בננות - בלוגים / דפנה שחורי / ראיון עם ישראל אלירז
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ראיון עם ישראל אלירז

 

 

  

 

הופיע היום בגיליון 'טיים אאוט'

עוף פואטי מוזר

 

מהרגע שהבין שהוא נועד להיות משורר מפרסם ישראל אלירז ספר בכל שנה. בחודש שעבר הוא אף הגדיל לעשות והוציא שני ספרים בשבוע אחד. על אף הצלחתו בעולם ותרגומו לשלל שפות בארץ הוא נחשב בעיקר כמשורר למשוררים. אין סיבה שזה יישאר ככה // דפנה שחורי

 

"בכל העולם הדיגיטלי הזה יש מין עצבנות ומהירות החלטה שלא מתאימות לי. בעצם אני אומר ככה: אם נשלח אלי אס.אם.אס כדי לחסוך זמן, כדי שיהיה קליל ומהיר וקצר, אז אין צורך. כי אני רוצה יותר אינטימי, אני רוצה יותר ארוך, אני רוצה יותר אישי. אני רוצה שתדבר איתי"

 

"אתה יושב ואוכל ושותק ורואה וחושב

וזוכר// אתה מבקש

לדבר על מה שאפשר גם לא לדבר עליו

(בזה עוסק הספר הזה)"

מתוך: "הלא יאמן פשוט ישנו"

 

בשעה שמשוררים בני גילו כבר נחים להם על זרי הדפנה המשורר הירושלמי ישראל אלירז, בן 70 וקצת, כותב ומפרסם בקצב מסחרר. קרוב לשלושים ספרי שירה פרסם עד כה בעברית ובצרפתית (אלירז כותב בשתי השפות), ובחודש שעבר הוציא שני ספרים – "הלא יאמן פשוט ישנו" ו"מחברות חורף" – ממש באותו שבוע. אלירז הוא מין הר געש מילולי מתפרץ, נהר מלודי שזורם חרישית וללא הפסקה. להגדירו מבחינה גילית_ספרותית יהיה קשה ביותר כיוון שבשנות השישים, כאשר בני דורו דוד אבידן, נתן זך או דליה רביקוביץ' היו בשיא תהילתם, הוא היה עסוק עדיין בכתיבת פרוזה, מחזות וליבריות לאופרה – רובם ככולם עלו בתיאטראות מרכזיים. רק בתחילת שנות השמונים, לאחר שהבין שהכל זה קליפות וכי השירה היא הדבר אליו נועד, עזב הכל מאחוריו והתמקד בה.

מאז, כמו במטרה להדביק את הפער, הוא אינו מרפה ממנה. כתיבתו המודרניסטית_פרגמטרית, הנעה על קו התפר בין פילוסופיה לליריקה ובין הנשגב ליומיום, היא שונה, חידתית ובלתי מתמסרת. כך שאין ספק כי מי שייגש לקרוא בשירתו של העוף הספרותי המוזר הזה, מלבד שיחוש כמפענח סוד, ייווכח כי לפחות במקרה האלירזי הגיל הביולוגי אינו מכתיב כלל: לא את הנושא, לא את הטכניקה ולא את צורות ההבעה.

 

ממש לא מקופח

נראה כי אף על פי שבצרפת מוכר אלירז כמשורר חשוב כבר שנים רבות, ואף על פי שספריו מתורגמים לשלל שפות, רק בשנים האחרונות זוכה שירתו להכרה, לגמול ולאוזן קשבת בישראל. לאחרונה אף הקדיש לאלירז כתב העת הספרותי_יהודי "דימוי" גיליון שלם ובו מאמרים של מיטב המבקרים והיוצרים מהארץ ומחו"ל.

אלירז, אדם שלם עם עצמו ובלתי ממורמר לחלוטין, פוסל במחי יד את הכינוי החבוט "אין נביא בעירו" שניסיתי להצמיד לו, ומציין כי מעולם לא חש מקופח בארץ: "איך יכולתי להרגיש מקופח אם במשך השנים פרסמתי כל כך הרבה ספרים? חוץ מזה שקיבלתי את פרס אלתרמן, ארבע פעמים קיבלתי פרסי אקו"ם ופעמיים את פרס ראש הממשלה, כך שאני לא מרגיש מקופח".

ומבחינת הביקורת?

"אני חושב שלספרים המוקדמים שלי לא היה פנאי להגיע, כי היה אבידן בשטח וזך פעל בשטח והיו כל מיני מאורות שמשכו את תשומת הלב".

כך מאז שאותם מאורות נאלמו או נעלמו כאילו התפנה מקום?

"ברמה מסוימת אפשר להגיד את זה. כמובן שגם היום יש המון משוררים, אבל פתאום יש תשומת לב. פתאום האוזן יכולה לקלוט את הכתיבה שלי. ואני גם יכול לנסות להסביר מדוע זה היה כך עד עכשיו, גם ברמה הביוגרפית ואולי גם הגיאוגרפית. אני בתחילת שנות השישים התחלתי לכתוב פרוזה, ואחרי כעשר שנים הפסקתי. אני לא יודע לפרש למה זה קרה. אחר כך באה תקופה של תיאטרון. הייתי תקוע 15 שנה בתיאטרון במקום בכתיבה, וכשהתחלתי לפרסם שירה הייתי כבר בן 44. וחוץ מזה מאז ומעולם הייתי שם למעלה בירושלים, לא הייתי מחובר לקליקאיות הקטנה שיש בתל אביב ולא הייתי שייך לשום מעגל שיכול היה לתמוך בי".

אתה מפרסם ספר בכל שנה – תופעה חריגה למדי במחוזות השירה. יש כאלה הרואים בכך העדר סלקציה מצדך, ויש המביעים התפעלות ואף מקנאים בנביעה החזקה הזאת.

"נכון, זה חריג, ולא אכפת לי. אני לא עושה עניין מהחריגות הזאת. זה ממש לא מעניין אותי. תבדקי את אורי צבי גרינברג, למשל, עם המעיין האינסופי שלו. תבדקי את מוצרט, מה הוא עשה עד גיל 39. ואני שואל, למה צייר יכול להציג שלוש_ארבע תערוכות בשנה ומשורר לא יכול? כך שאני חושב שצריך לבדוק כל דבר לגופו".

יש עוד משוררים במחוזותינו שבוערים תמידית. אהרון שבתאי, למשל.

"נכון, אבל שבתאי בוער כמו פתיליה על הדלק של העכשיו הפוליטי והחברתי. אצלי, לעומת זאת, התהליך הוא אטי ביותר, כמו נהר תת_קרקעי שזורם כל העת. אני נמצא בתהליך שכל מה שמכתיב לי את השירה זאת השפה. כלומר כמו שאצל צייר זה הצבע ואצל המלחין זה הצליל וכן הלאה".

כתיבתך המדיטטיבית והמתבוננת עשויה קרעים קרעים. פיסות של עולם.

"נכון, משום שהעולם שלנו הוא פרגמנטרי. הכל מפוצל ומפורק והתנועות מפורקות, ואני רוצה להעיד על הפירוק הזה. אני חושב שהדרך היחידה להתעסק בזעיר ובחולף היא להדגימם בדרך של שברים".

אולי כי איבדנו את היכולת לתפוס את האמת האחת?

"אני חושב כך, ולכן השירה תהיה לעולם הערות על שברי העולם ולא על אחדותו".

 

מחייב את הקורא לעבוד

"אני עובד קשה מאוד על שירים", אומר אלירז על תהליך הכתיבה. "יש אצלי תהליך אטי מאוד של מחיקות אינסופיות, ואני חושב שהמחיקה היא היא בעצם הכתיבה. על ידי העברת קו אתה מוחק ולא מוחק, כי עדיין נשאר משהו שצופה אלייך ושמאפשר לך להתחרט. אז לכאורה כאילו מחקת והוא איננו, אבל בעצם הוא ישנו".

לעומת זאת במחשב אם מחקת אז זהו זה. לא תראה יותר כלום.

"בגלל זה במחשב אני משתמש כמדפסת ולא כדף לכתיבה, כי הסיפור הזה שאתה תלוי כאילו במחשב ושהוא שומר לך על הדבר… אני גם לא שולח אס.אם.אסים. בכלל, בכל העולם הדיגיטלי הזה יש מין עצבנות ומהירות החלטה שלא מתאימות לי. בעצם אני אומר ככה: אם נשלח אלי אס.אם.אס כדי לחסוך זמן, כדי שיהיה קליל ומהיר וקצר, אז אין צורך. כי אני רוצה יותר אינטימי, אני רוצה יותר ארוך, אני רוצה יותר אישי. אני רוצה שתדבר איתי. אם קראת ספר שלי שדיבר אליך אז אל תשלח לי אס.אם.אס. אם אנחנו רוצים לברך את החתן והכלה אז אנחנו מתקרבים אליהם, לא?".

הסופר והמבקר דרור בורשטיין כתב "כשאני מנסה לדמות את הדובר בשירת אלירז, אני חושב עליו לא במונחים של גוף ראשון וביוגרפיה, אלא במונחים של עולם". ובכל זאת, האם אפשר לדלות משירתך אי אילו פרטים ביוגרפיים קונקרטיים?

"בוודאי שאפשר, צריך רק לחפש אותם. הביוגרפיה שלי היא למשל איך שפה יכולה לפגוש נוף ולהיהפך להיות נוף אישי. וזאת פרובלמה אדירה לטעמי. איך לראות הר ולהעביר אותו אלייך כדי שאת תראי לא את ההר אלא את העדות שלי על ההר. ועל זה כל הספר 'תבור', למשל, שהופיע ב_1999. גם הספר החדש שלי, 'מחברות חורף', שהופיע ממש בימים אלה בסמוך ליציאת 'הלא יאמן פשוט ישנו', נכתב לפני כשנה במשך חודש אחד בפריז ובו יש עצבות גדולה על מות אבי".

המכנה המשותף העולה מכלל הביקורות והמסות שנכתבו עד כה על יצירתך הוא ראייתה כשירה חדשנית שהרחיבה את גבולות השפה בכך שהכניסה אליה את המיפוי העקבי של התהליך היצירתי עצמו.

"אין ספק שבעשיית שיר אני חדשן, ואני לא מדבר על כתיבת שיר אחד אלא על עשיית השיר. כי אף אחד לפני לא כתב ספרים כשיר במובן העמוק של המילה, שזה תהליך של זרימה אינסופית. אצלי אין דף שיר שהוא יחידה שלמה עם כותרת. הספר עצמו הוא מעין שיר אחד ארוך שמסתיים אולי רק בספר שיבוא אחריו. כל מה שמטריד אותי זה לא להיות חדש אלא להיות אחר. אני לא רוצה לכתוב כמו אחרים".

שירתך היא אינטרטקסטואלית – כזו המטמיעה בתוכה חלקים והתייחסויות לטקסטים מוכרים של יוצרים רבים מתחומים שונים. האם הצורך המתמיד הזה להיות בדיאלוג פילוסופי ולנהל חקירה עם יוצרים ענקים כשפינוזה או ויטגנשטיין לא הופך אותך למשורר למשוררים?

"כן, בהחלט. אבל אני לא אומר שציבור גדול לא יכול לקרוא את שירי חלילה וחס, כי השפה היא שפה נמוכה בסך הכל. אבל השירים מחייבים את הקורא לעבוד ולא להיות פסיבי. הכתיבה שלי מחייבת כל הזמן להתעורר".

מה החזון שלך?

"החזון שלי הוא לחיות את הרגע הזה, כי הרי מהו העולם אם לא הרגע שמתרחש כאן תוך כדי תנועה? אנחנו כל הזמן הולכים ומשהו מאחורינו נמחק". 

בתום השיחה אלירז מגלה באזני כי ראיון זה הוא בין הראיונות היחידים שנערכו עימו כאן בארץ. בתמורה על גילויו התמוה והמצער משהו אני משיבה לו כי לדאבוננו היום קל יותר לתת חשיפה ובמה למשוררת צעירה שכתבה בשפת

האס.אם.אס הדלה והענייה שיר סתמי על הסופר פארם ושהיא אולי גם פסבדונים של צ'יקי. "אני חושב שאת יודעת הכל", הוא משיב בחיוך דק, מה שמוכיח, אגב, כי גם הוא בעצם יודע לא מעט על הביצה הספרותית_בועתית שלנו.

ישראל אלירז, "הלא יאמן פשוט ישנו", הוצאת הקיבוץ המאוחד, "מחברות חורף", הוצאת כרמל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3 תגובות

  1. הסייפא מרשימה – מחד את מאזכרת את המשוררת צאלה כץ שהדיחה את דוד אבידן מכס "המשורר הטכנולוג", ומאידך מגלה בורות בחושבך שהיא אולי פסבדונים של צ"יקי. קנאת משוררות תרבה חכמה!

  2. מי כתב את זה מאיר ויזלטיר?

  3. מעניין, וההיכרות עם ישראל דרושה למרבית הצער לרבים. תודה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי