בננות - בלוגים / / תגובה לדברים שכתב אילן ברקוביץ' בפייסבוק
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

תגובה לדברים שכתב אילן ברקוביץ' בפייסבוק

 

 


אילן, אין לי חשבון פייסבוק אבל נתקלתי במה שכתבת היום בעמוד שלך,ואני מצטטת את הדברים ואת המייל ששלחתי לך בתגובה  

אילן ברקוביץ': מי יודע מה המשותף לפסטיבל ת"א לשירה; פסטיבל שער לשירה של הליקון; פסטיבל ימי אהבה לשירה של משיב הרוח; פסטיבל מטולה לשירה של הוצאת קשב; פסטיבל המדבר לשירה של אילנה שחף; מערכת החינוך בישראל ומאבק המשוררים המכונה מעתה "איגוד המשוררים"? כולם בלי יוצא מן הכלל מחרימים אותי כמשורר ואת פועלי כמשורר בשטח. שנה ועוד שנה כך ארבע שנים תמימות וכך תעשה קהילת המשוררים בארץ למי שאומר את האמת. משוררים צעירים, ראו הוזהרתם. אל תאמרו את האמת אף פעם פן יבולע לכם. פן ייפתחו בפניכם שערי הגיהנום. אני ממשיך את החופשה מכאן. שלום.

דפנה שחורי: היי אילן, לי אין חשבון בפייסבוק אז אגיב כאן בבננות:  רציתי לשתף אותך שהזדהיתי עם מה שכתבת בפייסבוק לגבי המשותף לפסטיבלים לשירה וכל המשתמע מכך.

אני כל כך מזדהה עם הדברים. וכמוך גם אני מוחרמת באופן קבוע על ידי מנהלי הפסטיבלים.  ואגב, אחת הסיבות, מיני רבות, שבגללן הפסקתי מיוזמתי לכתוב מדור שירה ב'ישראל היום', והסרתי מאושרת את כובע המבקרת, היא תחושת החרם הזו שעליה אתה מדבר. כי ,כמו שכתבת, לא נעים להיות קורבן בגלל (בזכות) אמירת אמת. אז אני לא רוצה יותר לומר דברי ביקורת, מטוב ועד רע. פשוט לכתוב את שיריי ולשמור על זכות השתיקה, ושמתי לב שמאז כמה חודשים חזרה אלי חדוות הקריאה, זו שהלכה ונעלמה ככל שכובע המבקרת התהדק מעל ראשי. 
ונכון, זו טענה מוכרת, אבל גם אני כמו רבים מצאתי ש 'כתיבה על' מפריעה לי לכתוב ושדד ליין ומיטות סדום משתקות אותי וכובלות אותי לתוכן וממיתות . אז אמרתי די. יצאתי לחופשה ללא תשלום ועם הרבה אויבים מסביב שאולי ישכחו עם הזמן את 'העוולות' שלי: משוררים שכתבתי עליהם ולטעמם לא כתבתי מספיק שבחים, או כאלה שלא כתבתי עליהם ולכן הם כועסים.

 

 

8 תגובות

  1. עצוב
    בדרך זו יכחד זן המבקרים הדובר אמת ויצמח זן של מבקרים מלחכי פיכה המוחאים כפיים לקליקותיהם העיון הזה מתוך המלייה אל תוך הקלחת הספרותית מעורר קבס
    ומה נשאר באמת ?לא להתאבד ביחד
    אלא להמשיך לכתוב מתוך תקוה שפעם יצמח כאן דור אחר זן אחר נקי וחף
    בקר טוב דפנה יקרה
    זקפי קומה

  2. איריס אליה כהן

    מאד מאד עצוב לי לקרוא את זה, דפנה יקרה, ואני מבינה את הכאב, ואני חושבת שזה יכול לקרות רק במדינה קטנה כמו שלנו, שכולם מכירים את כולם, וכולם פוגשים את כולם, ומעמדה של התרבות והספרות בפרט, הולך ומוזל, ויש כל כך מעט מקום וכל כך הרבה סופרים וסופרות ומשוררים ומשוררות, שמשתוקקים להשיע קולם, אבל, אני חושבת, יש באמת בעייתיות בעמדת מבקר שהוא גם יוצר, שהרי עולמו הוא אחד, והדברים מתערבבים, וקשה מאד, אולי אפילו בלתי אפשרי, גם לו עצמו, לעשות הפרדות כאלה ואחרות.
    ובכל מקרה, מה שאת עושה, את עושה כל כך טוב, אז רק בהצלחה רבה בדרכך החדשה ישנה.

    • גיורא פישר

      שלום דפנה
      זכיתי, ואת ואילן ברקוביץ' כתבתם דברים נפלאים על ספרי. למרות זאת אני חושב שבעניין הפסטיבלים יש מן הצדק בדברי איריס. יש איזה סוג של "ניגוד אינטרסים" בהיותכם משוררים ומבקרים. אם יזמינו אתכם מארגני הפסטיבל ,יאשימו אותם בניסיון "לקנות" את אהדתכם.
      ובינינו, במצב שבו יש מאות משוררים, והמקום מוגבל, האם הייתם בוחרים כמארגני פסטיבל, להזמין משורר שכתב נגד יצירתכם?
      ובעניין הפסיטבלים: השתתפתי בשניים מהם. אמיר אור הזמין אותי להשתתף בפסטיבל "שער" לפני שלוש שנים, השנה הוזמנתי להשתתף בפסטיבל "מטר על מטר" בירושליים.
      נהניתי להשתתף בשניהם, כי אני אוהב חגיגות ופגישות עם חברים וקהל. אשמח אם ימשיכו ויזמינו אותי. אבל אני לא רואה בהשתתפות בפסטיבל מדליית כבוד מיוחדת במינה, גם לא חשיפה ל"קהל חדש", שהרי המתענינים בשירה הם קבוצה סגורה ומצומצמת למדי, כך שאני לא רואה באי השתתפות בפסטיבל אסון גדול ,או כתם על "הקריירה המשוררית".
      להתראות בשירים ובשמחות
      גיורא

  3. ברצוני להתייחס לתוצאה נוספת למה שדפנה ואילן מתארים, ככל שהבנתי כ"פחד המבקר". הבקורות, הקצרות בד"כ, אך גם הארוכות, מתייחסות יותר להיבטים התָכניים ולא להיבטים האיכותיים של השירים. לא זכור לי שקראתי משפט מהסוג "שירתו לוקה ברגישות לשונית שירית…" (שזה אולי האלמנט החשוב ביותר בשירה) תוך הבאת דוגמאות לכך, אך גם דוגמאות הפוכות אם ישנן (כי הבקורות צריכות להיות ענייניות ולא להוכיח מגמה או תזה מסוימת, גם אם זה תורם ל"חדות" המאמר). לעומת זאת יש עיסוק מייגע בהיבטים התכניים (לכך מביאים דוגמאות ללא סוף) וכך עוקפים את ההתייחסות לאיכות, שיכולה לפגוע ושלום על ישראל. כשההתייחסות הזו נובעת ממניעים אנושיים טהורים, או מהשקפה פלורליסטית ורלטיביסטית לגבי מהותה של השירה, ניתן אולי לקבל זאת. אך בדרך כלל, ולא אצלך דפנה, יש בקורות לא ענייניות שבחים מוגזמים ל"חברים"(בד"כ) ובקורות ארסיות ליריבים (נדיר).

    • הצבעת על בעיה ממשית, אם כי ישנם כאלה הזוכים בשני העולמות. ויש עוד מיונים שלא כאן המקום למנותם.

  4. היי דפנה
    אני חושבת שכתבת נפלא
    וטוב שהפסקת
    בגלל שזה עושה לך טוב
    בגלל שאת חכמה.
    אילן גם מיוחד במינו.
    אני חושבת מהצד, בלי להיות משוררת שמה שמשותף לכל החבורות האלה זה הפוליטיקה.
    פוליטיקה
    ועוד פוליטיקה

    יש להם קוד שלהם.
    ולכן אפשר לצחוק כי זה החיים
    למה לסבול

    להתראות
    טובה

  5. תודה על הקריאה ועל תשומת הלב.
    וכתשובה לכולם אני בוחרת באופציה 'כל התשובות נכונות', כמו במבחן אמריקאי. כי התגובות כולן מצביעות על דברים מאד אמיתיים

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי