צמחו כלל), מומלץ שכל קורא יסמוך בעיקר על עצמו ועל הזמן, שהוא המבקר האמין והמכריע בסופו של דבר. כדאי לו שישחיז את שיניו וישמן את מנגנוני הביקורת שלו בטרם ייגש לחנויות הספרים ויחזור כשבאמתחתו עוד הררי נייר מיותרים או מביכים.

משמעותה של השחזת שיניים זו היא בפעולת בדק הבית בספרייה הביתית, תוך עריכת מבחן ה"עוד משהו". איך עורכים מבחן כזה? פשוט וקל: מרוקנים את הספרייה (הזדמנות טובה להסרת אבק שהצטבר) ועורכים מחדש הפרדה בין אותם ספרים המספרים "על כל הדברים שבעולם" לבין אותם ספרים המספרים על "כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו". חשוב לציין כי מספיק לחלוטין שיהיה בהם אותו  ה "עוד משהו" שהוא בעבורנו בלבד ולא שנפעל חלילה כאילו היינו ניידת שירות דילול למען הקוסמוס הספרותי ההולך ומזדהם.

 סביר להניח כי בתום הפעולה, כשהספרייה תתייצב לה נקייה ומסודרת, יתגוללו להם על הקרקע ספרים רבים מיותרים. לעומת זאת, נגלה כי על מדף הספרים המיוחס – מדף ה"עוד משהו" – יעמדו בגאון ספרים מעטים שהם יקרי ערך. לספרים אלה אנו שבים וחוזרים בתקופות שונות בחיינו, והם כמפתחות למקומות כמוסים. גיבוריהם נחקקו לנצח בתודעתנו והפכו לבשר מבשרנו.

 

וכמה כאלה כבר יש? לעיתים עלולות לחלוף גם שנים ארוכות עד שנצרף בלב שלם אל המדף ספר חדש.

 

 

 

 

     

 

 

3 תגובות

  1. אני בעוונותיי עושה זאת כבר ממהתחלה. כבר כשאני מקבלת את טונות הספרים לביקורת, ישר יותר מחצי הולכים לערימה שנקראת מכירה או נתינה.

    אחר כך אני מנסה לקרוא את אלה שאולי אכתוב עליהם. מתוכם שוב יורד חצי מחצי.

    אחר כך אני ממשיכה לקרוא את אלה שהם בסדר, כותבת עליהם, ומתוכם גם מופרש חצי מחצי, כי יש ספרים נחמדים שאני קוראת ואפילו כותבת עליהם, שברור לי שלא אקרא שוב.

    וכך נשארים אצלי מעט מאוד ספרים, רק את אלה שיש סיכוי שאקרא שוב פעם.

    זה כואב, זה אכזרי, וגם אני סופרת ולא רק מבקרת, וברור לי שזה אכזרי לסופרים, אבל מה לעשות? כמה ספרים אפשר לצבור, ולמה? וזה כמובן מוביל אותנו לשאלה הישירה: למה מוציאים כל כל הרבה ספרים?

  2. כל מילה בסלע

  3. מבקרת עם שיניים שלא יכולה לשאת ביקורת. נייס.

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי