בננות - בלוגים / דפנה שחורי / אלון תולע מלך העצים – שיר חדש
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

אלון תולע מלך העצים – שיר חדש

 

 

 

 

 

http://cafe.themarker.com/post/2372610/

 

12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

אלון תולע מלך העצים /דפנה שחורי

באמצע הלילה פרץ לפתע

מתוך השפתיים

אלון תולע

פארות ירוקות השתחלו החוצה

מבין טורי השיניים

השתרגו על קירות החניכיים

שטופי מים

ופצעו את הלסתות.

הוא יצא מתוך הגרון

ארבעים מטרים למעלה

כמו בתפילה

ונשורת פרחיו ועגיליו

ואבקניו המאובקים

ובלוטיו המאונקלים

הותירו טעם מר בחיך

שהזכיר ימים רחוקים.

 

חזרתי לעמוד לצידו
ירוקת עד

ליד בית האבן החם

מטפטפת מים

עמדנו שניים

האלה של האלון.

 

שנים הוא לצידי

אלון אברהם

שגילו נאמד בכאלף שנה

נע על פסי הרכבת

נושא בולים כבדים

לחצי הכדור הצפוני.

 

חיטטתי באצבעותיי בתוך הגזע

מקווה לפגוש באקראי בעיניו הקטנות

מתוך הסבך

אלון שועל

את עפציו הנחתי על פצעיי

נעצוציו נישקו ונישקו לי בעורף

מכרסמים לאיטם את הפניית העורף

שנמשכת כבר למעלה מ 720 ימים.

 

 

 

 

14 תגובות

  1. שיר מאד מאתגר וחידתי
    אך לשמחתינו גם מי שלא מצויי במידע יכול היום לקבל אותו בקלות
    למדתי על אלון התולע פרטים מאד מענינים
    ועל האלון העתיק בין אלף השנים
    ועל אלמוגי השני שלו שמהם הפיקו צבע בעת הקדומה
    לפרי לוקח שנה תמימה להבשיל לכן היה לי קשה עם השנתיים בסוף השיר

    אגב קניתי את חוברת שירון המהפכה
    עד כמה שזכור לי לא היית שם להקריא את השיר
    לדעתי הוא בין העשרה הטובים ביותר
    נעים להכיר מי שרק הגיע למטע

    • דוד, ברוך בואך למטע הבננות ותודה על הקריאה ולגבי הסוף אכן חידתי אבל אפשר לחפש כמו האלון והאלה – מטאפורה ליחסים ושנתיים של גדיעה וכו' וכו'

      לא, לא הגעתי לערב שירון המהפכה, לא ידעתי על קיומו של הערב משום מה, למרות הנוכחות בחוברת

      שנה טובה לך
      דפנה

  2. רקפת זיו-לי

    אכן מאתגר וחידתי ואולי בכך יופיו.
    ותודה גם לדויד ברבי על הרמזים לפרשנויות

  3. כי האדם הוא עץ השדה בתמונה הסוראליסטית שרקמת בשירך מטשטש הגבול בין העץ לדוברת החיה אותו והוא צומח מתוכה ואף מרפא את פצעיה- אותה אחדות קמאית בין נשמת העץ ומהותו הופרה לא בגלל העץ ,אלא בגלל הפנית העורף של הדוברת הוא דווקא נשאר נאמן -לוטף ומנשק את "הפניית העורף שלה"
    השיר נוגע במערכת יחסים של נאמנות ובגידה זכרון ושכחה בין אדם לטבע או בינו לבין נופי ילדות ,או שמא בין אדם לאדם
    ואהבתי את התמונה של העץ הנודד צפונה עם תנועת הרכבות
    אני אוהבת את שיריך החדשים ,דפנה, מוצאת בהם עמקות סמלית הנוצרת בממשק הזה שאת יוצרת בין הראלי לסוראליסטי.
    ולא חייבים להבין עד הסוף העיקר תנועת הנפש שהשיר יוצר ועולם הדמיון שהוא מעורר, ואצלי זה עורר איזה נהיה קמאית אל השורשים, געגוע למה שהיינו
    ככה הרגשתי

    • חנה, את אוהבת את שיריי וזה מרגש אותי ובנוסף מרגשות התגובות שלך שתמיד כל כך נוגעות מציירות בעמקות את תנועת הנפש שעליה את אומרת שהיא היא העיקר

  4. מירי פליישר

    שיר יפה מאוד . אוהבת

  5. אני חוזרת וקוראת שוב בשיר וזה כוחו של שיר טוב שאתה חוזר וקורא בו וכל פעם מגלה בו דברים חדשים
    כמה יפות תחפושות האלון הזה
    הוא אלון אברהם ואלון שועל ומלך העצים
    ובו שוכנת האלה יש בו כוחות מיסטיים פולחניים קמאיים
    ויחסיו הסמביוטים עם הדוברת על גבול הארוטיקה ממש מוליכים דווקא אל מישור פרשנות נוסף- יחסים שבינו לבינה הוא משתרג בתוכה מותיר טעם מריר
    היא נוטפת מים על ידו(תמונה ארוטית) היא מפנה עורף לפרידה כואבת אבל הוא מכרסם בעפציו את אותה פרידה
    יחסים די אמביולנטים של קרבה ורחוק ושליטה
    שירנפלא ,ואיך את יוצרת אחדות של דימויים מאותו עולם אותנטי של אלון התולע:
    הרכבות הנושאות בולי עץ או שמא בולי מכתבים צפונה(כי העץ צומח לרוב בארצות הצפוניות)
    העפצים שהעץ מגדל על ענפיו
    האלה שבתוכו(העץ היה מקור לפולחן אלילי בתנ"ך)
    העובדה שהשיר משך אותי לקרוא בו שוב הבקר מעידה על חוזקו ומורכבותו המענינת
    אהבתי
    שוב
    זה כמו לצאת למסע בחיי
    מסע שיר

    • לחנה!
      איזו מתנה לקבל קוראת כמוך, ביחוד כשאת "מטפלת" בשיר רב רבדים כמו שיר זה.
      אני רוצה להוסיף עוד רובד ולהזכיר ש"אלון" הוא לא רק עץ אצל שחורי.
      הנה:

      http://elihirsh.com/?p=690

      • תודה גיורא היקר על המחמאה ועל הקישורית המאמר של הירש חכם ורגיש ואני שמחה שהגעתי לשיר והוא דיבר אלי באופן בלתי אמצעי זה כוחו
        שאין לו מתווך
        אבל אין ספק שהמאמר הוסיף לי ראיית על
        תודה לך מאוד

      • תודה שהארת (:

    • חנה, כמו שגיורא כתב זו אכן זו ממש מתנה! לקבל קוראת כמוך שמאירה עם פנס של תובנות על השבילים הסמויים הכי מן העין. פסי הרכבת שעליו הוא מוליך את הבולים יכולים להיות מכתבים יכולים להיות זיכרונות או תמונה כזו קלאסית של עץ שעזב את שורשיו .
      ובעניין "האלון" שגיורא מזכיר שאינו רק עץ, אז משוררים לפעמים , אצלי לפחות זה ככה, אוהבים למחזר חומרים, ללוש אותם שוב ושוב, וכמו קוסמים להפוך בחזרה חולדה לעץ וחוזר חלילה.

  6. היי דפנה
    הדימוי שלך הוא כל כך אמיתי בעיניי, אני חושבת על פרידה מאנשים, אך הם נישארים תקועים לי… פשוט פורצים לי מאמצע הלילה.
    אני חושבת שהמלחמה קימת בעצמנו לפעמים היא גוג ומגוג.
    לא מזמן פגשתי אהוב יקר, שלא ראייתי שנים,
    והוא לא זיהה אותי…
    ואז עליתי לו בזיכרון… והוא התרגש.
    וחשבתי על היכולת שלי לזכור, להכיל את העבר, על המעט שיש לו, שהוא צריך למחוק זכרונות…
    הכתיבה שלך נוגעת בכאב האנושי הפרטי של כל אחד,
    720 שלי
    גמר חתימה טובה
    טובה

השאר תגובה ל חנה טואג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי