בובואר – סארטר הביקורת

הכתבה התפרסמה היום בגיליון "טיים אאוט"/מוסף ספרים

כביסה בציבור

"בארבע עיניים: ז"אן פול סארטר וסימון דה בובואר", הייזל רולי

מאנגלית: עפרה אביגד וטל ארצי

כתר עברית, 394 עמ"

בתום הקריאה עולה התחושה כי הספר אינו מנסה לקלף את קליפות ההילה הרומנטית ולגעת בבשר המציאות, אלא להפך – הוא רק מעצים את המיתי ושופך זוהר על מה שזוהר ממילא

דפנה שחורי

*****

"זו אינה ביוגרפיה של סארטר ובובאר. זהו סיפור על מערכת יחסים. רציתי לתאר את שני האנשים האלה מקרוב, ברגעיהם האינטימיים ביותר", כך מצהירה העיתונאית האמריקאית הייזל רולי, כבר בתחילת "בארבע עיניים". והיא אכן עומדת במשימה. הביוגרפיה של ז"אן פול סארטר וסימון דה בובואר מסופרת כרומן קריא וקולח אשר מעניק לקורא תחושה של מציצן הישוב בתוך קובה אינטימית חשוכה ומתענג בהצצה לחייהם הרומנטיים והציבוריים של אחד הזוגות המרתקים ביותר בכל הזמנים.

דה בובואר (1986_1908), סופרת ופילוסופית, מחלוצות ההגות הפמיניסטית, וסארטר (1980_1905), פילוסוף, סופר, מחזאי, פובליציסט ומבשר האקזיסטנציאליזם, היו אכן גדולים מן החיים. מי לא היה רוצה לחיות כמותם: בני חורין אשר בזו למוסכמות, לא נישאו אף פעם, כתבו, יצרו, ערכו מסעות בעולם ומימשו את אהבתם ואת ייעודם. זוג שיחסיו הפומביים והשערורייתיים עוררו פולומוסים. יחידי סגולה שהפיכת החיים לסיפור עלילה הייתה הנאתם החושנית ביותר. אינטלקטואליים שחיו ושעיצבו את אחת מהתקופות המהפכניות ביותר בהיסטוריה.

בדומה לספרים רבים אחרים שנכתבו על חייהם של אמנים גדולים, "בארבע עיניים" נופל אף הוא במלכודת הסטריאוטיפ – דבר כמעט בלתי נמנע כשעוסקים במיתוס – אך עושה מלאכתו נאמנה. ובמסווה של סיפור ארוטי, המתמקד בעיקר באהבות, במשולשי אהבה, בבגידות ובפיסות תשוקה מחייהם של סארטר ודה בובואר, מספק הספר מידע רב ומרתק על אודות השניים, וכולל אנקדוטות מעניינות כמו סירובו של סארטר לקבל פרס נובל בשנת 1964 בטענה ש"סופר לא יכול להרשות לעצמו להפוך למוסד"; פרטי הסכסוך המפורסם בין אלבר קאמי לסארטר; יחסים רומנטיים שהתנהלו ביחד ולחוד עם אמנים כקלוד לנצמן, ז"אן ז"נה ובוריס ויאן; או פרשת יחסיו המשונה של סארטר בשנותיו האחרונות עם הפילוסוף היהודי המאואיסט פרופ" בני לוי.

ניכר כי רולי ערכה עבודת תחקיר מקיפה ומדוקדקת אשר מסתמכת על מקורות ביבליוגרפיים עשירים, בעזרתם היא מספרת פרק חיים שמתחיל בפגישה ב_1929 ומסתיים במותם של השניים למעלה מ_50 שנה אחרי. בטבור הספר מרוכזות תמונות היסטוריות מחיי הזוג: ז"אן פול סארטר הפעוט, דה בובואר הקטנה, אהובות, אמנים, אפילו תמונה אירוטית נדירה של דה בובואר עומדת עירומה בחדר האמבטיה בשעת רחצה.

החלקים המעניינים ביותר הם באופן טבעי הציטוטים הרבים שלקוחים מיומניהם וממכתביהם של בני הזוג. כך, למשל, ייתקל הקורא בציטוטים בלתי נשכחים כמו וידויה התמוה של דה בובואר על הפער שבינה לבין סארטר בענייני אהבה ומין, וידוי שאינו מתיישב כלל וכלל עם השקפותיה הפמיניסטיות. גם ווידויו החושפני של סארטר לגבי העדפותיו המיניות מרתק ביותר: "הייתי יותר הטיפוס המאונן לנשים מאשר שגל… מבחינתי, יחסים מהותיים ומרגשים היו כרוכים בחיבוק, ליטוף ונישוק כל הגוף, הזקפה שלי הייתה מהירה וקלה אבל לא נהניתי מזה יותר מדי".

בתום הקריאה עולה התחושה כי הספר אינו מנסה לעקוף את המיתוס האופף את השניים או לקלף את קליפות ההילה הרומנטית ולגעת בבשר המציאות, אלא להיפך – הוא רק מחזק ומעצים את המיתי והאגדי, ושופך זוהר נוסף על מה שזוהר ממילא. המסקנה העיקרית שעולה היא שבמקרה של סארטר ודה בובואר, המיתוס והאדם אחד הם ולכן אינם ניתנים להפרדה. או כפי שכותבת רולי בפתיח: "שניהם היו חדורים במה שסארטר כינה "האשליה הביוגרפית" – הרעיון ש"החיים כפי שחיים אותם יכולים להיות דומים לחיים כפי שמספרים עליהם"". // דפנה שחורי