בננות - בלוגים / דפנה שחורי / לעולם לא תהא ידי משגת
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

לעולם לא תהא ידי משגת

פורסם ב"טיים אאוט" בחודש יוני האחרון

לעולם לא תהא ידי משגת

 

כמעט לכל משורר בישראל יש בבית ארון נסתר וחשוך שבתוכו טמונות ערימות_ערימות של עותקים מספריו שלא ייקראו לעולם. מונולוג אישי ומפוכח, רגע לפני שאת האוזן תכסה תרועת הפסטיבלים // דפנה שחורי

 

אילו אפשר היה לדבר פנים מול פנים עם גבירת השירה, הייתי שואלת אותה באופן ישיר האם לא נמאס לה עצמה מכל זה; להאזין מאחורי דלתיים סגורות לנשמות המתפייטות בשבחה, מהללות את יופייה, כשבעצם אין לה כל דורש

 

לעזאזל השיר וכל אשר בו. דפנה שחורי   

 

 

"אני לא חי משירה – השירה חיה ממני / אי אפשר לחיות מזה – וזה כל החיים" (מתוך:"אבידניום" דוד אבידן)

לאורך השנים, כששואלים אותי מדי פעם את השאלה הרטורית האם אני מתפרנסת מכתיבת שירה, עולה על פני חיוך מריר_מתוק שמצד אחד כמו שואל איך אפשר בכלל לשאול שאלת שטות שכזו, אך מצד שני כומס בתוכו מעין גאוות יחידה השייכת לאלה העוסקים בתחום אליטיסטי ולכן סמוי מן העין. אל החיוך מתלווה בדרך כלל תשובה קבועה: "אני לא מתפרנסת משירה, אך שירה היא לא חנות מכולת שנסגרת אם לא קונים את הסחורה".

אך ככל שנוקפות השנים, דועכת אט_אט אותה גאווה אליטיסטית ואת מקומה תופסים הרהורים נוגים על מצבו העגום של המדיום המקופח והבלתי מתגמל הזה.

למשל, תמוה בעיני מדוע אדם צעיר, החי בעידן בו כל דבר שצץ נובל באחת, מתחיל בכלל לכתוב שירה. מה מושך עדיין בלהיאחז ב"שמלת הסבתא" המנוקדת הזו? בסינדרלה היפהפייה אשר נידונה לשהות לנצח במטבח המרובב? בשמלת השבת הפואטית הממתינה עם משורריה לשווא לנס שכבר לא יתרחש. וככל שחולף הזמן מצטייר הרושם כי גם אור מאורות מסנוור ביותר לא יצליח למחוק את כתמי הצל הכהים המרחפים מעל השירה, אשר מוכרת למעגלים מצומצמים של יודעי ח"ן.

אילו אפשר היה לדבר פנים מול פנים עם גבירת השירה, הייתי שואלת אותה באופן ישיר האם לא נמאס לה עצמה מכל זה; להאזין מאחורי דלתיים סגורות לנשמות המתפייטות בשבחה, מהללות את יופייה, כשבעצם אין לה כל דורש. הייתי גם שואלת עד מתי תזחל השירה על גחונה (בעוד אחיותיה, אמנויות רבות אחרות, חוגגות באור הזרקורים) מתוך ידיעה שלעולם לא תזכה לתגמול של ממש בתוך יריד ההבלים הזה הקרוי חיים.

את כל זאת הייתי שואלת. אך לשירה אין פה ולא פתחון פה. סביר גם להניח שאילו הייתי עורכת משאל כזה בקרב נציגיה, המשוררים, מבוגרים וצעירים כאחד, הייתי מקבלת את אותן תשובות צפויות: "היצירה עצמה אינה מחפשת תמורה", "השירה היא מחלה ענוגה", "השירה מלכתחילה נועדה ליחידי סגולה", "בנפשנו הדבר" וכיו"ב. כך שניכר כי מעל לתשובות כולן מתנופף לו בגאון דגל הקורבן.

רק עצם המחשבה על הגורל הבזוי שממתין לספר שירה מרגע צאתו לעולם ועד לרגע בו הוא שב למנוחת עולמים בארון הביתי החשוך של המשורר המיוסר, הוא כה מדכדך עד שעדיף להדחיק. ובכל זאת, כמה מילים על המסלול הצפוי: ספר שירה ממומן על פי רוב על ידי מחברו, או אם התמזל מזלו בזכות כספי פרס ספרותי זעומים. לאחר שעלה נרגש ממחשכי כריכיית הדפוס, ולאחר שעבר תהליך מסוים של סלקציה בחנויות, הספר הטרי שוהה על מדף החדשים כחודש ימים (במקרה הטוב). משם הוא נדחק אל פנים המדפים המצומצמים וכעבור זמן קצר יחסית, באין כל דורש, מוחזרים מרבית ספרי השירה אל המפיץ וזה מטיל אותם בחזרה למסדרונות ההוצאה אשר מרימה טלפון ודורשת מהמשורר, ההורה הגאה, שיבוא וייקח את הספרים שלו הביתה. ומה קורה בבית? שם נטמנות ערימות של עותקים בארון הסגור. כך שאותן פעמים בהן הספר בכל זאת רואה קרן אור הן כאשר נפתחת לפתע דלת הארון וידו של המשורר שולפת מתוך הערימה עותק או שניים בכדי להעניק אותם במתנה לחבר או לשכן חדש.

המשוררת מאיה בז"רנו, אשר מקוננת על היעדר תמורה כספית למפעלה הספרותי המרשים, טוענת, ובצדק, כי משורר מבוגר (נאמר מעל גיל חמישים) שכבר הוכיח את עצמו צריך היה לקבל מהמדינה תגמול כלכלי קבוע בעבור מפעלו. אך מכיוון שברור לכולנו שדבר מעין זה לא יקרה פה, כפי שראוי שיקרה במדינה מתוקנת, כדאי שנתרחק ככל האפשר מן הקריירה הרוחנית הזו. את אחד משיריה פותחת בז"רנו בשורה: "השפעת הקולנוע על השירה היא עצומה". אולם בסוף השיר מתהפכת המסקנה וטוענת כי "השפעת השירה על הקולנוע היא עצומה".

ואכן יש לשירה השפעה רבה על אמנות הקולנוע, כמו גם על אמנויות אחרות, אך עם כל הכבוד להשפעתה, עדיין תהום עמוקה מפרידה בין מדיום הקולנוע המתגמל לבין מדיום השירה המתסכל. לפני כשבועיים ערכנו, קומץ ידידים, קבלת פנים לקולנוען דוד וולך שחזר מניו יורק לאחר שסרטו העלילתי הראשון, "חופשת קיץ", גרף את הפרס הראשון בפסטיבל היוקרתי טרייבקה. משמעותה של אותה זכייה, מלבד כבוד והוקרה, היא תמורה כספית בסך חמישים אלף דולר, אותם קיבל וולך ישירות משחקן הקולנוע ומייסדו של הפסטיבל, רוברט דה נירו. זכייה כזו, ממש כמו בסרטים מצוירים, עתידה לפתוח בפניו דלתות רבות אל התהילה הנכספת. היא עתידה לשנות את חייו של הקולנוען, שהיה עד כה אלמוני וחסר פרוטה. לעומת זאת, משורר, מוכשר ככל שיהיה, לעולם לא יכול לצפות שיקרה לו דבר כזה.

באותה קבלת פנים לילית, בעודי מתבוננת בוולך העומד במרכז הגג כשמבגדיו הבלויים עוד נושר אבק כוכבים, צפו ועלו בי רגשות תסכול וזעם על היותי משוררת. רגשות שהובילו להרהורי כפירה ובגידה, לרצון עז לנטוש את עשיית השירה. מחשבות על איך אדחיק אותה, אסרב לה, לא איעתר – גם בשעה שתתעקש.

הלוך ושוב עם כוס יין ביד, חתכתי את אוויר הערב האביבי שעורר רגשות תעופה, ולפתע נתקלו רגלי בשני כלבי כיס קטנטנים ומפוארים שהתרוצצו על המרצפות. מיד אספתי אל חיקי אחד, קטן ומבהיק כעכבר אגדי, ושאלתי את בעלת הכלבלבים, אישה כסופה ואלגנטית, כמה עולה יצור מקסים שכזה. "אלף וחמש מאות דולר", ענתה האישה בחביבות. בהיתי דרכה, מפליגה במחשבה כי לעולם לא תהא ידי משגת את כלבת הכיס שמחירה יקר מאוד.

כמה דקות לפני חצות הציעה לי באדיבות בעלת הכלבים טרמפ הביתה. החלקנו בחשיכה לאורך רחוב אלנבי המפויח, בעוד המספרים הירוקים שבלוח המחוונים הורו על 11:57. בחצות בדיוק ירדתי, ומכונית המרצדס הנוצצת כמו נהפכה לדלעת עלובה. נבלעתי בחשיכה המובילה אל דירת הקרקע, תוך שאני מדקלמת בקול רם כמקוננת, כמגרשת שדים ורוחות, שורות משירה של דליה רביקוביץ", "פרנסה":

"וכל מה שאמרתי אינו יותר / מגניחה חטופה וכחכוח גרון/ כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,/ אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש/ בחשבון אחרון".

 

 

6 תגובות

  1. דפנה, כתבת יפה ומרגש.
    לגבי "מדיום" השירה, אני מסכימה איתך. היא לא מקבלת את היחס הראוי לה. זה בהחלט תורם ל"אמן המיוסר" להישאר מיוסר כל חייו ולהשקיע את כוחו בהשרדות במקום ביצירה( או ביצירה על ההשרדות).
    קראתי גם בביוגרפיה שלך לגבי "הארץ" ואני מזדהה. אמנם לא ככותבת ביקורות, אך בעת שכתכתי לעיתון אחר, התגמול היה סוג של בדיחה.
    אני חושבת שהשירה נדחקה, אבל אני לא בטוחה שתחומי אמנות אחרים זוכים לאור זרקורים. אני רואה איך התרבות בארץ נמדדת על פי רייטינג ומנוהלת על ידי כוכבנים. מולטי טאלנטים הדוחקים לשוליים את כל בעלי האמירה. זה דבר שמצער אותי ומבזה את התרבות בישראל.
    יש לי השגה קלה על דברייך וזה בנושא הקולנוע. אמנם אני רק בראשית דרכי בעולם זה (ומי יודע אם אפרוץ בו), אבל כתסריטאית בהתהוות יוצא לי לפגוש באנשים מהתחום וסיפורי ההצלחה הם מעטים מידי. לקחת כדוגמה את דרור שאול, ערן קולירין או את וולך – הצלחתם המסחררת (היחסית) אינה עולה בקנה אחד עם רוב האנשים העוסקים בתסריטאות, הפקה, בימוי, המנסים להתפרנס מכך. רוב רובם מוצאים להם מקור הכנסה יציב (כמו הוראה) ומפנטזים על היום בו יגיעו למעמד של כבוד וכסף כמו זו שתיארת. פגשתי השבוע מפיק ענק שעבד על הסרטים המפורסמים בארץ, שסיפר לי איך מכר את ביתו ולקח על עצמו עבודת איש עסקים לאחר שהבין שלא ניתן לחיות מחלום. עכשיו ההפקה היא הסייד קיק שלו. אני לא מכירה כיצד זה פועל אצל המשוררים. האם אצלכם אין פסגות המיועדות ליחידי סגולה?
    זה עצוב שאנשי תרבות לא זוכים לכבוד ועוד יותר שלא מאפשרים להם להמשיך במלאכת הקודש שלהם. אין את ההבנה הבסיסת ב"עם הספר" שבלי תרבות אבדנו ושיש לשמר את "עושי התרבות" יותר מאשר אתרוגים..

    בכל מקרה, קצת סחפתי. אני אוהבת את כתיבתך. מאוד.

    • תמר

      השירה, על אף היותה היהלום שבכתר, כמעט ולא מכירה פסגות שכאלו(להוציא אולי את הנובל או את פרס ישראל שבדרך כלל המקבלים אותומוסעים אליו על כסאות גלגלים
      השירה היא מן נסיכה בעור חמור

      ואגב, התגמול שמעניק עיתון הארץ מבדח לא פחות מבמות אחרות ועוד בנוסף מסרבים מרבית העיתונים(מלבד "מקור ראשון" שמפרסם ביקורות על שירה)לקבל רשימות על ספרי שירה חדשים.
      רק מציעים להם שירה והם אוטמים אוזניים, עוצמים עיניים או מישירים מבט וכמו שואלים:איך את מעיזה בכלל להציע לנו לכתוב על זה?
      את מרבית הרשימות שלי על ספרי שירה, מתורגמים ומקוריים, פרסמתי ב"מקור ראשון" ובשל כך אני מורידה בפניו את הכובע

      דפנה

      • מירי פליישר

        ובאמנות הויזואלית שגם היא איננה מבוקשת ולא נתמכת אם כי נדמה לי יותר משירה , כולנו מורים. חוץ מהכוכבים. יש לציין שויזואליה בכל זאת יותר מושכת משירה. שירה היא ממש פנינה מוצפנת בצדפה סגורה. אבל כולם יודעים שהיא שם וניזונים מהידיעה. אם לא היתה שירה לא היה עתיד ו/או הווה לאנושות.לא מתוגמל אבל חשוב

        • מירי אני כמובן מאד מסכימה איתך

          שירה היא כל מה שמתקיים במרווחים שבין הדברים
          אפשר אולי לדמות אותה לנשמת הדברים

          ל"גב הצר" שלמרות דקיקותו הכל נשענים עליו

  2. יפה ומרגש כתבת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי